נצרות פרוטסטנטית – הבדלי גרסאות

מצע משותף זה ממוצה לעיתים בסיסמאות שנלקטו מכתבי הוגי הרפורמציה ונחשבות כמסמלות את משנתם. רשימה מוכרת היא שלושת ה"בלבדים", solae, המזוהים עם לותר: "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura) – החשבת הברית החדשה והתנ"ך כדבר האל האותנטי מעל לכל פרשנות או מסורת; "האמונה לבדה" (sola fide) – הדגש על כך שרק באמצעות האמונה ניתן לקבל את חסד האל ולהיוושע; ו"החסד לבדו" (sola gratia) – דחיית כל אפשרות להצטדקלהיצדק בפני האל בעזרת הישגים או טוב הנובע מתוך האדם וקביעה כי רק חסדו לבדו הוא המקנה ישועה. שני האחרונים קשורים זה בזה הדוקות, ומהווים יחד את המצע עליו בנויה תפישת הצידוק הפרוטסטנטית. בלבדיות החסד מקובלת עקרונית על הכנסייה הקתולית, נגדה יצאו הרפורמטורים בחריפות, וביטויים כמו "האמונה לבדה" מופיעים בכתבי הכנסייה בימי הביניים אך במובנים אחרים. קו משותף שחוקרים רבים ציינו והמשולב בכל מחשבת הרפורמציה הוא מרכזיותו של ישו והקשר הישיר אליו, שלותר סיכם פעם בסיסמה "ישו לבדו" (Christus solus, שאף היא מוקדמת בהרבה לזמנו). הכריסטוצנטריות הרדיקלית של לותר, קלווין והאחרים שימשה מסד למרבית התפישות המזוהות עמם. מרכזיותו כדבר האל במובן [[האל הבן|הלוגוס]] חופפת למרכזיות דבר האל המובא בברית החדשה ובמקרא, לבדם. חסדו של ישו לבדו ולא מעשים טובים מאפשרים את ישועת האדם, והאיסור על כל תיווך או מחיצה בינו למאמינים עומדים במרכז הרעיון הפרוטסטנטי של "כהונת כל המאמינים" ודחיית הממסד הכנסייתי או פולחן הקדושים.{{הערה|שם=לות}}{{הערה|מק'גראת, עמ' 7.}}{{הערה|על הבלבדים והתפתחותם, ראו: Hans Heinz, Justification and Merit: Luther vs. Catholicism, Wipf and Stock Publishers, 2012. עמ' 45.}}

הציר סביבו ניבעו ההבדלים היה בשאלת היכולת האנושית להגיע לצדקות פנימית ועל טבעו של החסד. ההשקפה הקתולית הבסיסית הייתה שבעזרת החסד האלוהי, האדם ספוג החטא משתנה בפנימיותו ונעשה טוב יותר, אך לותר והפרוטסטנטים דחו זאת. לשיטתם, [[החטא הקדמון]] השחית את הטבע האנושי עד כדי כך שכל מעשיו היו בחזקת חטא והמקור היחיד לטוב היה האל. הצדקות שבאדם יכלה לנבוע אך ורק מהבורא והייתה זרה וחיצונית (iustitia aliena) במהותה; החסד היה שייך כל כולו לשמים ולא יצר שום טוב פנימי בתוך הנבראים, עניין שהרבו להדגיש. רעיון זה השתלב עם דחיית כל ההבנה הקתולית לגבי טבע הצידוק בחיים ובמוות. הכנסייה ראתה את האדם כצובר נקודות זכות במעשים טובים ובציות לאורך שנותיו ומתמרק בהדרגה מחטאיו, המולדים והנרכשים – ואם היה בכך צורך, גם סובל ומתענה לזמן קצוב ב[[פורגטוריום]] לאחר מותו, אם לא התנקה מהם בחייו – עד שהיה טהור מספיק להיות מוכר כראוי להיכנס לגן העדן. לותר וממשיכיו ראו את בן האנוש כבעל מהות דואליסטית: ספוג לבלי כפרה בחטא מטבע היותו וללא יכולת להשתחרר מכך בשום מעשה מצדו, ומאידך יכול ונצרך להצטדקלהיצדק מלכתחילה מתוקף חסדו המיטיב של ישו, אם האמין בו. עבור הפרוטסטנטים, הצידוק לא התרחש בסוף החיים או לאחריהם אלא היה תנאי מוקדם ומתת אל שניתנה מראש. מעשים טובים לא היו תנאי או אמצעי להשיגו, אלא פועל יוצא שהתאפשר רק כי האל חמל על מאמיניו ומתוך חסדו שבא עדיהם יכלו בכלל להיטיב.

הסתכלות זו הייתה גם מלאת תקווה, שכן בניתוח הפרוטסטנטי של תהליך הישועה, מסורת הכנסייה קבעה שטוב אלוהי חודר אל הנשמה ומתערבב בה. לכן, לפחות בראיית הרפורמטורים, נותר ספק באפשרות להצטדקלהיצדק שכן רוע האדם ושפלותו לא אפשרו לו להשיג את הכרת האל ויראתו בשלמות. דווקא ההפרדה בין הטבע האנושי הפסול ללא תקנה והחסד האלוהי המתקן והזר לו אפשרו להבטיח כי גם החוטא הנקלה ביותר (ובעיניהם, כל אדם היה כזה במעמקי ישותו) יוכל להיוושע אם יפנה אל האל. לותר עצמו גיבש השקפה זו מתוך מצוקתו האישית, כשהגיע למסקנה שלעולם לא יוכל לכפר על כל חטאיו המרובים במעשים טובים, בתפילות ובסיגופים וכל היוצא בזה, וכי אף בן-אנוש לא היה מסוגל לכך.