שליח (הלכה) – הבדלי גרסאות

''''שלוחו של אדם כמותו'''<nowiki/>' הוא שמו של מוסד השליחות בהלכה. משחר ימיה הכירה ההלכה באפשרות של מינוי נציג - שליח, שיפעל במקום אדם אחר - השולח, ויוכל להחיל עליו תוצאות משפטיות או הלכתיות.{{הערה|יש שציינו שהמשפט העברי הקדים את המשפט הרומי בעניןבעניין זה א' גולאק, יסודי המשפט העברי, ברלין תרפ"ב, עמ' 42 - 43. לגולאק שם יש הסבר מעניןמעניין מדוע התפתח דין השליחות במשפט העברי.}} השליח פועל למען השולח, וכל התוצאות של פעולתו חלות על השולח. הוא עצמו יוצא מהתמונה ואין לפעולתו השפעה עליו. האפשרות הזו לפעול לטובת אדם אחר, אינה מובנת מאליה, והמפרשים נחלקו בהסבר המשפטי של הכלל.{{הערה|מחלוקת דומה נחלקו משפטנים מודרניים, ראה סיכום אצל א' ברק, חוק השליחות, ירושלים תשנ"ו, סעיף 166 ואילך. }}

למרות ההסבר של הגמרא על הצורך בכל המקורות, הרי"ף אינו מציג אלא את המקור משחיטת הפסח.{{הערה|קידושין טז, א בדפי הרי"ף. הר"ן על הרי"ף שם, ד"ה 'תניא' הסביר שאין כוונת הרי"ף לדחות את המקורות האחרים, אלא שבחר דוקאדווקא במקור זה בו מוזכר במפורש המונח 'שוחו של אדם כמותו'. הר"ן שם מפנה לגמרא בבא מציעא עא, ב ממנה עולה לכאורה שהמקור הוא מתרומה. הר"ן מסביר שכוונת הגמרא שם, לציין מקור למיעוט של הגוי מדין שליחות שנלמד מתרומה. גם רש"י מנחות צג, ב ד"ה 'ושלוחו', מפנה למקור משחיטת פסח. אולם שם הנושא הוא סמיכה על הקרבן, ולכן מתאים לציין את המקור שממנו למדים על קדשים.  }}

ישנן פעולות רבות בהן אין ההלכה מקפידה כיצד הן תבוצענה. התוצאה של הפעולה היא החשובה, ואילו דרך הביצוע אינה מוגדרת מבחינה הלכתית. פעולות כאלה מכונות "מעשה קוף" שכן גם קוף יכול לבצען. מקור הדברים בדיון על שליחת עירוב:{{הערה|תוספתא עירובין ב, יא - יב.}} <blockquote>אמ' ר' מאיר לא נמנעו בנות ישראל מלשלח עירוביהן ביד בניהן וביד בנותיהן הקטנים כדי לחנכן במצות... נתנו לקוף והוליכו נתנו על גבי בהמה והוליכתו עירובו עירוב.</blockquote>מהתוספתא עולה בבירור שהולכת העירוב למקום הנחתו, אינה מצריכה כשרות משפטית, וניתנת לביצוע אפילו על ידי בעל חיים. רש"י בסוגיה זו מגדיר הגדרה חשובה. הגמרא הקשתה סתירה, בין המשנה הפוסלת עירוב שנשלח על ידי חרש שוטה וקטן, לדברי רב הונא המכשיר זאת.{{הערה|עירובין לא, ב.}} ותירצה שיש הבדל בין עירובי תחומין לעירובי חצירות. רש"י שם מסביר:<blockquote>עירובי חצירות - דערובי רשותייהו בעלמא הוא, הלכך ממילא מיערב ואף על גב דאין מעשה הקטן כלום - לא איכפתאכפת לן כדתנן לקמן בעל הבית שהיה שותף עם שכיניו אין צריך לערב, אבל עירובי תחומין - אקנויי שביתה הוא, וקטן לא אלים למיקני.</blockquote>רש"י מסביר שעירוב חצירות אינו מצריך פעולה משפטית. כל הנדרש הוא רק שהאוכל של המערב יגיע למקום המשותף. אולם בעירוב תחומין, לא ניתן להסתפק בהגעת האוכל למקום העירוב. שם נדרשת פעולה משפטית - "אקנויי שביתה", וזו לא ניתנת לביצוע על ידי קטן.{{הערה|יש לציין שראשונים אחרים (תוספות, ריטב"א) ביארו באופן שונה את תירוץ הגמרא. ראה גם מאירי שם, ד"ה 'זה שביארנו'.}}

