פקיעין – הבדלי גרסאות

תחילתו של היישוב ה[[אסלאם|מוסלמי]] וה[[דרוזים|דרוזי]] במקום הוא ב[[המאה ה-11|מאה ה-11]], ואילו ה[[נצרות|נוצרים]] הגיעו אליו עם תחילתם של [[מסעי הצלב]] בסוף אותה מאה. פלחים (עובדי אדמה) [[יהודים]] בפקיעין הוזכרו בשנת [[1522]] (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי [[משה באסולה]], שספר על [[מנהג]] שרווח בקרב יהודי [[ארץ ישראל]] לפקוד את פקיעין ב[[פסח שני]]. באותה העת נקרא הכפר בשמו הערבי 'בקיעה'. גם בתשובה ב[[שו"ת]] ה[[מבי"ט]] מכונה הכפר בשמו הערבי. בשנת תק"ב 1742 שהו ר' [[חיים אבן עטר]] וחבורתו במקום עד שהחליטו לעבור לירושלים. השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת [[1765]] אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם 'פקיעין'. לפי דבריו באותה העת היו בכפר כחמישים יהודים 'בעלי בתים' כלומר חמישים משפחות יהודיות. חסידים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת [[עליית תלמידי הבעל שם טוב]] והתיישבו ב[[צפת]], נרדפו בה בעקבות [[התנגדות לחסידות|הפולמוס נגד החסידות]]. חלקם עברו בשנת [[1781]] להתגורר ב[[טבריה]] והנותרים עברו בשנת [[1785]] לפקיעין. בשנת [[1837]] (תקצ"ז) באה קבוצה נוספת של יהודים אשכנזים להתיישב בפקיעין אך התיישבות זאת נכשלה. ככלל הורכבה יהדות פקיעין בעיקר מיהודים ספרדים. לפי רשימות המסים של [[האימפריה העות'מאנית|הממשל העות'מאני]] ("דפתר"), היו ביישוב באמצע [[המאה ה-16]] בין 33 ל-45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא-הכהן, משפחת כהן-עודי ובני [[משפחת זינאתי]], שנשארה בכפר עד יום זה. יתר תושביו היו דרוזים ונוצרים. המסורות המשפחתיות של משפחות אלו רואות בהם יהודים שלא גלו מהארץ מעולם, ולכן אינם משתייכות לאחת מעדות ישראל שהתפתחו בגולה.