שרת–לקוח – הבדלי גרסאות

'''מודל שרת-לקוח''' (ב[[אנגלית]]: '''clientClient-server model''') היא [[ארכיטקטורת תוכנה]] ל[[חישוב מבוזר]], אשר מגדירה את היחס בין [[תוכנה|תוכנות]] משתפות פעולה. המודל מחלק את המשימות או עומס העבודה בין ספק השירות או המשאבים - '''ה[[שרת|השרת]]''', לבין מבקש השירות - '''הלקוח'''. שרת-לקוח היא אחת מתצורות ההתקשרות הנפוצות ב[[תקשורת נתונים|רשתות מחשבים]]. השרת הוא תוכנה פסיבית, המאזינה לרשת ומחכה לקבל בקשות. הלקוח לעומתו בדרך כלל מהווה את [[ממשק משתמש|ממשק המשתמש]] - הוא מופעל על ידי המשתמש ופונה לשרת כאשר הוא זקוק למידע או שירותים ממנו.

מודל שרת-לקוח הפך לאחד מהרעיונות המרכזיים ב[[תקשורת נתונים|רשתות מחשבים]]. הרבה מה[[יישום מחשב|יישומים]] העסקיים הנכתבים כיום משתמשים במודל זה (ראו: [[Enterprise software]]), כמו גם [[פרוטוקול תקשורת|פרוטוקולי התקשורת]] העיקריים של ה[[אינטרנט]], כדוגמת: [[Telnet]] ,{{כ}} [[SSH]] ,{{כ}} [[SMTP]] ,{{כ}} [[DNS]] ,{{כ}} [[HTTP]], ועוד.

רוב ה-[[webWeb service|webWeb services]] הם גם סוגים של שרתים.

נהוג להפריד את הלקוחות ללקוח "רזה" (thinThin client), כזה שמסוגל רק לבצע את ההתחברות לשרת, והשרת הוא זה שמנהל את כל התקשורת עם המשתמש, ולקוח "עשיר" (richRich client), כזה שמבצע את כל האינטרקציההאינטראקציה עם המשתמש בעצמו, ופונה לשרת רק על מנת לאחזר נתונים. בעבר היה שימוש נפוץ ב[[מסוף מחשב|מסופים]], שהיוו לקוחות "רזים", התחברו ל[[מחשב מרכזי]] (MainFrameMainframe) וביצעו את כל הפעולות עליו, אך עם ההתקדמות המהירה של המחשבים האישיים הם נדחקו הצידה ב[[שנות התשעיםה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]] ופינו את מקומם ללקוחות "עשירים", המקטינים את תעבורת הרשת ואת העומס על השרת. התפתחות ה[[אינטרנט]] והגידול ב[[רוחב פס|רוחב הפס]] החזירו את הלקוח הרזה למרכז התמונה.