ויקיפדיה

יוחאי בן-נון – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים
שורה 26:
בן-נון נולד ב[[חיפה]] לטובה ובנימין פישמן. אמו, בת למשפחת קרול מאנשי [[העלייה הראשונה]], נולדה ב[[פתח תקווה]]. אביו נולד בדרום [[רוסיה]] ועלה לישראל בגיל שבע. בגיל שנה עברה המשפחה ל[[ירושלים]] והתיישבה בשכונת [[בית הכרם]] שהוריו היו בין מייסדיה, ושהייתה אז שכונה מבודדת במערב העיר. ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת זו. כילד חווה בן-נון את [[מאורעות תרפ"ט]] כשהערבים בשכונתו תקפו את שכניהם היהודים. זיכרון המאורעות השאיר חותם עמוק על בן-נון, והוא אף טען שזה היה אחד הדברים שהשפיעו על מעשיו בהמשך חייו.
 
בן-נון למד בבית הספר התיכון בבית הכרם, לימים בית הספר [[התיכון שליד האוניברסיטה]]. בזמן לימודיו, בימי מאורעות [[1936]]–[[1939]] ([[המרד הערבי הגדול]]) ביצע שמירות לילה בשכונת [[בית וגן]], במחצבת [[צובה]] וב[[מעלה החמישה]].
==שירות המדינה בדרך==
בשנת [[1940]] התחיל להתאמן במסגרת [[ההגנה]], ובשנת [[1942]], עם סיום לימודיו הצטרף בן-נון ל[[פלמ"ח]], לפלוגה ו' (הירושלמית) ב[[כפר גלעדי]]. בן-נון נשלח להשתתף בקורס מפקדי כתות ארצי ראשון ב[[ביתן אהרון]]. באמצע הקורס לקה ב[[דלקת התוספתן]] ואושפז ב[[בית חולים בילינסון]]. אחרי שחרורו מבית החולים, בשעה שבן-נון השתקם בירושלים, הוא הצטרף לכוח ה[[נוטרות|נוטרים]], ועם סיום השיקום חזר לכוח הפלמ"ח שבכפר גלעדי. הוא השתחרר מן הפלמ"ח בסוף שנת [[1944]], ותכנן להתחיל את לימודיו בתחום ה[[רפואה]] ב[[האוניברסיטה העברית בירושלים|אוניברסיטה העברית בירושלים]].
שורה 32:
בשנת [[1945]], במהלך חופשת השחרור שלו, פגש בן-נון באקראי את [[אברהם זכאי (פלי"ם)|אברהם זכאי]], מי שהיה מפקד הפלוגה הימית ([[פלי"ם]]) של הפלמ"ח, ששכנע את בן-נון להישאר בפלמ"ח ולהצטרף לכוח הימי, שבכפיפות ל[[המוסד לעלייה ב'|מוסד לעלייה ב']] החל להיערך באותה תקופה להעלות לארץ ישראל את [[שארית הפליטה]] מ[[אירופה]]. בן-נון עבר הכשרה ימית (קורס מפקדי סירות מס' 4) בקיבוץ [[שדות ים]], שם שכן הבסיס הימי של הפלוגה. מיד אחר כך השתתף בקורס מפקדי מחלקות ב[[ג'וערה]] שעליו פיקד [[יגאל ידין]]. הקורס לא הגיע לסיומו כתוצאה מפעולת [[פריצת מחנה עתלית|הפריצה למחנה עתלית]], שבו הוחזקו מעפילים שנעצרו על ידי הבריטים. לבן-נון ניתנה האחריות על כוח של ארבעים איש שהיה מופקד על שמירת הגדר המערבית של קיבוץ [[יגור]] שדרכו נועדו האסירים המשוחררים להיכנס.
 
