מלחמת רוסיה–יפן – הבדלי גרסאות

'''מלחמת רוסיה-יפן''' פרצה ב-1904 ונמשכה עד 1905. המלחמה פרצה בעקבות סכסוך בין רוסיה ליפן על השליטה בצפון מזרח האימפריה ה[[סין (אזור)|סינית]] המתפוררת, ובעיקר על חבל [[מנצ'וריה]] וחצי האי [[קוריאה]].

הקרב הראשון במלחמה היה התקפה של [[הצי הקיסרי היפני]] על בסיס [[הצי הרוסי הקיסרי]] ב[[פורט ארתור|בפורט ארתור]] ב-[[8 בפברואר]] [[1904]].{{הערה|1=כל התאריכים בערך זה ובערכים אחרים הקשורים למלחמת רוסיה - יפן הם לפי [[הלוח הגרגוריאני]] ולא לפי [[הלוח היוליאני]] שהיה מקובל ברוסיה בעת המלחמה. הפער בין הלוחות עמד על 12 ימים.}} המלחמה הסתיימה בניצחון היפנים לאחר תבוסת הצי הרוסי ב[[קרב צושימה]] ([[27 במאי|27]]–[[28 במאי]] [[1905]]) וכניעת המבצר הרוסי [[פורט ארתור]]. מפלתה של רוסיה היתההייתה אחד הגורמים לפרוץ [[מהפכת 1905]].

בסוף [[המאה ה-19]] ובתחילת המאה העשרים בחשו כמה וכמה מדינות בקלחת של מזרח אסיה, יפן ניסתה להפוך למעצמה מודרנית ובשל מקומה הגאוגרפי התמקדה בקוריאה ובסין הצפונית, ובשל כך נקלעה להתנגשות עם רוסיה. בגלל ניסיונותיה של יפן [[הכיבוש היפני בקוריאה|לכבוש את קוריאה]] פרצה [[מלחמת סין-יפן הראשונה]], וב[[הסכם שימונוסקי]] ([[17 באפריל]] [[1895]]) נמסרה קוריאה ליפן יחד עם [[טיוואן]] ולושונקו (פורט ארתור). מעצמות המערב (רוסיה, [[גרמניה]] ו[[צרפת]]) לחצו על יפן לוותר על פורט ארתור, וב-1898 חכרו הרוסים את המקום ל-25 שנה מן הסינים. בינתיים כבשה רוסיה את רוב שטחה של מנצ'וריה והתחרתה ביפן על השליטה בקוריאה.

יפן נחלה אפוא אכזבה מהישגיה המדיניים ופנתה אל הדרך הצבאית. [[הצבא היפני הקיסרי]] התחדש, ואף על פי שלא היה גדול כמו צבא רוסיה היה חזק דיו להתמודד אתו במזרח אסיה. ב-[[4 בפברואר]] [[1904]] ניתקה יפן את יחסיה הדיפלומטיים עם רוסיה, וארבעה ימים לאחר מכן פרצה המלחמה.

הקרבות העיקריים התנהלו במנצ'וריה, בשטח ה[[הרפובליקה העממית של סין|רפובליקה העממית של סין]], במחוז [[ליאונינג]], אקלימו של ליאונינג קיצוני, קר בחורף וחם בקיץ. תושביו היו בני [[מנצ'ו]] ומעט בני [[האן (קבוצה אתנית)|האן]] שהיגרו מאזורים שמדרום לחומה הסינית. בדרומו של מחוז ליאונינג משתרבב [[חצי אי|חצי האי ליאודונג]] לתוך הים הצהוב ובקצהו שכנה [[פורט ארתור]], מעגן טבעי מצוין, מוגן בגבעות ומימיו אינם קופאים בחורף. הרוסים חכרו את פורט ארתור מהסינים והפכו אותו לבסיס חזק ולנמל הגדול ביותר של רוסיה במזרח האימפריה שלה.

