הרשאה (משפט עברי) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה מחדש |
|||
שורה 6:
ובפרט מינה והרשה לר' פלוני הנזכר לתבוע ולקבל מפלוני כל וכך [[דינר]]ים או נכסים שחייב לפלוני הנזכר, כפי הנראה משטר חוב שיש לו ביד פלוני ועל כל הנזכר שם פלוני המרשה הנזכר יד פלוני המורשה הנזכר ידו ככוחו ותביעתו כתביעתו וכו' והכל שריר וקיים.|מקור=על פי "אוצר השטרות הנהוגים בישראל", [[ירושלים]] [[תרפ"ו]] עמ' 277|רקע= #c0d826}}
'''הרשאה''' ב[[משפט העברי]], ההרשאה כשמה היא נתינת רשות - ייפוי כח לייצוג משפטי. אדם יכול למנות נציג מטעמו שידון על ממונו מול בעל דינו. מינוי זה, כאשר נעשה כפי כללי ההרשאה, מחייב את הנתבע לשתף פעולה עם הנציג המורשה. יש לציין שדין הרשאה המקורי מתייחס רק לתובע, ואין בתלמוד התיחסות לייצוג משפטי של הנתבע.<ref>שו"ת הרמב"ם סימן לז: "ולא יתן הנתבע הרשאה בשום פנים וסיבה ולא יעלה זה על הדעת ולא טעה מעולם אדם בזה".</ref> "אבל עכשיו המנהג בכל בתי דינים שגם הנתבע מעמיד מורשה".<ref>ערוך השולחן חושן משפט, קכד, ב.</ref>
== '''ההרשאה בתלמוד''' ==
ייצוג משפטי היה מוכר כבר בתקופת המשנה, כפי שעולה מהמשנה: "יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין".<ref>אבות א, ח, לפי פירוש הרמב"ם שם: "עורכי הדיינין - הם אנשים הלומדים את ההתדיינות כדי שיהיו מורשים לבני אדם בדיניהם". אמנם יש שפירשו אחרת את המשנה, אולם דומה שמדרשת הגמרא שבת קלט, א:"אמר רבי אליעזר בן מלאי משום ריש לקיש: מאי דכתיב כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה. כי כפיכם נגאלו בדם - אלו הדיינין, ואצבעותיכם בעון - אלו סופרי הדיינין, שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין, לשונכם עולה תהגה - אלו בעלי דינין". מוכח שעורכי הדיינים הם אכן אנשים שתפקידם הוא זה.</ref> אך איננו מוצאים בספרות התנאית התיחסות נוספת לנושא. מהירושלמי עולה שקיים תפקיד כזה שכינויו אנטלר.<ref>כך לשון הירושלמי, סנהדרין ב, א, על המשנה שניתן לדון כהן גדול: "ניחא דן. דנין אותו וימנה ליה אנטלר. הגע עצמך שנפלה לו שבועה. ואנטלר בשבועה?". ראשונים רבים מזכירים את האנטלר אך בדרך כלל ללא הסבר מדוייק מה הוא האנטלר. המאירי סנהדרין יח, א ד"ה 'והמשנה' מציג שני הסברים. לפי דעתו אנטלר הוא המורשה! אולם בשפ רבותיו הוא מסביר שהאנטלר הוא המורשה ללא כתב הרשאה שהרשאתו נעשית בפני בית הדין.</ref> גם שם איננו מוצאים דיון הלכתי בנידון.