בסוף שנת [[1945]], על פי הוראתו של [[אברהם זכאי (פלי"ם)|אברהם זכאי]], הקים בן-נון את [[החוליה לחבלה ימית]] שהייתה חלק מהפלוגה הימית. החוליה פעלה עד לסוף שנת [[1947]] נגד ספינות משמר וספינות גירוש שהפעילו הבריטים כחלק מהמאבק [[העפלה|בעלייה הבלתי לגלית]] לישראל. במקביל המשיך בן-נון את הכשרתו הימית. בין פעולותיה של החוליה לחבלה ימית ניתן למנות את הפיגוע בשתי ספינות משמר בריטיות שעגנו ב[[נמל חיפה]] במסגרת [[ליל הרכבות]]. כאשר באוגוסט [[1946]] הבריטים פתחו במבצע "[[מבצע איגלו|איגלו]]" לגירוש מעפילים מישראל למחנות מעצר בקפריסין בן-נון וצוותו הצליחו לפגוע באוניות HMT Empire Rival ב[[נמלבנמל חיפה]], ו- HMT Ocean Vigour ב[[קפריסין]]. עם ההכרזה על [[תוכנית החלוקה]] הופסקה פעילות החוליה כנגד הבריטים והתפרקה.
 
== מלחמת העצמאות ==
בן-נון פיקד על [[פלוגת הנמל]] שפעלה ב[[נמלבנמל חיפה]]. הפלוגה הוקמה לאחר [[טבח בתי הזיקוק]] ב-[[30 בדצמבר]] [[1947]], ומטרתה הייתה להגן על הפועלים היהודים שהיוו מיעוט בנמל חיפה. מכיוון שהבריטים שלטו עדיין בנמל, אנשי הפלוגה התחזו לפועלים ועסקו בחשאי בהבטחת שלומם של הפועלים היהודים ואימונם להגנה עצמית. בן-נון פיקד על הפעולה לכיבוש הכפרים הערבים [[בלד א-שיח']] ו[[חוואסה]] והשתתף בקרבות על חיפה. בין המשימות האחרות שביצעה הפלוגה היו גם העברת נשק בדרך הים לגליל המערבי הנצור והשתלטות על ציוד צבאי, אספקה ואמצעי לחימה.
 
באפריל [[1948]] הצטרף בן-נון לכוחות ה[[גדוד הפורצים|גדוד הרביעי]] של הפלמ"ח שפעלו באזור ירושלים ומונה כסגנו של מפקד פלוגה ב' [[חיים פוזננסקי|חיים (פוזה) פוזננסקי]]. בן-נון השתתף בכיבוש [[בית סוריק]] ובמהלך [[קרב נבי סמואל]] הכושל נפצע מכדור בראשו וכדור בירכו. הוא חולץ מהשטח תחת אש והועבר ל[[בית חולים הדסה]] ב[[ירושלים]] שפעל באותה עת כבית חולים מאולתר ברחוב הנביאים, מכיוון שבית החולים בהר הצופים כבר לא היה פעיל אחרי [[טבח שיירת הדסה]]. במהלך החלמתו הוא ירד בהפוגה הראשונה, יוני [[1948]], תוכנן להצטרף להפלגת אונית רכש ''הזקן'' עם תותחים שנרכשו בצ'כוסלובקיה.
 
בעקבות קרע שחל בין משטרו של המרשל [[יוסיפ ברוז טיטו]] לבין מדינות הגוש הסובייטי, התותחים מעולם לא הגיעו ליעדם והאוניה נצטוותה להפליג לאיטליה. בהגיעה ב-15 ביולי ל[[נאפולי]], הושבתה האוניה במסגרת שביתה כללית שפרצה בשל רצח מנהיג פועלים קומוניסטי. בן-נון, שהבריא בינתיים ביקש לחזור ל[[ישראל]] ואנשי [[המוסד]] הטילו עליו להשיט לישראל את הספינה "אלבטרוס", שהייתה בעבר יאכטה פרטית של הצאר הרוסי, ונתנה במתנה על ידי [[ראש ממשלת איטליה]] [[אלצ'ידה דה גספרי]] ל[[דוד בן-גוריון]]. הספינה הגיעה לחיפה ב-15 באוגוסט [[1948]].
 