ראה מה שכתב הרב מ' שטרנבוך, תשובות והנהגות ג, תכז: "ובמק"א ביארתי דגם מה שנהגו היום ונתפשט שממנים שליח להולכה ושולחים הגט (בדואר) לבית דין במקום האשה, ששליח אחר ימסור לה, אילולא דמסתפינא אמינא שבזמן הגאונים שהתירו לכתחילה כה"ג ושלחו דוקאדווקא בשליח אפילו עכו"ם ממקום למקום, אבל היום העניןהעניין מורכב מאד ואי אפשר לקבוע באיזה מקום ואוירון ולכן נקרא אינו ברשותו וכמבואר בפוסקים בחמץ ששלח בדואר שנקרא אינו ברשותו וכאבוד, ואין ראוי להתיר לחסוך הוצאות נסיעה להשליח, ורק בשעת הדחק סומכין להתיר בדואר. כנלע"ד, רק שמעתי שמקילין בכל אופן וצ"ב, ואני להעיר באתי".}}

ישנן פעולות שברור לכל אחד שלא ניתן לבצען באמצעות שליח.{{הערה|כך למשל מצוות הקשורות באכילה, או בפעולה גופנית אחרת כגון טבילה וסוכה.}} אולם קולמוסים רבים נשתברו על הגדרה מדוייקתמדויקת של הדברים. המקור המפורסם ביותר בנושא זה הוא התוספות רי"ד:{{הערה|קידושין מב, א ד"ה 'שאני'.}} <blockquote>יש מקשים א"כ לכל דבר מצוהמצווה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי הנח תפילין בעבורי. ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאיבוודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה כתב בגט אנא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשליחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות</blockquote>המפרשים נחלקו כיצד יש להבין את תשובתו של הרי"ד.

מהרישא של דבריו ניתן להתרשם שהעיקרון הוא הבחנה בין פעולות שמצריכות פעולה גופנית, לפעולות שאינן כאלה. אולם מאחר וכלשכל פעולה שאדם עושה מתבצעת באמצעות גופו, חידדו האחרונים את ההגדרה. פעולות בהן גופו אינו רק מבצע הפעולה אלא גם נשוא הפעולה.{{הערה|כך כתב בשו"ת בית אפרים חו"מ סז: "אבל הדבר הפשוט הוא שמ"ש התוס' רי"ד שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו אין ר"ל גופו רק ר"ל שהקב"ה צוה שגוף שלו יהיה נעשה בו איזה מצוהמצווה".}} הסבר זה לוקה בחיסרון שאין לנו כלל או הגדרה אילו מצוות נכללות תחת דרישה זו. האם למשל מצות נטילת לולב היא מצוהמצווה שבגופו? ומה לגבי מצוות התפילה?{{הערה|הגמרא סוכה מא, ב, דורשת מן הפסוק שמצות לולב היא מצוהמצווה אישית. ובספר כפות תמרים שם הקשה מדוע צריך פסוק הרי זו מצוהמצווה שבגופו.}}