הקרבות הימיים התנהלו בעיקר ב[[הים הצהוב|ים הצהוב]] שב[[האוקיינוס השקט|אוקיינוס השקט]]. פורט ארתור, נמל הבית של צי האוקיינוס השקט של הרוסים, שכנה על חוף הים הצהוב. הים מתאפיין במזג אוויר קר ויבש בחורף וחם ולח בקיץ. מנובמבר עד מרס יש מונסונים צפוניים חזקים שיכולים להתפתח לסופות הרסניות.

בנמל פורט ארתור עגנו עשרות ספינות קרב של הצי הרוסי. נמל חשוב אחר, ולדיווסטוק, שכן לחופו של [[ים יפן]]. נמל וולדיווסטוק היה בסיסה של שייטת חזקה שכללה מספר [[סיירת מוגנת|סיירות משוריינות]] ועם נפילתה של פורט ארתור נותרה תקוותו האחרונה של הצי הרוסי לנמל מים עמוקים.

חיל הרגלים היה חמוש ברובה [[מוסין נגאן]] בעל מחסנית של חמישה כדורים וב[[כידון רובה|כידון]] מיושן, שהושאר במצבת הציוד רק בגלל דבקות במסורת. 120 כדורים, מעיל [[שינל]] ותרמיל גב השלימו את ציודו של החייל הרגלי הרוסי. לכאורה צורפו ליחידות חיל הרגלים גם פלוגות מקלענים, חמושות ב[[מקלע מקסים|מקלעי מקסים]], אבל בפועל יצאו יחידות רבות לקרב בלי סיוען של פלוגות המקלענים.

גם חיל הפרשים הרוסי היה חזק מאוד וכלל כ-80,000 איש, רובם [[קוזאק]]ים, שאורגנו ב-22 יחידות גדולות. הפרשים חומשו ברובה [[קרבין]] ווב[[חרב|בחרב]] ולעתיםולעיתים גם ב[[רומח פרשים|רומח]]. הפרשים נלחמו לרב בפלוגות של 100 חיילים כל אחת.

בזירת הלחימה עצמה עמדו לרשות הרוסים בתחילת המלחמה כ-60,000 רגלים, 3,000 פרשים ו-164 תותחים. רוב הכוח הוצב בשני הנמלים העיקריים של הצבא הרוסי בזירה - פורט ארתור וולדיווסטוק. היתר פוזר לאורך מסילת הברזל שחיברה את פורט ארתור לרוסיה גופא. הרוסים אמנם הצליחו להגדיל את מספר חייליהם לכ-95,000 כבר בתחילת המלחמה, אבל בגלל מגבלות [[המסילה הטרנס סיבירית]] נותרו בנחיתות מספרית עוד זמן לא מבוטל. בסך-הכל גייסו הרוסים כמה מאות אלפי חיילי מילואים, העבירו מחזית אירופה שישה קורפוסים של 28,000 חיילים כל אחד (שלושה היו בדרך ולא השתתפו במלחמה). בסך הכל הועברו מזרחה למעלה מ-400,000 חיילים, 93,000 סוסים וכ-1,000 תותחים.

הצי הרוסי היה השלישי בגודלו בעולם וכלל 25 [[אוניית מערכה|אוניות מערכה]] (מחציתן ישנות), 3 אוניות חופים משוריינות, 38 [[סיירת (אונייה)|סיירות]] מדגמים שונים, 63 [[משחתת|משחתות,]], 88 [[ספינת טורפדו|ספינות טורפדו]] ו-17 ספינות תותחים. הצי הרוסי התחלק לשלושה חלקים בלתי שווים: [[צי הים השחור]], [[הצי הבלטי]] ו[[צי האוקיינוס השקט של רוסיה|צי האוקיינוס השקט]]. הצי הבלטי יכול היה ואף שלח את אוניותיו לזירה, אבל צי הים השחור לא הורשה לעבור במצרי הדרדנלים ששלטה בהם [[האימפריה העות'מאנית]].