[[גרשון זק]], שהיה מפקד [[השירות הימי]], הציע לבן-נון להקים את יחידת [[הקומנדו הימי]]. בסיס היחידה הוקם ב[[נמל יפו]] והתקבצו אליה ותיקי ה[[פליהפלי"ם]] ויוצאי [[הצבא הבריטי]]. לרשות היחידה הועברו שש [[סירת נפץ|סירות נפץ]] מהירות ש[[הצי המלכותי האיטלקי]] פיתח במהלך [[מלחמת העולם השנייה]]. הסירות, שנשאו כ-300 ק"ג חומר נפץ, היו יכולות להגיע למהירות של 35 [[קשר (יחידת מידה)|קשר]]. המפעיל הבודד שהפעילן היה אמור לכוון אותן לעבר ספינת האויב ובמרחק של 100 מטר מהספינה לפלוט עצמו מהסירה. אנשי היחידה החלו להתאמן בהפעלת הכלים ב[[ים כנרת]] בסיועו של המדריך האיטלקי [[פיורנצו קאפריוטי]].
 
=== הטבעת האמיר פארוק ===
שורה 47:
עוד בטרם הספיקו הכוחות להשלים את שלב האימון הטכני על סירות הנפץ, התעורר צורך דחוף בהפעלתן המבצעית כחלק מ[[מבצע יואב]], כשתצפית אווירית גילתה שתי אוניות מלחמה מצריות עמוסות בציוד ובחיילים שעשו את דרכן לעבר חוף [[עזה]]. הפעולה אושרה לפי הוראתו של [[דוד בן-גוריון]], אף על פי שקודם לכן היא בוטלה עקב כניסתה של הפסקת האש השנייה לתוקף.
 
בליל [[22 באוקטובר]] [[1948]] הגיעו בן-נון וצוותו על גבי [[אח"י מעוז]] עם שלוש [[סירת נפץ|סירות נפץ]], שכונו "סיגרים", ו[[סירת איסוף]] אחת מול חופי עזה. הכוונה הייתה לתקוף בעזרת סירות הנפץ את [[האמיר פארוק]], [[אוניית דגל|אוניית הדגל]] של הצבא המצרי, ואת [[שולת מוקשים|שולת המוקשים]] שהתלוותה אליה. הסירה הראשונה תקפה, על פי התוכנית, את "האמיר פארוק", אך בטעות ובניגוד לתוכנית המקורית, תקפה גם הסירה השנייה את "האמיר פארוק" במקום את שולת המוקשים. במצב זה החליט בן-נון לתקוף בעצמו את שולת המוקשים, שהחלה לסכן את סירת השילוח של סירות הנפץ, כשהתקדמה לעברה תוך כדי ירי [[מקלע]]ים. בשל תקלה במנגנון הפליטה שלו מסירת הנפץ, היה חשש שהוא עצמו יפגע מהפיצוץ, אך למרות זאת החליט בן-נון להמשיך במשימה. לבסוף, הצליח להשתחרר מהסירה ולקפוץ מעליה, רק כשהיה בטווח של כ-50 מטר משולת המוקשים במקום 100 מטר כמתוכנן. הפגיעה גרמה נזק רב לשולת המוקשים. למזלו, לא נפגע מהפיצוץ ונאסף על ידי סירת ההצלה.
על פעולה זו הוענק ליוחאי בן-נון [[אות גיבור ישראל]] ב-[[17 ביולי]] [[1949]]. הוא היה אחד משנים עשר לוחמי מלחמת העצמאות שעוטרו בעיטור זה.
<gallery>
שורה 59:
עם סיום [[מלחמת העצמאות]], הפך בן-נון למפקד יחידת סירות הנפץ שהייתה מוצבת ביפו. בסוף שנת [[1949]], הוחלט לאחד את יחידת סירות הנפץ בפיקודו של בן-נון עם יחידת הצוללים בפיקודו של [[יוסף דרור]] (יוסלה) שפעלה אז ב[[שדות ים]]. ב-[[1 בינואר]] [[1950]] הוקמה היחידה המאוחדת, [[שייטת 13]]. בן-נון מונה למפקדה הראשון ואילו דרור מונה לסגנו. היחידה הועברה ל[[עתלית]] ונעשו מאמצים גדולים לגייס צעירים לשורותיה.
 