מהסיפא של דברי הרי"ד, ניתן להבין שרק מצוות שבהן ברור שהפעולה נעשית עבור השולח, ניתן לבצע באמצעות שליח. מצוות כמו קידושין וגירושין הרי ברור שמדובר באשת השולח, ולא ניתן לייחס את הפעולה לשליח. אבל כל פעולה אחרת שניתן ליחסה לשליח, לא ניתן לבצעה אלא באופן אישי. {{הערה|ראה למשל אור שמח שלוחין ושותפין א, א. }}

תשובה שונה לבעיה זו הציג האור זרוע:{{הערה|שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קכח}} <blockquote>מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו ע"יעל ידי שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה? ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות. </blockquote>לפי זה ההבחנה היא בין מצוות שמטרתן הפעולה עצמה, למצוות בהן המטרה היא התוצאה של הפעולה. אין צורך להגדיר איזו מצוהמצווה היא בגוף. כל מצוהמצווה שאין לה תוצאה, מטרתה היא הפעולה ולא ניתן לבצעה על ידי שליח.{{הערה|השוה: קובץ שיעורים, כתובות, רנג; אגרות משה, אבן העזר, א, קנו.}}

מצוות חליצה מעוררת עניןעניין מיוחד. לכאורה החליצה היא פעולה משפטית כמו גירושין ולפי זה אמורה היתההייתה להיעשות על ידי שליח. אולם בגמרא נאמר שחליצה אינה ניתנת לביצוע באמצעות שליח.{{הערה|כתובות עד, א.}} לפי האמור לעיל, ניתן להסיק מכאן שחליצה אינה פעולה משפטית רגילה. בחליצה יש להלכה מגמה שבפעולת החליצה כשלעצמה, ולא רק בשביל התוצאה של שחרור האשה.{{הערה|האור זרוע עצמו הציע שני הסברים לעניןלעניין החליצה: א. דבעינן חליצה דומיא דייבום. ב. דכתיב וחלצה נעלו מעל רגלו. לפי שני ההסברים יש בחליצה דרישה ייחודית. }}

הגמרא שם יוצרת זיקה בין שליחות לתנאי. פעולות הניתנות לביצוע על ידי שליח, הן גם הניתנות להתנאה. הראשונים הסבירו זיקה זו:{{הערה|תוספות שם ד"ה 'תנאי'.}} <blockquote>וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיימו ע"יעל ידי שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"יעל ידי שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים </blockquote>וביאר זאת רבי מאיר משמחה מדווינסק:{{הערה|אור שמח יבום וחליצה ד, כד.}} "והגדר, דדברים שנמסרין לשליח עיקרן הכוונה והרצון. ועל זה שפיר מהני תנאי, אבל בחליצה שאינו נמסר לשליח, א"כ הוא עיקרו המעשה בגוף, לכן לא נמסר על ידי שליח, ולכן לא מהני תנאי"'''.''' גם מכאן עולה שחליצה אינה פעולה משפטית רגילה.{{הערה|בניגוד לגט שהוא האמצעי לממש את הרצון לגרש אשה, החליצה אינה כזו. ניתן אולי לומר שהחליצה היא מצוהמצווה שיש לה השלכה משפטית. התורה מצוהמצווה על האח לייבם, ואם אין הוא רוצה בכך מורה התורה לחלוץ. התורה אמנם התנתה את שחרור האשה בחליצה אבל לא זו היא מטרת החליצה.}}

