פתיחת התפריט הראשי

שינויים

בעצם צריך להיות פועל סביל
הגיוון העצום של הכנסיות הפרוטסטנטיות והמחלוקות הרבות בין הוגיהן מקשים על איתור מכנה משותף הגותי או אמוני. חוקרים מתארים אותן יותר כתופעה היסטורית בעלת שורשים זהים: כל הפלגים שהסתעפו במשך כחמש מאות שנה מתוך התנועות שצמחו בעת [[הרפורמציה הפרוטסטנטית]]. מבחינה תאולוגית, הרחיקו קבוצות מסוימות לכת עד כדי כפירה במושג [[השילוש הקדוש]], כפי שעשו ה[[אוניטרים]], ואחרות פנו בנתיבים קיצוניים כמעט באותה מידה. באופן כללי, ניתן למפות את הזרמים השונים על ספקטרום הנע משמרנים וממסדיים, בייחוד ה[[אנגליקני]]ם ובמידה רבה גם ה[[לותרני]]ם, האוחזים ברבות מהמסורות והתפישות שלפני הרפורמציה, ועד רדיקלים עממיים (בעיקר ה[[אנאבפטיסטים]] וממשיכיהם) שהתייחסו לאלו כסמליות בלבד ונטו להיפטר מהן ללא שהיות. עם זאת, למרות הקושי שבאפיון משותף, חולקים הפרוטסטנטים כולם רקע ועקרונות רופפים שמקורם בהגות ראשוני הרפורמטורים, בייחוד [[מרטין לותר]], [[ז'אן קלווין]] ששכלל את הגותו וגם חלק עליו רבות, [[אולריך צווינגלי]] וממשיכיהם השונים.{{הערה|אליסטייר מק'גראת, דארן סי. מרקס, Introduction: Protestantism – the Problem of Identity, בתוך: The Blackwell Companion to Protestantism{{כ}}, 2004. עמ' 1-4.}}
 
מצע משותף זה ממוצה לעיתים בסיסמאות שנלקטו מכתבי הוגי הרפורמציה ונחשבות כמסמלות את משנתם. רשימה מוכרת היא שלושת ה"בלבדים", solae, המזוהים עם לותר: "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura) – החשבת הברית החדשה והתנ"ך כדבר האל האותנטי מעל לכל פרשנות או מסורת; "האמונה לבדה" (sola fide) – הדגש על כך שרק באמצעות האמונה ניתן לקבל את חסד האל ולהיוושע; ו"החסד לבדו" (sola gratia) – דחיית כל אפשרות להצטדקלהיצדק בפני האל בעזרת הישגים או טוב הנובע מתוך האדם וקביעה כי רק חסדו לבדו הוא המקנה ישועה. שני האחרונים קשורים זה בזה הדוקות, ומהווים יחד את המצע עליו בנויה תפישת הצידוק הפרוטסטנטית. בלבדיות החסד מקובלת עקרונית על הכנסייה הקתולית, נגדה יצאו הרפורמטורים בחריפות, וביטויים כמו "האמונה לבדה" מופיעים בכתבי הכנסייה בימי הביניים אך במובנים אחרים. קו משותף שחוקרים רבים ציינו והמשולב בכל מחשבת הרפורמציה הוא מרכזיותו של ישו והקשר הישיר אליו, שלותר סיכם פעם בסיסמה "ישו לבדו" (Christus solus, שאף היא מוקדמת בהרבה לזמנו). הכריסטוצנטריות הרדיקלית של לותר, קלווין והאחרים שימשה מסד למרבית התפישות המזוהות עמם. מרכזיותו כדבר האל במובן [[האל הבן|הלוגוס]] חופפת למרכזיות דבר האל המובא בברית החדשה ובמקרא, לבדם. חסדו של ישו לבדו ולא מעשים טובים מאפשרים את ישועת האדם, והאיסור על כל תיווך או מחיצה בינו למאמינים עומדים במרכז הרעיון הפרוטסטנטי של "כהונת כל המאמינים" ודחיית הממסד הכנסייתי או פולחן הקדושים.{{הערה|שם=לות}}{{הערה|מק'גראת, עמ' 7.}}{{הערה|על הבלבדים והתפתחותם, ראו: Hans Heinz, Justification and Merit: Luther vs. Catholicism, Wipf and Stock Publishers, 2012. עמ' 45.}}
 
===כתבי הקודש לבדם===
היבט מהפכני ויסודי אחר של התפישה הפרוטסטנטית היה ראייתה את תהליך הצידוק של האדם החוטא בפני האל (יוּסטיפיקציה) כפועל יוצא של "חסד אלוהים לבדו" (sola gratia) ובאמצעות "האמונה לבדה" (sola fide) מצד האדם. הרעיון פותח על ידי לותר ונמשך אצל כל הרפומטורים המרכזיים. הגישה הקלאסית בכנסייה הקתולית, שיוצגה על ידי הסכולסטים מאז סט. [[תומאס אקווינס]], הייתה שלמעשים טובים יש חשיבות ניכרת בצידוק. הפרוטסטנטים, לעומת זאת, קבעו כי מעשים טובים אמנם ראויים ובעלי-ערך כשלעצמם אך אין להם שום משקל בתהליך זה, המתקבל אך ורק מכח חסד האל ובאמצעות טהרת האמונה בכך – propter Christum per fidem, "על ידי המשיח, בעזרת האמונה". הצעד היחיד שהאדם החוטא והשפל יכל לעשות לקראת האל היה לקבל בכנות כי הבורא הוא זה שמושיע אותו, וכל היתר לא היה אלא תוצאה. נושא זה היה עניין לדקויות פרשניות מופלגות: הממסד הקתולי הדגיש בו[[ועידת טרנטו]] שוב את עמדתו כי הצידוק אכן נובע אך ורק מחסד האל אך מעשים טובים '''מתחייבים''' לשם כך, וכי מי שטוען שהוא יכול להיוושע על ידי האמונה לבדה או לחלופין רק באמצעות מעשים וללא אמונה הנו כופר. גם הפרוטסטנטים נאלצו להבהיר כי יש חשיבות למעשים טובים ולמוסר (אם כי לא מבחינת תהליך הצידוק) ולגנות את אלו שסברו שדי באמונה בחסד המושיע כדי להיחשב נוצרים טובים.
 