לאחר המלחמה, בשנת [[1949]], נשא בן-נון לאישה את שיה, בתו של [[יצחק בן יעקב]], ממייסדי [[דגניה א'|דגניה]], מראשוני הטייסים ביישוב העברי וממייסדי [[חברת אווירון]]. לזוג נולדו ארבע בנות: נועה, חמוטל, תמר ואפרת. בספטמבר [[1950]] נשלח בן-נון לתקופת לימודים ב[[ארצות הברית]]. הוא ראה בהעברתו מהפיקוד על שייטת 13 הדחה שנעשתה על רקע הרוח ה"פלמ"חניקית" הבלתי רשמית ששררה ביחידה{{הערה|יוחאי בן-נון, '''התקופה לקחה אותנו''', הוצאת משרד הביטחון, עמ' 70-69.}}. בשנת [[1954]] סיים בן-נון בהצטיינות את לימודיו לתואר מהנדס וארכיטקט ימי ב[[המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס|מכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס]] (MIT). עם שובו לישראל מונה בן-נון לסגן מפקד [[אח"י מזנק (ק-32)]] ולאחר חודשים ספורים מונה למפקדה. בינואר [[1956]] נשלח בן-נון ל[[ליברפול]] שב[[בריטניה]] במטרה לקבל את הפיקוד על ה[[משחתת]] [[אח"י יפו]], שנרכשה יחד עם אחותה [[אח"י אילת]] ולהכשיר אותה לקראת הבאתה לישראל. לאחר גמר השיפוצים ואימוני ההיבנות בבריטניה, הגיעה המשחתת לישראל באביב [[1956]].
 
ב[[מלחמת סיני]] השתתף בן-נון בלכידת ה[[משחתת]] המצרית [[איברהים אל אוול]], שהפגיזה את חיפה. כמפקד אח"י יפו תקף בן-נון את המשחתת המצרית יחד עם אח"י אילת, תוך שהוא מנצל את העובדה שטווח התותחים הישראליים עלה על זה של המצרים וכתוצאה מכך הצליחו המשחתות הישראליות להימנע מפגיעת המצרים. לאחר קרב של כשעה וחצי נפגעה המשחתת המצרית וניסתה לסגת לכיוון [[ביירות]], אולם אח"י יפו חסמה את נתיב נסיגתה. במקביל הותקפו המצרים על ידי שני מטוסי [[אוראגן]] של [[חיל האוויר הישראלי]]. הדבר שבר את התנגדות המצרים, והם החלו לנטוש את ספינתם. אח"י אילת השתלטה על המשחתת המצרית בעוד שאח"י יפו עסקה באיסוף המלחים המצרים שנטשו את אונייתם. בפעולה נוספת במהלך מבצע סיני השתתפה אח"י יפו בהפגזת מוצבי [[הצבא המצרי]] ב[[רפיח]]{{הערה|יהודה הראל, [http://offerd.googlepages.com/20-bin-nun.pdf '''צל"ש עשרים שנות גבורה בישראל'''], הוצאת מוקד, עמ' 54-53}}.
שורה 66:
 
==פיקוד על חיל הים==
בן-נון קיבל את הפיקוד על חיל מהים מאלוף [[שמואל טנקוס]] ב-[[1 במרץ]] [[1960]].{{הערה|{{דבר||א/מ יוחאי בן-נון נתמנה מפקד חיל הים|1960/03/01|00102}}}}. עם המינוי הועלה לדרגת [[אלוף]]. הוא מילא תפקיד זה כשש שנים, עד [[2 בינואר]] [[1966]]. במהלך פיקודו על חיל הים בן-נון חתר לבסס את חיל הים כזרוע ימית חזקה של צה"ל, דבר שהיה בניגוד לדעתם של מפקדיו שסברו שחיל הים צריך להיות לכל היותר כוח מסייע לחילות האוויר והיבשה, אולם בסופו של דבר בן-נון הצליח להוכיח את חיוניותו של חיל ים חזק ושרק הוא יכול למנוע הטלת [[הסגר (מלחמה)|מצור ימי]] על מדינת ישראל{{הערה|[[מייק אלדר]], '''שייטת 13''', ספריית מעריב, 2003 עמ' 261-262}}.
 