שתים מן התיאוריותהתאוריות המוצעות אצל חכמי המשפט הכללי, נמצאות בהרחבה בכתבי האחרונים. השופט א' ברק מכנה אותן תיאורייתתאוריית הזיהוי ותיאורייתותאוריית הייצוג. ויגודה מכנה אותן תיאורייתתאוריית ייחוס הפעולה ותיאורייתותאוריית ייחוס התוצאה.{{הערה|א' ברק, חוק השליחות, סעיף 166 ואילך; ויגודה, שליחות, עמ' 101 ואילך.}} שתי אפשרויות אלו הוצגו על ידי האחרונים בשלל ניסוחים וכך למשל כותב רבי יוסף ענגיל:{{הערה|(1858 - 1920) לקח טוב, סימן א, וארשהורשה תרנ"ג}} <blockquote>נסתפקתי הא דקיימא לן שלוחו של אדם כמותו מהו הכוונה בזה. אם הכוונה שגופו של שליח נחשב כגוף המשלח, או השליח לאדם אחר נחשב... ונחשב שהשליח עשה המעשה לא המשלח, רק שהתורה גזרה שאף שאדם אחר עשה המעשה... מועלת המעשה של האחר עבורו כאלו עשאה הוא.</blockquote>לפי האופן הראשון שמציע רבי יוסף ענגיל, גוף השליח מזוהה עם השולח - תורת הזיהוי, שהיא ייחוס הפעולה. ואילו לפי האופן השני, השליח הוא אדם עצמאי שעושה פעולה משפטית עבור השולח - תורת הייצוג שהיא ייחוס התוצאה.{{הערה|החיסרון המרכזי של תיאורייתתאוריית הזיהוי הוא היותה מבוססת על פיקציה. אמנם לאחר שהפיקציה מתקבלת ההסבר הוא פשוט. החיסרון המרכזי של תיאורייתתאוריית הייצוג היא שאין היא מציעה הסבר, אלא טוענת שאדם יכול להחליט לפעול לטובת חבירו וזה עובד. }}

הההבדל המשמעותי בין שתי הגישות, הוא בהגדרת האישיות המשפטית - מי מוגדר בעל הדבר, השליח או השולח. האחרונים קשרו את ההתלבטות הזו לכמה סוגיות, אולם בסוגיה אחת נראה שכבר האמוראים חלוקים בשאלה זו:{{הערה|קידושין מג, א.}} <blockquote>איתמר, רב אמר: שליח נעשה עד, דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד... רב אמר: שליח נעשה עד, אלומי קא מאלימנא למילתיה; דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד, כיון דאמר מר: שלוחו של אדם כמותו, הוה ליה כגופיה.{{הערה|כמה ראשונים מפרשים, שדין שלוחו של אדם כמותו קובע את מעמדו של השליח כמו של השולח. אחרונים ציינו לר"ן יז, ב בדפי הרי"ף, אולם דומה שהוא רק העתיק את לשון הגמרא. אבל במאירי, בפסקי הרי"ד, ובפירוש ר' חננאל בן שמואל הדברים מפורשים. }} </blockquote>אם אכן ההבחנה בין שני ההסברים היא בשאלה מי הוא בעל הדבר, נראה שבסוגיה זו רב המאפשר לשליח להעיד, אינו רואה בשליח בעל דבר. לעומת זאת רבי שילא סבור שהשליח הוא בעל הדבר.{{הערה|לכאורה תיאורייתתאוריית הייצוג היא המעניקה לשליח את המעמד של בעל הדבר. הוא עושה את הפעולה בדיוק כפי שהיה עושה לעצמו, וברצונו ובאישור השולח, הוא מייחס את התוצאות לשולח. לעומת זאת תיאורייתתאוריית הזיהוי, רואה את השולח כבעל הדבר, והשליח אינו אלא גורם טכני המבצע את הפעולה מטעמו של השולח. אולם ניתן להסביר את הגמרא ממש הפוך. דוקאדווקא לפי תיאורייתתאוריית הזיהוי, הרואה את השליח כחלק מגופו של השולח, אין הוא יכול להיות עד. לעומת התיאוריההתאוריה השניההשנייה שאינה מתייחסת לשליח כגופו של השולח, אלא כאדם עצמאי, ואין מניעה שיהיה עד. הסבר זה מתיישב עם הנימוק שמציעה הגמרא לרבי שילא "הוה ליה כגופיה". לפי ההסבר הקודם יש להסביר את המילה "כגופיה", כמורה על זהות פונקציונלית, כמו המילה "כמותו". האחרונים הציעו הסברים שונים לסוגיה, בהתאם לשיטתם העקרונית, ובהתאמה לכך שההלכה נפסקה כרב. לסקירה ראה ויגודה, עמ' 105 – 106. יש לציין שאחרונים אחרים (הריב"ש סימן פב; אבנ מילואים קה, אות א) לא קבלו כלל את הרעיון שבעל דבר מנוע מלהעיד. לפי דעתם ההלכה נפסקה כרב שהשליח הינו בעל הדבר ובכל זאת אינו מנוע מלהעיד. }}

