אפרים קישון – הבדלי גרסאות

בשנת [[ה'תשס"ב]] זכה קישון ב[[פרס ישראל]] בקטגוריה של תרומה לחברה ויום הולדתו ה-80 נחגג בישראל בשנת [[2004]] בשורה של טקסים. בשנת [[2003]] החלה הוצאת הספרים "ידיעות אחרונות" בהוצאה מחדש של כל כתביו, תוך שהיא מוסיפה עליהם ספרים שטרם ראו אור בעברית. במסגרת זו יצאו לאור:

קישון היה גם [[צורף]] של תכשיטים, [[צייר]] ו[[ ספורטאי|שחקן]] [[ביליארד]] ו[[פינג פונג]].{{הערה|{{ynet|מרב יודילוביץ'|אפרים קישון הובא למנוחות|3040087|1 בפברואר 2005}}}} על שמו עורך [[איספא - איגוד ישראלי לספורט ביליארד]] את אליפות ישראל בביליארד. כמו כן היה קישון [[שחמטאי]] מחונן ואף היה מעורב בפיתוח [[תוכנת מחשב]] למשחק השחמט. כישורי השחמטה[[שחמט]] שלו הצילו אותו בימי [[השואה]], כאשר הצליח לעורר את תשומת לבו של מפקד המחנה בו היה כלוא.

אפרים קישון נפטר ב-[[29 בינואר]] [[2005]] בביתו שבשווייץ בגיל 80 בעקבות [[דום לב]]. גופתו הובאה לישראל והוא נקבר ב[[בית הקברות טרומפלדור]] בתלב[[תל אביב]].

בחייו היה קישון אדם שנאבק על מקומו בתרבות הישראלית. במשך שנים ניסו כמה יוצרים מן החוגים שנחשבו צעירים וצבריים להציגו כ"עולה חדש נצחי", הנטוע עמוק בתרבות האירופית ותלוש מן המציאות הישראלית, והעלו על נס סופרים דוגמת [[דן בן אמוץ]] כסמלים ליצירה ישראלית צברית "חצופה" ואנטי-ממסדית. קישון נעלב מאד מתיאורים אלה. מעריציו חזרו וטענו כי בפועל הוא עצמו היה אנטי-ממסדי הרבה יותר מן היוצרים התל אביביים הצברים, ואדרבה, הם אלה שהיוו את "המימסד" משום שבפועל שלטו בקרב "קובעי הטעם" התקשורתיים של אז. הוא עצמו הלין על כך שבתיאורים שונים שלו באנציקלופדיות, לקסיקונים ובמות תקשורתיות בארץ הוא תמיד הוצג כ"הומוריסט" או כ"סאטיריקן" שעה שבכל העולם התייחסו אליו כאל סופר ומחזאי. היו שתלו את קיפוחו של קישון בדעותיו הימניות (הגם שקישון לא הרבה להתבטא בנושאים של [[שלום]] וביטחון, וכאשר נחתמו [[הסכמי אוסלו]] הוא הביע תמיכה זהירה בהם). כאשר עבר לגור בשווייץ בבית שהקצתה ממשלת שווייץ במיוחד עבורו - הרבו חוגי השמאל הישראלי ללגלג על ה[[פטריוטיזם]] ה[[צביעות|צבוע]] שלו כביכול, אך קישון הגיע תכופות לביתו שבישראל ואף רמז לא אחת כי התרחקותו לחו"ל נבעה לא במעט מתחושת ה[[עלבון]] עקב היחס כלפיו. בחו"ל הוא אף הופיע בבמות טלוויזיוניות רבות והגן על ישראל ועל מהלכיה מפני מאשימים ומלעיזים בתקשורת האירופית. כאשר זכה בפרסב[[פרס ישראל]], היה זה עבור "מפעל חיים", ולא פרס ישראל לספרות, וגם בכך ראו מעריציו טעם לפגם ([[טומי לפיד]] התרעם על כך). היו מי שהסבירו זאת בכך שהפרס ניתן לא רק על יצירתו הכתובה אלא גם על יצירתו הקולנועית ועל מפעלו בהגנה על שמה של ישראל, אך רבים אחרים סברו כי היה כאן ביטוי נוסף לאי-ההכרה המתמשכת בערכו כסופר. שנים אחדות לאחר מותו הלכה החברה הישראלית והכירה בתרומתו העצומה, ומחזותיו מועלים שוב ושוב בתיאטראות ישראל.