הצי הרוסי במזרח הרחוק חולק לשתי יחידות עיקריות: פלגת הסיירות שבסיסה ב[[ולדיווסטוק|וולדיווסטוק]] והחלק הגדול יותר שבסיסו בפורט ארתור, שנקרא "שייטת האוקיינוס השקט", ולימים "ה[[השייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט|שייטת הראשונה של צי האוקיינוס השקט]]" (כדי להבדיל בינה לתגבורת ספינות מן [[מסע הצי הבלטי|הצי הבלטי]], שנקראה ה"שייטת השנייה והשלישית של צי האוקיינוס השקט"). למרות הפיצול היה לצי הרוסי יתרון כמותי בזירה: היו ברשותו 7 אוניות מערכה חדשות מסוג [[פרה דרדנוט]], 6 סיירות (מהן אחת משוריינת), 24 משחתות וספינות קטנות נוספות, סיירת משוריינת אחת יחד עם ספינת תותחים קטנה שהיו בנמל בקוריאה, ועוד שייטת שבסיסה בוולדיווסטוק, ובה 4 סיירות (מהן אחת קלה והיתר משוריינות) ו-10 משחתות.

חיל הרגלים היפני היה מצויד ברובה מדגם [[אריסאקה]] בקוטר של 6.5 מ"מ ובמלאי תחמושת של 210 כדורים. חוץ מן הרובה קיבל כל חייל גם תרמיל גב, מעיל ואוהל סיירים. בסתיו 1904 קיבלה כל דיוויזיה מחלקת מקלענים ובה 10 מקלעים (בהמשך המלחמה עלה מספר המקלעים במחלקה ל-14). הפרשים היפנים היו מעטים והם נלחמו בדרך כלל על רגליהם ולא על גבי הסוסים, ולמעשה היו חיל רגלים רכוב.

גדוד ארטילריה ממוצע כלל שלוש סוללות של שישה תותחי שדה או תותחי הרים בקוטר 75 מ"מ, אם כי גם [[הוביצר]]ים בקוטר 120 מ"מ היו נפוצים בחלק מהסוללות. חמש הדיוויזיות הראשונות וגם האגדים העצמאיים חומשו בתותחי שדה מדגם [[M1898 אריסקה]] שטווחם קצר יותר משל התותחים הרוסיים - כ-5 ק"מ בלבד - אבל משקלם היה נמוך יותר והם היו ניידים יותר. הדיוויזיה השביעית חומשה גם בתותחי שדה וגם בתותחי הרים ואילו הדיוויזיות האחרות הסתפקו בתותחי הרים, שהיו קלים יותר אבל טווחם קטן מעט יותר. למרות ההבדלים, לא היה הבדל משמעותי באיכות בין שני סוגי התותחים.

בתחילת המלחמה שימש המשנה למלך [[יבגני אלכסייב]] המפקד העליון של כל הכוחות הרוסיים בזירה. עם פתיחת המלחמה מונה [[שר הביטחון]] של רוסיה, [[אלכסיי קורופטקין|אלכסיי קורופטקין,]] למפקד צבא היבשה, אבל היה כפוף לאלכסייב. פיצול הפיקוד בין קורופטקין לאלכסייב גרם לבעיות חמורות בניהול המערכה. לאחר התבוסה ב[[קרב נהר שאה]] קודם קורופטקין למפקד כל כוחות היבשה של רוסיה והוכפף ישירות למטה ה[[צאר]].

האסטרטגיה של שני הצדדים הייתה שונה מאוד. לעומת היפנים שתכננו התקפה הסתפקו הרוסים במגננה. היפנים נהנו מקווים פנימיים קצרים הרבה יותר מיריביהם וביקשו להגיע להכרעה מהירה לפני שגודלו העצום של הצבא הרוסי יכריע את המערכה. היפנים לא ביקשו להכות את האימפריה הרוסית שוק על ירך, אלא להנחיל לה מפלה קטנה יחסית כדי שלא לגרות אותה למלחמה מתמשכת נגד יפן.