בזמן פיקודו של בן-נון קלט החיל את הצוללות הראשונות שלו (מדגם S): [[אח"י תנין (צ-71)|אח"י תנין]] (שהגיעה לישראל בסוף [[1959]]) ו[[אח"י רהב (צ-73)|אח"י רהב]] (שהגיעה ביוני [[1960]]), ונערך לרכישת צוללות נוספות גדולות יותר (מדגם T), בן-נון גם חתר לרכישת צוללות בעלות יכולת שיגור של [[טיל בליסטי|טילים בליסטיים]], אולם התוכנית לא יצאה אל הפועל בשל התנגדות מפקדיו{{הערה|אמיר אורן, כל בעל מקרר ישלם לירה לחודש וכך נקים את משמר הגבול, הארץ, 14/10/05}}. כמו כן נמשך פיתוחו של טיל ה[[גבריאל (טיל)|גבריאל]], הדגם הראשון של [[טיל ים-ים|טילי ים-ים]] בשימוש החיל ואחד הראשונים בעולם.
 
במהלך כהונתו הביא בן-נון את פיקוד חיל הים למסקנה שביטחון ישראל בים אינו מאפשר להסתפק ביכולת הגנת החופים והפקת מבצעים עלומים, אלא מפיתוח יכולות התקפיות שבהן משולב חיל הים במאמץ הכללי בעת מלחמה. מניסיונו במלחמת השחרור רצה בנשק שאינו מחייב מבצעי גבורה מיוחדים. ומניסיונו בקרב נגד [[איברהים אל אוול]] רצה בנשק שיכריע את הקרב מטווח רחוק ובזמן קצר. המצאת הטיל המתביית איפשרה לנתק את הקשר הישיר בין עוצמה קרבית לגודל כלי השייט. נוצרה אפשרות להשגת המטרה מבלי לחרוג ממסגרת תקציבית סבירה.
 
גובשה לחיל הים תפישת הפעלה חדשה שמאוחר יותר נקראה "'''[[ספינות סער]]'''". לפי הגדרתו של בן-נון חיל הים "יצא למרחב" בהפעלת הרבה ספינות קטנות, שיישאו חימוש מדויק היכול לפגוע מרחוק ולהכריע בזמן קצר את כלי השייט של האויב. הלוא הן [[ספינת טילים|ספינות הטילים]]. תהליך הרכש וההצטיידות בספינות סער נדרש להיות קצר היות שלחיל הים לא היה דבר כנגד האויבים בים. לקראת סוף כהונתו של בן-נון כמפקד חיל הים נחתם החוזה הראשון לבנייתן.
שורה 76:
תפישת ספינות הסער והמהירות בה יושמה הוכיחו את עצמן ב[[הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים|זירה הימית במלחמת יום הכיפורים]]. חיל הים שפעל ביוזמה התקפית הצליח להביס את [[חיל הים המצרי]] ואת הצי הסורי, בקרבות שנערכו במימי החופים שלהם. ובכך לשבש את המצור על ישראל במזרח הים התיכון. חופש התנועה שהושג בנתיבי השייט לישראל היה מרכיב חיוני בהחלטת ארצות הברית לאספקה בהישט{{הערה|1=בן-נון, ודיתה גרי, (עורכות), '''התקופה לקחה אותנו''', הוצאת משרד הביטחון,2003, עמ' 118.}}.
 
