פריץ זימרוק – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
מ סקריפט החלפות ()
שורה 2:
| מדינה = {{דגל|גרמניה||+}}
}}
'''פרידריך אוגוסט זימרוק''', המוכר יותר בשם '''פריץ זימרוק''' (ב[[גרמנית]]: '''Fritz Simrock''' {{כ}} [[2 בינואר]] [[1837]], [[בון]] – [[20 באוגוסט]] [[1901]], [[אושי]]) היה [[מו"ל]] מוזיקה [[גרמני]], שירש את בית ההוצאה נ' זימרוק מסבו, [[ניקולאוס זימרוק]]. נודע בעיקר בהוצאת רוב המוזיקה של [[יוהנס ברהמס]] ו[[אנטונין דבוז'אק]].
 
זימרוק הוציא לאור כמעט את כל היצירות של ברהמס, מאופוס 16 עד אופוס 120, ועמד בקשרי ידידות קרובים עם ברהמס, שעמו אף יצא לחופשות ב[[איטליה]]. {{הערה|יוהנס ברהמס ואליזבת הרצוגנברג, "יוהנס ברהמס: "מכתבי הרצוגנברג", בעריכת מקס קלבק, תרגום האנה ברייאנט, ניו יורק: הוצאת דה קאפו (1987): 310, הערת שוליים.}} זימרוק שילם בדרך כלל ביד רחבה לברהמס על המוזיקה שלו,{{הערה|דייוויד ברודבק, "ברהמס: סימפוניה מס' 1", ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' (1997): 28 {{ISBN|978-0-5214-7959-2}} "במכתבו הבא, מיום 25 באפריל [1877], נענה זימרוק ברצון לבקשתו של ברהמס לסכום הנדיב עד מאוד של 5,000 [[טאלר]] [15,000 מארק גרמני]".}} אבל בקשריו עם דבוז'אק מיאן לא פעם להוציא לאור יצירות תזמורתיות, למשל, [[הסימפוניה השמינית של דבוז'אק|הסימפוניה השמינית שלו]].{{הערה|"הקונצ'רטו לצ'לו של דבוז'אק" מאת יאן סמאצ'ני, עמ' 11, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג' 1999. {{ISBN|978-0521669030}}}} מעורבותו של זימרוק בחייהם של מוזיקאים ידועי-שם הייתה רבה כל כך, ש[[יוזף יואכים]] השתכנע, שאשתו אמלי בוגדת בו עם זימרוק וברהמס צידד בחפותה של אמלי ב"מכתב ארוך" מפורסם, "שהוצג כעדות במשפט הגירושין של הזוג יואכים".{{הערה|[https://www.questia.com/magazine/1P3-33621398/brahms-in-brief "Brahms in Brief", רוברט אנדרסון, "הטיימס המוזיקלי", קיץ 1998: 69.]}} הגירושין לא אושרו.
 
על פי המלצת ברהמס, ניאות זימרוק לבחון את סיכוייו עם [[אנטונין דבוז'אק]] הצעיר. כבר אחרי היצירות הראשונות שהוציא משל דבוז'אק השתלם הניסוי – דבוז'אק נעשה עד מהרה לאחד המלחינים הפופולריים ביותר ב[[אירופה]]. כך היה זימרוק למו"ל הראשי של יצירות דבוז'אק במשך רוב שנות הקריירה של המלחין. עם זאת, יחסיהם היו מתוחים לא אחת, מכמה וכמה סיבות, בהן דרישתו הלא-מתפשרת של זימרוק שדבוז'אק יכתוב יותר יצירות קלילות, מיניאטוריות (כגון "[[מחולות סלאביים]]", אופוס 46, הפופולריים והמצליחים מאוד מבחינה מסחרית), בעוד שהמלחין הביע את רצונו להלחין יצירות תזמורתיות רחבות-יריעה, שלא נמכרו, לטענת זימרוק. זאת ועוד, זימרוק הביך לא אחת את דבוז'אק בהתנגדותו הבוטה לסנטימנטים ה[[צ'כים|צ'כיים]], שהיו מקובלים בזמן ההוא בקרב [[גרמנים|גרמנים אתניים]] ב[[האימפריה האוסטרו-הונגרית|אימפריה ההבסבורגית]]. דבוז'אק, מצדו, דבק ביושרה המוזיקלית והמוסרית שלו, הגיב בשלוות-נפש על מכתביו הנגועים בלאומנות של זימרוק והוכיחו על פניו בשל ניסיונותיו לכפות את דעתו על תהליך ההלחנה שלו. במכתב למו"ל בנוגע לקובץ שני של מחולות סלאביים פסק: "כל עוד אינני בהלך רוח מתאים לכך, איני יכול לעשות דבר".{{הערה|[http://www.classicalarchives.com/album/636943810125.html ''Antonín Dvořák'' ג'רמי זיפמן ושון בארט, האקוס, 2004]}} מכל מקום, ככל שגברה הפופולריות של דבוז'אק, החלו להגיע אליו הזמנות ליצירות רחבות-ממדים ממו"לים אחרים, בייחוד נובלו ושות' (Novello & Co) ב[[אנגליה]], שקרצו לו יותר ויותר, על אף החוזה המילולי שלו עם זימרוק, שקבע כי יהיה זימרוק המו"ל היחיד שלו. בניגוד לחוזה זה, החל דבוז'אק לקבל הזמנות מנובלו ושות', על כך איים זימרוק בתביעה משפטית, אך לא הוציא את האיום לפועל.