בתלמוד הבבלי הביטוי שחוזר על עצמו הוא "הבא בהרשאה", ובארמית נקראת ההרשאה 'אורכתא'. נחלקו רב ושמואל אודות הפן המוסרי של ההרשאה: "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר: זה הבא בהרשאה, ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין".<ref>בבלי שבועות לא, א.</ref> אולם מאחר שההרשאה מופיעה כמה סוגיות בתלמוד, ללא התנגדות מוסרית, הסבירו ראשונים שדברי רב מופנים להרשאה הנובעת ממניע שלילי.<ref>תוספות שבועות לא, א ד"ה 'זה': "כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות". המאירי שם כתב: "וכגון שהם בעיר אחת". אבל במקרים בהם התובע מוגבל ביכולתו לתבע, ציינו שניהם שהמורשה עושה מצוה. אמנם לאור העובדה שדין הרשאה ברוב הסוגיות מובא על ידי שמואל, יתכן ששאלת המוסריות של ההרשאה נתונה היתה במחלוקת ורב סבור היה שאין למנות מורשה כלל וכלל.</ref> אולם יש שהסבירו שזו מחלוקת בין רב לשמואל ונפסקה הלכה כשמואל.<ref>מר רב יהודאי גאון, והרב הברצלוני מובאים על ידי הראב"ד בקונטרס הרשאה, תמים דעים סוף סימן סב, וכן בתוך תשובות ופסקים סימן קמא.</ref>
בשלוש סוגיות פותר שמואל שאלות פרשניות או משפטיות באמצעות שימוש בהרשאה.<ref>שבועות לג, ב חיוב עדים בשבועת העדות על ידי אדם אחר. בכורות מח, ב בתביעה משותפת מכהן, שקיבל דמי פדיון משנים ומת אחד מהם. בבא בתרא קכז, א בתביעה משותפת של בכורה כאשר יש שנים הטוענים לבכורה.</ref> גם משם עולה שמוסד ההרשאה ידוע ואינו מצריך הסבר. הסוגיה היחידה הדנה בהרשאה באופן מסודר נמצאת במסכת בבא קמא:<ref>ע, א. ויש מי שציין (הראב"ד, תמים דעים סימן סא) שגם בסוגיה זו נראה שמוסד ההרשאה ידוע ומוכר והדיון מתמקד בדין המטלטלין בלבד: "באמת וברור דהא דנהרדעי הלכה רווחת היא... ועוד דנהרדעי גופייהו לא אתו לאשמועינן הכא דכתבינן אורכתא אלא לאמדועינן על מה כותבין אותה...לפי שדבר ברור היה אצלם שכותבין הרשאות".</ref> <blockquote>אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. אמר רב אשי לאמימר: מאי טעמא? אמר ליה: משום דרבי יוחנן, דא"ר יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. איכא דאמרי, אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. טעמא דכפריה, דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפריה - כתבינן.</blockquote>לפי הלשון הראשונה לא ניתן לכתוב הרשאה המתייחסת לתביעת מטלטלין. ההנחה היא שתביעה מתייחסת לנכס המוחזק על ידי הנתבע שלא כדין. הגמרא מסבירה שהרשאה על מטלטלין אינה אפשרית כמו שלא ניתן להקדיש מטלטלין המוחזקים על ידי גזלן. לפי הלשון השניה לא ניתן לכתוב הרשאה על מטלטלין שהמחזיק בהם כופר בטענת התובע. את הלשון הזו מסבירה הגמרא בטעם של מיחזי כשקרא.
הראשונים נחלקו בהסבר סוגיה זו, אבל אין מחלוקת שההנחה העומדת בבסיס הסוגיה היא שהרשאה תלויה בקנין. ואכן בהמשך הסוגיה מובאת מימרה נוספת של 'נהרדעי': "אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך - לית ביה מששא. מאי טעמא? משום דא"ל האיך: לאו בעל דברים דידי את". מימרה זו מלמדת שתפקידה של ההרשאה לכפות על הנתבע לדון עם המורשה, והדרך לעשות זאת היא בהעברת הזכויות מהמרשה למורשה.
בחלקה הנוסף של הסוגיה מובאת מחלוקת בשאלה האם יכול המורשה לתפוס לעצמו את הממון עליו הורשה. לדעת אמימר אם תפס המורשה אין מוציאים ממנו. לעומתו אומר רב אשי, שמכיון שהמרשה מתחייב בהרשאתו לממן את כל ההוצאות של המורשה, הרי שהוא שליח, ואינו יכול לתפוס. בגמרא מובאת דעה שלישית שהמורשה הוא שותף ויכול לתפוס מחצית הממון.