דברי [[אלוף]] יוחאי בן-נון בדיון מטכ"ל, ינואר [[1963]], בו הוחלט על פרויקט הסטי"לים:
{{ציטוטון|חיל הים מיצה את כל הפתרונות האפשריים לבעיית הזירה הימית באמצעות סדר הכוחות הקיים... יש לקיים צי אשר ישיג את עיקר משימתו בדרך המהירה והזולה של השמדת ציי האויב בימי הלחימה הראשונים ושיהיה מסוגל לענות על מירב המשימות שנדרשות על ידי המטה הכללי בנושאי מלחמה כוללת, מלחמה מוגבלת וביטחון שוטף.
הפתרונות גלומים בשינוי התפיסה ובפיתוח נשק עדיף שישרת את התפיסה.
הנשק הנדרש: סטי"לים ו[[צוללת|צוללות]] ובתמורה השבתה של ה[[משחתת|משחתות]] וה[[טרפדת|טרפדות]] שסיימו את תפקידם.}}{{הערה|שיה בן-נון, ודיתה גרי, (עורכות), '''התקופה לקחה אותנו''', [[הוצאת משרד הביטחון]], עמ' 118-116.}}
 
עיקרי התפיסה היו:
עיקר כוחו של חיל הים יתבסס על דגם אחיד של ספינה מהירה, קטנת ממדים וזולה יחסית אשר יקנה לה את היתרונות באים:
* הספינה תהיה מסוגלת להתמודד עם משחתות וסטי"לים גם יחד, והודות למהירותה להכתיב את תנאי הקרב.
שורה 98:
 
== אחרי השחרור מצה"ל ==
[[קובץ:CapriotyYochay.jpg|ממוזער|250px|[[פיורנצו קאפריוטי]] (מימין) ו[[יוחאי בן נון]] (משמאל) במפגש לציון 40 שנה לחיל הים בשנת 1988.]]
בשנת [[1966]] נענה בן-נון לפנייתו של [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] [[לוי אשכול]] להקים את [[המכון לחקר ימים ואגמים]]. בשנים [[1968]]–[[1982]] היה בן-נון מנהלו הראשון של המכון, ולאחר פרישתו שימש כיושב ראש מועצת המנהלים של המכון עד פטירתו. במסגרת תפקידו במכון חתר בן-נון לפיתוח [[חקלאות ימית|החקלאות הימית]] בישראל, לניצול יעיל של משאבי ה[[מים]], והוא הניח את התשתית למחקר ה[[אוקיינוגרפיה|אוקיינוגרפי]] בישראל.
 
שורה 109:
 
===בזירה הביטחונית===
לאחר שחרורו מ[[צה"ל]] נרתם בן-נון, על פי בקשתו של ראש [[המוסד]] [[מאיר עמית]], למאמצים לשחרור עצורי [[העסק הביש]] ב[[מצרים]] וקיים פגישות רבות בעניין זה ב[[ארצות הברית]] ובאירופה{{הערה|בסופו של דבר שוחררו העצורים כחלק מעסקת חילופי השבויים שלאחר [[מלחמת ששת הימים]].}}. ב[[מלחמת ששת הימים]] התנדב למילואים והשתתף במבצעים הימיים בחזית הדרומית. עם סיום הלחימה שם, התנדב לשרת בחזית הצפונית כלוחם מן המניין, השתתף בקרבות על [[רמת הגולן]] והגיע יחד עם הכוחות הראשונים ל[[קונייטרה]]{{הערה|יהודה הראל, '''צל"ש עשרים שנות גבורה בישראל''', הוצאת מוקד, עמ' 56-55}}.
עם פרוץ [[מלחמת יום הכיפורים]] התנדב בן-נון לשירות מילואים והשתתף בתכנון מבצעי חיל הים ובפשיטות של [[שייטת 13]] על נמל [[ע'רדקה]] במטרה להשמיד את ספינות הטילים של הצי המצרי{{הערה|[[מייק אלדר]], '''שייטת 13''', ספרית מעריב, עמ' 52-17}}.
 
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/יוחאי_בן-נון"