הנפקא מינא המפורסמת בעולם הישיבות בין שתי הגישות, היא שאלת כשרותו של גט שניתן על ידי שליח כאשר השולח אינו בר דעת. הטור פסק במקרה זה שהגט בטל.{{הערה|טור אבן העזר, קכא: "היה בריא בשעה שצוה לכותבו ד)ואח"כואחר כך אחזו החולי אין כותבין אותו בעודו בחליו ה)ואם כתבו ונתנוהו בחליו אינו כלום".}} ואילו מהרמב"ם עולה שהגט אינו פסול אלא מדרבנן.{{הערה|רמב"ם, גירושין ב, טו: "אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתי ואחר כך נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה... ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול". }} על פסיקת הרמב"ם כתב בעל ה'פרי חדש'{{הערה|רבי חזקיה די סילווה 1656 - 1695.  פרי חדש, אבן העזר סימן קכא סק"ב.  }} <blockquote>אלא משמע שדעתו של הרמב"ם ז"ל הוא דכיון שהשליח נכנס במקום הבעל מה איכפתאכפת לן שיהא הבעל שיפוי או שוטה בשעת כתיבה ונתינה </blockquote>על בסיס הדברים הללו כתבו כמה מהאחרונים, שהרמב"ם הבין את השליחות כייצוג - ייחוס תוצאות. השליח פועל בכוחו, ואין הוא תלוי בשולח ובמצבו בשעת הפעולה. לפי זה הטור הבין שהשליח מייחס את הפעולה - תיאורייתתאוריית הזיהוי, ולכן ללא השולח נשארת פעולת השליח חסרת משמעות. {{הערה|אחרונים רבים עסקו בכך, לסקירה ראה ויגודה, שליחות עמ' 107 – 108. נזכיר כאן רק את קצות החושן קפח, סק"ב; אור שמח גירושין ב, טו; עונג יו"ט, קיג. ויש לציין שלא כל האחרונים סבורים כך.}}

·      האם שינוי ברצונו של השולח, ללא ביטול השליח, מאפשר לשליח לפעול בניגוד לרצונו העכשוי של שולחו? לכאורה לפי הגישה של ייחוס הפעולה, הפועל העיקרי הוא השולח, ואם הוא אינו חפץ במעשה ודאי שאין למעשה תוקף. אולם לפי הגישה השניההשנייה, יתכןייתכן שלמרות חוסר הרצון של השולח, כל עוד לא ביטל הוא את השליח, יכול השליח לבצע את השליחות ולמעשיו תהיינה תוצאות משפטיות. שכן הוא בעל המעשה וכל עוד לא בוטלה שליחותו יש לו הכח לעשות את הדבר.

·      האם ניתן למנות שליח ללא ידיעתו? יתכןייתכן שלפי הגישה של ייחוס הפעולה, לא ניתן למנות שליח ללא שיתוף הפעולה שלו, שמקנה את ידו לשולח. אולם לפי הגישה של הייצוג, יתכןייתכן שיכול השולח למנות נציג גם ללא ידיעתו.

·      האם ניתן למנות שליח מוקדם? בהנחה שלפי גישת הייצוג, השולח מעביר את כוחו לשולח; יתכןייתכן שלא ניתן למנות מינוי מוקדם, כמו שלא ניתן להקנות בקנין מוקדם. אולם לשיטת ייחוס הפעולה, יתכןייתכן שאין מניעה כזו כי השליח מקנה את ידו לשולח בשעת הפעולה.