הציר סביבו ניבעו ההבדלים היה בשאלת היכולת האנושית להגיע לצדקות פנימית ועל טבעו של החסד. ההשקפה הקתולית הבסיסית הייתה שבעזרת החסד האלוהי, האדם ספוג החטא משתנה בפנימיותו ונעשה טוב יותר, אך לותר והפרוטסטנטים דחו זאת. לשיטתם, [[החטא הקדמון]] השחית את הטבע האנושי עד כדי כך שכל מעשיו היו בחזקת חטא והמקור היחיד לטוב היה האל. הצדקות שבאדם יכלה לנבוע אך ורק מהבורא והייתה זרה וחיצונית (iustitia aliena) במהותה; החסד היה שייך כל כולו לשמים ולא יצר שום טוב פנימי בתוך הנבראים, עניין שהרבו להדגיש. רעיון זה השתלב עם דחיית כל ההבנה הקתולית לגבי טבע הצידוק בחיים ובמוות. הכנסייה ראתה את האדם כצובר נקודות זכות במעשים טובים ובציות לאורך שנותיו ומתמרק בהדרגה מחטאיו, המולדים והנרכשים – ואם היה בכך צורך, גם סובל ומתענה לזמן קצוב ב[[פורגטוריום]] לאחר מותו, אם לא התנקה מהם בחייו – עד שהיה טהור מספיק להיות מוכר כראוי להיכנס לגן העדן. לותר וממשיכיו ראו את בן האנוש כבעל מהות דואליסטית: ספוג לבלי כפרה בחטא מטבע היותו וללא יכולת להשתחרר מכך בשום מעשה מצדו, ומאידך יכול ונצרך להצטדקלהיצדק מלכתחילה מתוקף חסדו המיטיב של ישו, אם האמין בו. עבור הפרוטסטנטים, הצידוק לא התרחש בסוף החיים או לאחריהם אלא היה תנאי מוקדם ומתת אל שניתנה מראש. מעשים טובים לא היו תנאי או אמצעי להשיגו, אלא פועל יוצא שהתאפשר רק כי האל חמל על מאמיניו ומתוך חסדו שבא עדיהם יכלו בכלל להיטיב.
 
הסתכלות זו הייתה גם מלאת תקווה, שכן בניתוח הפרוטסטנטי של תהליך הישועה, מסורת הכנסייה קבעה שטוב אלוהי חודר אל הנשמה ומתערבב בה. לכן, לפחות בראיית הרפורמטורים, נותר ספק באפשרות להצטדקלהיצדק שכן רוע האדם ושפלותו לא אפשרו לו להשיג את הכרת האל ויראתו בשלמות. דווקא ההפרדה בין הטבע האנושי הפסול ללא תקנה והחסד האלוהי המתקן והזר לו אפשרו להבטיח כי גם החוטא הנקלה ביותר (ובעיניהם, כל אדם היה כזה במעמקי ישותו) יוכל להיוושע אם יפנה אל האל. לותר עצמו גיבש השקפה זו מתוך מצוקתו האישית, כשהגיע למסקנה שלעולם לא יוכל לכפר על כל חטאיו המרובים במעשים טובים, בתפילות ובסיגופים וכל היוצא בזה, וכי אף בן-אנוש לא היה מסוגל לכך.
 
לרעיון הצידוק באמצעות האמונה לבדה היו השלכות מעשיות ורוחניות נרחבות. כבר בתחילת הרפורמציה, הקביעה שמעשים טובים ופעולות גשמיות למיניהם אינם אלא מחווה אנושית ריקה מתוכן אפשרה לקרוא לפירוק ה[[מנזר]]ים – ששוכניהם היו נתונים באורח חיים מחמיר שהוקדש לעשייה כזו – ולביטול רבים מהליכי הכפרה שהיו שגורים עד אז כמו וידויים וצומות. לדוקטרינה הייתה השפעה עמוקה ומתמשכת על הפילוסופיה האירופית, והיא תרמה תרומה מרכזית לדגש המתחזק על היחיד הסובייקטיבי, שאמונתו כלפי פנים ולא מעשיו המדידים הושמו במרכז. מהלך זה הוביל בעקיפין גם ל[[נאורות]] עצמה ולתפישות מודרניות שצמחו אתה ואחריה. [[ז'אן קלווין]] ותלמידיו הקצינו עוד יותר מלותר וקבעו שגם האמונה עצמה היא מתת אלוה ולא יכולה לנבוע מתוך בחירה חופשית והטבע האנושי. מכך ובניגוד מסוים ללותרניזם נבע [[פרדסטינציה|עקרון הגזרה הקדומה והבחירה מראש]] החמור במשנת ה[[קלוויניזם]], לפיו האדם אמנם אחראי ומחויב להאמין אך אלוהים בחר ממילא את אלה שיושיע בטרם היות העולם ורק בהם תתעורר האמונה הראויה.{{הערה|מק'גראת (עורך), עמ' 6-8, 27, 57-58}}{{הערה|שם=לות|Lutheranism, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 402.}}