מסוגיה זו עולה, שהרשאה הינה שליחות מיוחדת, הכוללת הענקת זכות באמצעות קנין. הרשאה נדרשת שכן בלעדיה יכול הנתבע לדחות את שלוחו של התובע בטענה "לאו בעל דברים דידי את". כלומר איני מחוייב לדון עמך. אולם העברת הזכויות בממון מסכנת את בעל הממון. לפי רב אשי שהלכה כמותו, בעיה זו נפתרת שכן המורשה מוגדר כשליח ולא כבעלים או שותף.<ref>וכך הסביר הראב"ד.</ref>
<span dir="RTL"></span> יש שציינו יתרונות אחרים של הרשאה על פני שליחות. הטור (חו"מ קכב) כתב ששליח רגיל שנשלח לגבות חוב אינו יכול לכפות את הנפקד למסור את הממון שכן קיים חשש שהשולח ביטל את השליחות, או שהשולח מת. "לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתנו לשליח אא"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש לו ביד פלוני והשתא ליכא למיחש למידי".<ref>טור חו"מ, קכב. חשש המיתה מובא גם בראב"ן בבא קמא, עט, מובא במרדכי בבא קמא סימן ע. הראב"ד (ראה הע' 7) דחה את חשש החזרה. לדעתו כפי שיש חזקה ששליח עושה שליחותו, כך יש חזקה שהשולח אינו מבטל את השליחות. לחשש המיתה יש מקור בגמרא בבא קמא קד, ב.</ref> ניכר מהדברים שהפתרון לחששות נעוץ בכך שההרשאה מקנה את הממון למורשה.
== '''הקנין''' ==
הרשאה מצריכה קנין.<ref>רמב"ם שלוחין ושותפין ג, א: "וצריך לקנות מידו שהרשהו". לשון זו מתאימה לקנין סודר וכך הסביר הכס"מ, שם סוף הלכה ז. אולם בהלכה ז פסק הרמב"ם שאם נשוא התביעה הוא פקדון של מעות, יש לעשות קנין אגב. הרשב"א בבא קמא ע, א, מציג בתחילה את הגישה שמצריכה קנין תואם לנשוא ההרשאה, אבל אח"כ כותב: "ויש מי שאומר דללישנא בתרא כותבין בכל דלא כפריה ואפילו במלוה ע"פ, לפי שההרשאה אינה קונה קנין גמור אפילו בפקדון דלא כפריה דהא אסיקנא דשליח שווייה אלא דלגבי נפקד שווייה כקונה וכבעל דברים דידיה דלא מצי למידחייה הלכך לא דייקינן ביה כולי האי. וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובותיו וכן דעת מקצת מרבותי נוחי נפש". בטור קכב מוצגת ההרשאה עם קנין אגב, אך מובאת דעת הרמ"ה: "שא"צ להקנות לו בקנין אגב קרקע כיון דלאו לאקנויי ליה גופא דממונא מכוין אלא יהיב ליה רשותא למיתבע דיליה". וראה ש"ך קכג סקי"ג.</ref> לדעת רוב הפוסקים הקנין צריך להיות תואם את נשוא ההרשאה.<ref>כך לשון הראב"ד בתמים דעים: "וכלל הדברים על כל דבר אדם יכול להרשות את חבירו במשפט הקנאתו הראוייה לו". וכך פסק ערוך השולחן קכב, ג.</ref> לכן אם מדובר במטלטלין ניתן לעשות קנין סודר, אולם אם נשוא התביעה הוא כסף, הקנין צריך להיות קנין אגב קרקע.<ref>ראה הערה 11. וראה בבלי בבא קמא קד, ב, רמב"ם מכירה ו, ז. </ref> לפי גישה זו כתב הרמב"ם שמדין התלמוד לא ניתן להרשות על הלוואה. אולם גאונים תקנו שכותבים הרשאה אף על הלוואה, ומדבריו שם עולה שגם הרשאת מלוה צריכה קנין.<ref>בהלכה ז שם בהציגו את תקנת ארבע אמות שבארץ ישראל: "ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו '''הלואה''' ולא היתה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו ל שבא"י ומקנה לו המעות על גבן". ובמשנה למלך שם הסביר שחכמים תקנו שגם במלוה יעשו קנין כדי למנע מצב בו הרשאת מלוה שאינה אלא מתקנה קלה יותר מהרשאת פקדון.</ref> קיימת אצל הראשונים שיטה שונה, שההרשאה אינה אלא שליחות בלבד. לפי שיטה זו, אף אין צורך לכלול בהרשאה את הלשון "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך".<ref>בעל המאור, בבא קמא כז, ב בדפי הרי"ף ומובא במאירי שם בכינוי "חכמי הראשונים שבקטלונייא". יד רמ"ה, בבא בתרא עז, א כתב במפורש שהרשאה היא שליחות ואין צורך בקנין.</ref>
