מנחת העומר – הבדלי גרסאות

מקור המצווה הוא ב[[ויקרא]] כג י–יא:{{ציטוט|תוכן=דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃ וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הה' לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמׇּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃|מקור=|אנגלית=|מרכאות=כן}}

לפי ההלכה,{{הערה|{{רמב"ם||תמידין ומוספין|ז|ה}}}} הקציר הוא מצווה והוא אף דוחה את ה[[שבת]]. (קציר הוא אחד מ[[ל"ט אבות מלאכה]] שאסור לעשות בשבת מן ה[[תורה]]). המצווה היא לקצור "קמה" במיוחד בשביל הקורבן, אך אם הביאו עומרים קצורים, הקורבן כשר. העומר היה בא מן השעורים, למרות שבתורה לא מפורש מאיזה מין. התבואה צריכה להיות דווקא מארץ ישראל, ולכתחילה יש להביאה ממקום קרוב ל[[בית המקדש]].{{הערה|{{משנה|מנחות|י|ב}}}}.

שלוחי [[בית דין (הלכה)|בית דין]] היו יוצאים מערב יום טוב (י”ד בניסן), ועושים את התבואה כריכות במחובר לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר הוא בט"ז בניסן בלילה, ואם קצרו ביום, הקורבן כשר.

קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות.

יש לקצור תבואה לחה ולא יבשה, אך גם יבשה כשרה.

יום [[ט"ז בניסן]] נקרא יום הנף, על שם [[תנופה|הנפת]] העומר. לאחר שה[[כהן]] בולל את עשירית האיפה של קמח השעורים בלוג שמן ונותן עליו קומץ לבונה, כשאר [[קורבן מנחה|המנחות]], היה [[תנופה|מניף]] הכהן את המנחה במזרח ה[[מזבח]], ו[[הגשה|מגיש]] אותה לקרן מערבית דרומית כשאר המנחות. כהן [[קמיצה|קומץ]] את המנחה לאחר שהוקרבו [[קורבן מוסף]] וכבש העולה, אך לפני שהוקרב [[קורבן תמיד]] של בין הערביים, ומקטיר את הקומץ. הנותר מן המנחה - שנחשב אחד מכ"ד [[מתנות כהונה]] - נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות.

ישנו איסור לאכול מאכל מחמשת מיני דגן מהתבואה של השנה החדשה לפני הקרבת העומר. בזמן ש[[בית המקדש]] היה קיים מעת שקרב העומר, מותר היה לאכול מהחדש מיד. הרחוקים מבית המקדש שלא יכלו לדעת בדיוק מתי קרב העומר, אכלו מחצות היום ולהלן, "שהם יודעים שאין בית דין (האחראים) מתעצלים בו".{{הערה|{{משנה|מנחות|י|ה}}}}.

משחרב בית המקדש, מעיקר הדין היה מותר לאכול מהתבואה החדשה כבר מבוקר [[ט"ז בניסן]], אבל מכמה סיבות{{הערה|{{בבלי|מנחות|סח|ב}}}} התקין רבן [[יוחנן בן זכאי]] שיהיה יום הנף (הנפת העומר), כלומר יום [[ט"ז בניסן]], כולו אסור. ה[[רמב"ם]] פוסק כדעת [[רבי יהודה]] במשנה, שבזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור [[מדאורייתא|מן התורה]].

לפי ההלכה יש לספור ימים ושבועות שכן בפסוק נאמר "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר "תספרו חמישים יום". המצווה מוטלת על כל ישראל. זמן הספירה הוא בלילה, שהוא תחילת היום לפי ההלכה. יש לברך לפני הספירה: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר".