סטריאוסקופיה – הבדלי גרסאות

מכשירים שונים לצפייה בתמונות סטריאוגראפיות הומצאו מאז שנות ה-40 של המאה ה-19, כשהמפורסם שבהם היה ''Holmes Stereoscope'' הקומפקטי והנישא, שהומצא בשנת 1861 (ראו תמונה מצורפת). מכשיר הצפייה הסטריאוגראפי הורכב משתי עדשות המופרדות בעזרת מחיצה, כאשר מולן הוצב התצלום הסטריאוגראפי (שהורכב, כאמור, בעצמו משני דימויים). המכשיר התבסס על בידוד המראה שרואה כל עין; כאשר מצמיד הצופה את עיניו לעדשות, כל עין רואה רק את אחד הדימוים הסטריאוגראפיים. המוח מאחד את שני הדימויים, כך שהצופה רואה למעשה דימוי משולב אחד, כשההבדלים בין הדימויים משווים לתמונה אשליה של עומק תלת-ממדי. ואולם בדימויים הסטריאוסקופיים ה"חלל" מופיע לעין כשכבות-שכבות, כמו חולק התצלום למישורים שונים, והחפצים נראים כמגזרות דו-ממדיות שמפוזרות האחת לפני האחרת. יש לציין שלא בכל תצלום סטריאוגראפי מושגת אותה תחושה של עומק; בתמונות של חפצים מרוחקים אין כמעט הבדל בין שני הדימויים, ולא נוצר כל אפקט. כדי להשיג את אשליית העומק, על התמונה לכלול אובייקטים קרובים הפזורים בכמה מישורים. ללא המכשיר חוויית ראיית הסטראו מוגבלת לתמונות זעירות יחסית, שאינן תופסות חלק ניכר משדה הראייה.

 

 

שיא תפוצתו של הצילום הסטריאוסקופי היה במחצית השנייה של המאה ה-19. ב-[[1856]] דיווח רוברט האנק במגזין Art Journal כי: "הסטריאוסקופ נראה כעת בכל חדר הסבה; פילוסופים משיחים אודותיו במלומדות רבה, גברות מתענגות על ייצוגיו הקסומים וילדים משחקים בו"{{הערה|1=מצוטט אצל: [[רוזלינד קראוס]], "מרחבי השיח של הצילום", בתוך: '''[[המדרשה (כתב עת)|המדרשה]] 5, צילום/טקסט/אמנות''', [[מכללת בית ברל]] 2002, מאנגלית: דפנה רז, עמ' 123}}. בשנים אלו היו התערוכות הגדולות ב[[אירופה]] (בעיקר ב[[פריז]]) ועבורן התפתחו מכשירי צפייה סטריאוסקופיים קומפקטיים.