הרשאה (משפט עברי) – הבדלי גרסאות

'''הרשאה''' כשמה, היא נתינת רשות - ייפוי כח, לייצוג משפטי. אדם יכול למנות נציג מטעמו שידון על ממונו מול בעל דינו. מינוי זה, כאשר נעשה כפי כללי ההרשאה, מחייב את הנתבע לשתף פעולה עם הנציג המורשה. יש לציין שדין הרשאה המקורי מתייחס רק לתובע, ואין בתלמוד התיחסותהתייחסות לייצוג משפטי של הנתבע.{{הערה|שו"ת הרמב"ם סימן לז: "ולא יתן הנתבע הרשאה בשום פנים וסיבה ולא יעלה זה על הדעת ולא טעה מעולם אדם בזה".}} "אבל עכשיו המנהג בכל בתי דינים שגם הנתבע מעמיד מורשה".{{הערה|ערוך השולחן חושן משפט, קכד, ב.}}

ייצוג משפטי היה מוכר כבר בתקופת המשנה, כפי שעולה מהמשנה: "יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין".{{הערה|אבות א, ח, לפי פירוש הרמב"ם שם: "עורכי הדיינין - הם אנשים הלומדים את ההתדיינות כדי שיהיו מורשים לבני אדם בדיניהם". אמנם יש שפירשו אחרת את המשנה, אולם דומה שמדרשת הגמרא שבת קלט, א:"אמר רבי אליעזר בן מלאי משום ריש לקיש: מאי דכתיב כי כפיכם נגאלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה. כי כפיכם נגאלו בדם - אלו הדיינין, ואצבעותיכם בעון - אלו סופרי הדיינין, שפתותיכם דברו שקר - אלו עורכי הדיינין, לשונכם עולה תהגה - אלו בעלי דינין". מוכח שעורכי הדיינים הם אכן אנשים שתפקידם הוא זה.}} אך איננו מוצאים בספרות התנאית התיחסותהתייחסות נוספת לנושא. מהירושלמי עולה שקיים תפקיד כזה שכינויו אנטלר.{{הערה|כך לשון הירושלמי, סנהדרין ב, א, על המשנה שניתן לדון כהן גדול: "ניחא דן. דנין אותו וימנה ליה אנטלר. הגע עצמך שנפלה לו שבועה. ואנטלר בשבועה?". ראשונים רבים מזכירים את האנטלר אך בדרך כלל ללא הסבר מדוייקמדויק מה הוא האנטלר. המאירי סנהדרין יח, א ד"ה 'והמשנה' מציג שני הסברים. לפי דעתו אנטלר הוא המורשה! אולם בשפ רבותיו הוא מסביר שהאנטלר הוא המורשה ללא כתב הרשאה שהרשאתו נעשית בפני בית הדין.}} גם שם איננו מוצאים דיון הלכתי בנידון.

בתלמוד הבבלי הביטוי שחוזר על עצמו הוא "הבא בהרשאה", ובארמית נקראת ההרשאה 'אורכתא'. נחלקו אמוראים ראשונים אודות הפן המוסרי של ההרשאה: "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר: זה הבא בהרשאה, ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין".{{הערה|בבלי שבועות לא, א.}} אולם מאחר שההרשאה מופיעה בכמה סוגיות בתלמוד, ללא התנגדות מוסרית, הסבירו ראשונים שדברי רב מופנים להרשאה הנובעת ממניע שלילי.{{הערה|תוספות שבועות לא, א ד"ה 'זה': "כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות". המאירי שם כתב: "וכגון שהם בעיר אחת". אבל במקרים בהם התובע מוגבל ביכולתו לתבע, ציינו שניהם שהמורשה עושה מצוהמצווה. אמנם לאור העובדה שדין הרשאה ברוב הסוגיות מובא על ידי שמואל, יתכןייתכן ששאלת המוסריות של ההרשאה נתונה היתההייתה במחלוקת ורב סבור היה שאין למנות מורשה כלל וכלל.}} אולם יש שהסבירו שזו מחלוקת בין רב לשמואל ונפסקה הלכה כשמואל.{{הערה|מר רב יהודאי גאון, והרב הברצלוני מובאים על ידי הראב"ד בקונטרס הרשאה, תמים דעים סוף סימן סב, וכן בתוך תשובות ופסקים סימן קמא.}} גם לפי גישה זו, רב אמנם מתנגד מוסרית אך נראה שאינו חולק על כך שהדבר אפשרי. בשלוש סוגיות פותר שמואל שאלות פרשניות או משפטיות באמצעות שימוש בהרשאה.{{הערה|שבועות לג, ב חיוב עדים בשבועת העדות על ידי אדם אחר. בכורות מח, ב בתביעה משותפת מכהן, שקיבל דמי פדיון משנים ומת אחד מהם. בבא בתרא קכז, א בתביעה משותפת של בכורה כאשר יש שנים הטוענים לבכורה.}} גם משם עולה שמוסד ההרשאה ידוע ואינו מצריך הסבר.

הסוגיה היחידה הדנה בהרשאה באופן מסודר נמצאת במסכת בבא קמא:{{הערה|ע, א. ויש מי שציין (הראב"ד, תמים דעים סימן סא) שגם בסוגיה זו נראה שמוסד ההרשאה ידוע ומוכר והדיון מתמקד בדין המטלטלין בלבד: "באמת וברור דהא דנהרדעי הלכה רווחת היא... ועוד דנהרדעי גופייהו לא אתו לאשמועינן הכא דכתבינן אורכתא אלא לאמדועינן על מה כותבין אותה...לפי שדבר ברור היה אצלם שכותבין הרשאות".}} <blockquote>אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי. אמר רב אשי לאמימר: מאי טעמא? אמר ליה: משום דרבי יוחנן, דא"ר יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינן יכולין להקדיש, זה לפי שאינו שלו, וזה לפי שאינו ברשותו. איכא דאמרי, אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דכפריה. טעמא דכפריה, דמיחזי כשיקרא, אבל לא כפריה - כתבינן.</blockquote>לפי הלשון הראשונה לא ניתן לכתוב הרשאה המתייחסת לתביעת מטלטלין. ההנחה היא שתביעה מתייחסת לנכס המוחזק על ידי הנתבע שלא כדין. הגמרא מסבירה שהרשאה על מטלטלין אינה אפשרית, כמו שהקדשת מטלטלין המוחזקים על ידי גזלן אינה אפשרית. כאן כבר ניכר המרכיב הקניני של ההרשאה. לפי הלשון השניההשנייה לא ניתן לכתוב הרשאה על מטלטלין שהמחזיק בהם כופר בטענת התובע. את הלשון הזו מסבירה הגמרא בטעם של 'מיחזי כשקרא', כלומר שעדים חותמים בשטר שש למרשה ממון אצל פלוני, וזה אינו בהכרח נכון כי פלוני כופר בכך.{{הערה|כך מפרש שם המאירי: "שזה נראה כחותמין בשקרות והיאך הם כותבים שפלוני חייב לפלוני והם אין יודעין בכך". }}

בחלקה הנוסף של הסוגיה מובאת מחלוקת בשאלה האם יכול המורשה לתפוס לעצמו את הממון עליו הורשה. לדעת אמימר אם תפס המורשה אין מוציאים ממנו. לעומתו אומר רב אשי, שמכיוןשמכיוון שהמרשה מתחייב בהרשאתו לממן את כל ההוצאות של המורשה, הרי שהוא שליח, ואינו יכול לתפוס. בגמרא מובאת דעה שלישית שהמורשה הוא שותף ויכול לתפוס מחצית הממון.

מסוגיה זו עולה, שהרשאה הינה שליחות מיוחדת, הכוללת הענקת זכות באמצעות קנין. הרשאה נדרשת שכן בלעדיה יכול הנתבע לדחות את שלוחו של התובע בטענה "לאו בעל דברים דידי את". כלומר איני מחוייבמחויב לדון עמך. אולם העברת הזכויות בממון מסכנת את בעל הממון. לפי רב אשי שהלכה כמותו, בעיה זו נפתרת שכן המורשה מוגדר כשליח ולא כבעלים או שותף.{{הערה|וכך הסביר הראב"ד.}}