שאלה זו של הקנין בהרשאה, תלויה בביאורה של סוגיה נוספת, בה מדובר על שליח להשבת כסף.<ref>בבא קמא קד, ב.</ref> הגמרא מספרת על רב פפא ששלח את רב שמואל בר אבא לגבות סכום ש שנים עשר אלף זוזוים. כדי לבצע את השליחות, הקנה לו רב פפא את הכסף אגב קרקע. בסוגיה זו לא ברור האם מדובר בפקדון או בהלוואה, והאם מדובר בהרשאה או בהקנאה גמורה. מי שהסביר את הסוגיה כמקרה של הרשאה, הסיק מכאן את הצורך בקנין התואם לנשוא ההרשאה. לפי גישה זו אין צורך לצמצם את המקרה לפקדון בלבד.<ref>הראב"ד, תמים דעים סימן סא, ובשיטה מקובצת בבא קמא קד, ב. </ref> אולם מי שהסביר את הגמרא שם כהקנאה גמורה, יכול היה לומר שלמסקנת הסוגיה של הרשאה, אין צורך בקנין ממש. בעלי גישה זו מסבירים שהכסף של רב פפא היה פקדון.<ref>הרשב"א בבא קמא קד, ב ד"ה 'גירסת'.</ref>
== '''פסיקת ההלכה''' ==
בסיום סוגיית הרשאה נאמר: "והלכתא שליח שוויה". הרי"ף כתב שהלכה זו היא מרב יהודאי גאון ושלאור פסיקה זו, יכול השולח לבטל את ההרשאה וכן להרשות אדם אחר.<ref>בבא קמא, כז, ב בדפי הרי"ף: "איתמר משמיה דרב יהודאי גאון זצ"ל דקי"ל דשליחא שויא".</ref> אולם אין בפסיקה זו התיחסות למחלוקת בין הלישנות על הרשאת מטלטלין. יש מי שפירש שפסיקה זו נוגדת את כל האמור לפני כן בסוגיה, ולכן אין משמעות לשתי הלישנות, ואפילו אין צורך לכתוב בהרשאה את הלשון "זיל דון וזכי לנפשך" כי אין בין המורשה לשליח ולא כלום!<ref>בעל המאור על הרי"ף שם.</ref> אולם רוב הראשונים לא כך הבינו. הרי"ף ובעקבותיו הרמב"ם פסקו כלשון השניה, ולכן לדעתם לא ניתן להרשות על ממון שאינו קרקע והנתבע כופר בו.<ref>רמב"ם שלוחין ושותפין ג, ו: "התובע חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר". </ref> אולם כבר אצל רבנו חננאל אנו מוצאים התיחסות למנהג לכתוב הרשאה על מטלטלים שכפר בהם.<ref>אוצר הגאונים, בבא קמא, (פירוש רבנו חננאל) ע, א, עמ' 72: "והא דנהגו למיכתב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה לא ידעינן מנין ועל מה זה סמכו והמוציא מחבירו עליו הראיה".</ref> מנהג זה שהלך והתרחב, גרם לראשונים להציע הסברים שונים ומקוריים לסוגיה.
שיטת בעל המאור - הוזכרה בפסקה הקודמת. למסקנת הסוגיה המורשה הוא שליח ואינו צריך קנין.<ref>כפי שראינו לעיל זו גם עמדת הרמ"ה.</ref>
שיטת רבנו תם - הלכה כלשון השניה, אולם מאחר ובסוגיות שונות נפסק, שאין לחשוש ל'מיחזי כשקרא'; לכן גם כאן למעשה אין לחשוש לכך, וניתן לכתוב הרשאה על מטלטלין גם אם הנתבע כפר בהם.
הרחבה נוספת של הלכות הרשאה, אף היא מתקופת הגאונים, היא הרשאה לתביעת הלוואה. "...הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת.<ref>רמב"ם שלוחין ושותפין ג, ז. במאירי בבא קמא ע, א כתב שתקנה זו מועילה להסביר גם את ההרשאה לגביית פקדון שהנפקד כופר בו.</ref>
==הערות שוליים==
| |||