ליפנים היו שני יתרונות חשובים: צבאם היה מגויס ומוכן לקרב ואילו הצבא הרוסי היה מרוחק, אי שם בתוככי רוסיה האירופאית. עוד יתרון חשוב היה המרחק הקצר יחסית בין יפן למנצ'וריה. אבל צבא רוסיה היה גדול הרבה יותר וכך גם הפוטנציאל הכלכלי שלה. רוסיה הייתה מדינה למודת קרבות ובעלת עתודות אדירות של כוח אדם. לכן שאפו היפנים להשיג הכרעה מהירה, לפני שרוסיה תספיק לגייס את כוחה העדיף. הגורם הזה הכתיב את האסטרטגיה של היפנים - התקפות עזות ותנועות מהירות.

לעומתם זלזלו הרוסים ביפנים והיו בטוחים שאלה לא יעזו לתקוף. עם פרוץ המלחמה עדיין לא הושלמו ביצורי פורט ארתור, כוחות היבשה של הצבא הרוסי במזרח הרחוק היו מצומצמים יחסית ותכניותותוכניות מלחמה מסודרות לא היו קיימות.

גם המרחק העצום בין ריכוזי הצבא, האוכלוסייה והתעשייה במערבה ובמרכזה של רוסיה ובין זירת הקרבות היה לרועץ לרוסים. [[המסילה הטרנס סיבירית|המסילה הטראנס סיבירית]] הייתה מסילת הברזל היחידה שחיברה את רוסיה גופא למנצ'וריה. וחמור מזה, תוואי המסילה עבר דרך ימת [[בייקל]]. החלק שעקף את הימה מדרום עדיין לא נסלל כשפרצה המלחמה, והמעבר דרך הימה האט מאוד את מהירות הרכבות. בשל הקשיים הלוגיסטיים האלה נדרשו 267 רכבות כדי להעביר קורפוס אחד מזרחה.

מלבד קשיי התעבורה היבשתית התקשו הרוסים גם לתגבר את צייהם באוקיינוס השקט. היו שתי דרכים להגיע ממערב רוסיה אל האוקיינוס השקט: [[המעבר הצפון מזרחי]] דרך [[האוקיינוס הארקטי]], נתיב קצר יותר אבל חסום בחורף; ומסע דרך [[האוקיינוס האטלנטי]] וכף התקווה הטובה (תעלת [[תעלת סואץ|סואץ]] כבר הייתה פתוחה, אבל לא הייתה עבירה לאוניות המערכה החדשות של רוסיה.) המסע בדרך הזאת היה ממושך כל כך עד שכמעט כל צי האוקיינוס השקט הושמד לפני שהגיעה התגבורת מן המערב.

המלחמה נפתחה בהתקפת פתע יפנית על המעגן העיקרי של הצי הרוסי בפורט ארתור. ב[[הקרב על פורט ארתור|קרב]] שהתפתח נפגעו שלוש ספינות רוסיות, אבל לא טבעו. היפנים ניסו לחסום את נמל פורט ארתור על ידי הטבעת ספינות סוחר ישנות עמוסות באבנים, אבל האש הרוסית היעילה סיכלה את כוונתם. ב-13 באפריל מיקשו היפנים את מוצא הנמל בכ-50 [[מוקש ימי|מוקשים]]. המזל האיר להם פנים, ולמחרת עלתה ספינת הדגל של הצי הרוסי, [[פטרופבלובסק (אונייה)|פטרופבלובסק]], על מוקש וטבעה. סטפן מקרוב ו-635 קצינים ומלחים נהרגו. קשה עוד יותר מאבדן הספינה היה אבדנו של מפקד הצי, שהפיח רוח קרב במגני פורט ארתור. ניסיונות נוספים של היפנים לחסום את הנמל על ידי הטבעת ספינות נכשלו אף הם. ב-15 במאי נקלעו שתי אניות מערכה יפניות ל[[השמדת יאשימה והצוסה|מארב ימי]] והושמדו באמצעות מוקשים.