== '''הקנין''' ==

הרשאה מצריכה קנין.{{הערה|רמב"ם שלוחין ושותפין ג, א: "וצריך לקנות מידו שהרשהו". לשון זו מתאימה לקנין סודר וכך הסביר הכס"מ, שם סוף הלכה ז. אולם בהלכה ז פסק הרמב"ם שאם נשוא התביעה הוא פקדון של מעות, יש לעשות קנין אגב. הרשב"א בבא קמא ע, א, מציג בתחילה את הגישה שמצריכה קנין תואם לנשוא ההרשאה, אבל אח"כאחר כך כותב: "ויש מי שאומר דללישנא בתרא כותבין בכל דלא כפריה ואפילו במלוה ע"פ, לפי שההרשאה אינה קונה קנין גמור אפילו בפקדון דלא כפריה דהא אסיקנא דשליח שווייה אלא דלגבי נפקד שווייה כקונה וכבעל דברים דידיה דלא מצי למידחייה הלכך לא דייקינן ביה כולי האי. וכן דעת הרי"ף ז"ל בתשובותיו וכן דעת מקצת מרבותי נוחי נפש". בטור קכב מוצגת ההרשאה עם קנין אגב, אך מובאת דעת הרמ"ה: "שא"צ להקנות לו בקנין אגב קרקע כיון דלאו לאקנויי ליה גופא דממונא מכוין אלא יהיב ליה רשותא למיתבע דיליה". וראה ש"ך קכג  סקי"ג.}} לדעת רוב הפוסקים הקנין צריך להיות תואם את נשוא ההרשאה.{{הערה|כך לשון הראב"ד בתמים דעים: "וכלל הדברים על כל דבר אדם יכול להרשות את חבירו במשפט הקנאתו הראוייה לו". וכך פסק ערוך השולחן קכב, ג.}} לכן אם מדובר במטלטלין ניתן לעשות קנין סודר, אולם אם נשוא התביעה הוא כסף, הקנין צריך להיות קנין אגב קרקע.{{הערה|ראה הערה 11. וראה בבלי בבא קמא קד, ב, רמב"ם מכירה ו, ז. }} לפי גישה זו כתב הרמב"ם שמדין התלמוד לא ניתן להרשות על הלוואה. אולם גאונים תקנו שכותבים הרשאה אף על הלוואה, ומדבריו שם עולה שגם הרשאת מלוה צריכה קנין.{{הערה|בהלכה ז שם בהציגו את תקנת ארבע אמות שבארץ ישראל: "ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו '''הלואה''' ולא היתההייתה למקנה קרקע מקנהו ארבע אמות מחלקו ל שבא"י ומקנה לו המעות על גבן". ובמשנה למלך שם הסביר שחכמים תקנו שגם במלוה יעשו קנין כדי למנע מצב בו הרשאת מלוה שאינה אלא מתקנה קלה יותר מהרשאת פקדון.}} קיימת אצל הראשונים שיטה שונה, שההרשאה אינה אלא שליחות בלבד. לפי שיטה זו, אף אין צורך לכלול בהרשאה את הלשון "זיל דון וזכי ואפיק לנפשך".{{הערה|בעל המאור, בבא קמא כז, ב בדפי הרי"ף ומובא במאירי שם בכינוי "חכמי הראשונים שבקטלונייא". יד רמ"ה, בבא בתרא עז, א כתב במפורש שהרשאה היא שליחות ואין צורך בקנין.}}

בסיום סוגיית הרשאה נאמר: "והלכתא שליח שוויה". הרי"ף כתב שהלכה זו היא מרב יהודאי גאון ושלאור פסיקה זו, יכול השולח לבטל את ההרשאה וכן להרשות אדם אחר.{{הערה|בבא קמא, כז, ב בדפי הרי"ף: "איתמר משמיה דרב יהודאי גאון זצ"ל דקי"ל דשליחא שויא".}} אולם אין בפסיקה זו התיחסותהתייחסות למחלוקת בין הלישנות על הרשאת מטלטלין. יש מי שפירש שפסיקה זו נוגדת את כל האמור לפני כן בסוגיה, ולכן אין משמעות לשתי הלישנות, ואפילו אין צורך לכתוב בהרשאה את הלשון "זיל דון וזכי לנפשך" כי אין בין המורשה לשליח ולא כלום!{{הערה|בעל המאור על הרי"ף שם.}} אולם רוב הראשונים לא כך הבינו. הרי"ף ובעקבותיו הרמב"ם פסקו כלשון השניההשנייה, ולכן לדעתם לא ניתן להרשות על ממון שאינו קרקע והנתבע כופר בו.{{הערה|רמב"ם שלוחין ושותפין ג, ו: "התובע חבירו בדין במטלטלין או במעות שהפקיד אצלו וכפר בו אינו יכול לכתוב הרשאה עליו שנמצא זה כמשקר". }} אולם כבר אצל רבנו חננאל אנו מוצאים התיחסותהתייחסות למנהג לכתוב הרשאה על מטלטלים שכפר בהם.{{הערה|אוצר הגאונים, בבא קמא, (פירוש רבנו חננאל) ע, א, עמ' 72: "והא דנהגו למיכתב אורכתא אפילו אמטלטלי דכפריה לא ידעינן מנין ועל מה זה סמכו והמוציא מחבירו עליו הראיה".}} מנהג זה שהלך והתרחב, גרם לראשונים להציע הסברים שונים ומקוריים לסוגיה.

שיטת רבנו תם - הלכה כלשון השניההשנייה, אולם מאחר ובסוגיותשבסוגיות שונות נפסק, שאין לחשוש ל'מיחזי כשקרא'; לכן גם כאן למעשה אין לחשוש לכך, וניתן לכתוב הרשאה על מטלטלין גם אם הנתבע כפר בהם.