ב-24 באפריל נפגשו [[אוקו יסוקטה]], מפקד הארמייה היפנית השנייה והאדמירל טוגו על סיפונה של האנייה מיקאסה ודנו בפלישה לחצי האי גוונדונג. משנודע על ניצחונו של הגנרל קורוקי בקרב על נהר יאלו החלו הכוחות היפניים לנחות בחוף פיצובו, כ-100 ק"מ מפורט ארתור. הנחיתה החלה ב-5 במאי והושלמה בתוך שבוע, ובאותו הזמן החלה הארמייה היפנית הרביעית בפיקודו של גנרל נוזו לנחות בטקושן, באמצע הדרך בין מוצא הנהר יאלו ובין פיצובו. לאחר הנחיתה החלו כוחותיו של נוזי להתקדם צפונה במקביל לארמייה הראשונה.

חילוקי דעות חריפים התגלעו בין המשנה למלך והמפקד העליון אלכסייב ובין קורופטקין, מפקד צבא היבשה. אלכסייב דרש לתקוף את היפנים בכוחות שעמדו לרשות הרוסים באותו הרגע כדי למנוע מהם להטיל מצור על פורט ארתור, ואילו קורופטקין גרס שיש להמתין לבואן של תגבורות מרוסיה. בסופו של דבר, הכריע הצאר לטובתו של אלכסייב והרוסים יצאו מבסיסיהם בליאוינג בכוח של כ-30,000 רגלים, 2,500 פרשים וכ-100 תותחים כדי לבלום את התקדמותו של אוקו שצבאו מנה כ-36,000 רגלים, כ-2,000 פרשים ולמעלה מ-200 תותחים. הכוחות התנגשו ב-14 ביוני ב[[קרב טליסו]], והרוסים ספגו מפלה ונאלצו לסגת לבסיסם. דרכו של אוקו דרומה לעבר פורט ארתור הייתה פתוחה.

יפן הטילה מצור ממושך על פורט ארתור המבוצרת. בחודש אוגוסט ניסה הצי הרוסי לפרוץ שוב מן הנמל ולהגיע ל[[ולדיווסטוק|וולדיווסטוק]], אבל התגלה ונחל תבוסה ב[[קרב הים הצהוב]]. הספינות שלא יצאו מן הנמל טובעו גם הן זו אחר זו באש תותחי היפנים שצרו על הנמל. הניסיונות לפרוץ את המצור מן היבשה כשלו גם הם, ולבסוף נסוגו הרוסים לשניאנג וב-2 בינואר 1905 נפלה פורט ארתור בידי היפנים.

בינתיים הצליחו הרוסים לתגבר את כוחותיהם בחזית הימית. [[מסע הצי הבלטי|הצי הבלטי]] בפיקודו של האדמירל [[זינובי פטרוביץ' רוז'סטבנסקי]], הקיף את [[כף התקוה הטובה]] והגיע אל האוקיינוס השקט. במהלך המסע אירעה תקרית עם [[בריטניה|בריטניה:]] ב־[[21 באוקטובר]] [[1904]] פתחו אוניות הצי הרוסי באש על ספינות [[דיג]] בריטיות, שחשבו אותן בטעות לסירות טורפדו כשהשייטת הרוסית עברה ב[[תעלת לה-מנש]], סמוך ל[[דוגר בנק]]. (בריטניה הייתה בעלת ברית של יפן אבל שמרה על נייטרליות בסכסוך).

בגלל אורכו של המסע ידע האדמירל טוגו היפני על בואה של התגבורת והכין תכניותתוכניות קרב לבלימת השייטת קודם שתעגון בוולדיווסטוק. טוגו יירט את הצי הרוסי ב[[מיצר צושימה]], בין קוריאה ליפן.

[[קרב צושימה]] התחולל ב־[[27 במאי|27]]–[[28 במאי]] [[1905]]. הצי היפני היה נחות במספר [[אוניית מערכה|אוניות המערכה]] שלו, אבל מהיר יותר ובעל טווח אש עדיף. התבוסה הרוסית הייתה מוחלטת. רוב הצי טובע ושאר [[ספינת קרב|ספינות הקרב]] נשבו או פורקו מנשקן. מתוך 40 אוניות רוסיות שרדו לאחר הקרב שש בלבד.

| תאריך|| אירוע || תיאור || השלכות