ההלכה דורשת מן השולח ומן השליח כשרות משפטית מלאה, הכוללת גם את יהדותם של השליח והשולח.{{הערה|כפי שיפורט בהמשך נחלקו הראשונים אם קטן יכול להיות שליח בדברים שהוא יכל לעשות לעצמו. אולם רוב הראשונים אינם מאפשרים זאת.}} השולח נדרש גם להיות מסוגל לעשות את השליחות בעצמו. בעניןבעניין זה נחלקו המפרשים מה רמת המסוגלות הנדרשת. לפי חלק נכבד של הפוסקים השליח צריך להיות מסוגל לבצע את השליחות כבר בשעת המינוי.

המשנה קובעת "הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי".{{הערה|גיטין ב, ה.}} ובעקבות כך פסק הרמב"ם: "מי שאינו בן דעת והן חרש שוטה וקטן אינן נעשין שלוחים".{{הערה|הלכות שלוחין ושותפין ב, ב. כך גם בשולחן ערוך, חו"מ, קפח, ב: "עושה אדם שליח, איש או אשה, ואפילו אשת איש, ואפילו עבד ושפחה, הואיל והם בני דעת וישנם במקצת מצוהמצווה, נעשים שלוחים למשא ומתן. אבל מי שאינם בני דעת, והם: חרש, שוטה וקטן, אינם נעשים שלוחים ולא עושים שליח".}} ראוי לציין שיש מפרשים הסבורים, שאין מניעה מוחלטת למנות קטן לשליחות. לדעתם בפעולות שיש לקטן כשרות משפטית לבצען, יכול הוא גם להיות שליח לבצען לאחרים.{{הערה|גישה זו עולה מהתוספות גיטין סד, ב ד"ה 'שאני', ויש המדייקים כך גם מן הרמב"ם, גירושין ו, ט. ראה למשל קצות החושן, קפח, ג. להרחבה ראה ויגודה, שליחות, עמ' 181-2, הע' 19-22. דעה מיוחדת יש לרא"ש קידושין א, טו, שקטן יכול להיות שליח לעצמו, ולכן אב יכול לשלוח את בתו הקטנה לקבל קידושיה: "הלכך נראה לי דהא דאין שליחות לקטן היינו כשעשה שליחות לזכות לאחר. דמיעוטא דקטן משליחות היינו משום דאיש כתיב בכל דוכתא דאתרבאי שליח, בגט ובתרומה ובפסח לקמן בריש פ' האיש מקדש (דף מא א). והיינו דוקאדווקא לזכות לאחר. בשליחותו. אבל בקידושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה, מהני שליחותה לעצמה כאילו קבל אביה קידושין בשבילה. דקטן אית ליה זכייה כשדעת אחרת מקנה לו, ובשליחות אביה היא זוכה לעצמה". דברי הרא"ש הללו מבוססים על הגמרא קידושין יט, א "אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושייך". שאר הראשונים שם מסבירים את הסוגיה באופן אחר בלי דין שליחות.  }}

הגמרא אינה מציגה מקור לפסול של חרש שוטה וקטן מלהיות שליח. למשנה הנ"ל בגיטין מציעה הגמרא סברה: "דלאו בני דעה נינהו".{{הערה|גיטין כג, א. }} אולם רש"י שם כתב: "וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן". ראשונים אחרים מצטטים לימוד שאינו נמצא לפנינו במקורות חז"ל: "אתם גם אתם לרבות שלוחכם, מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת".{{הערה|לשון הראב"ד גירושין ו, ט. וכן בקיצור בתוספות, גיטין סד, ב ד"ה 'שאני'. יתכןייתכן שהיה לפניהם מקור שאינו ידוע לנו, אך לא מן הנמנע שהראשונים הסיקו בעצמם שכך יש ללמוד, על פי המובא בגמרא קידושין מא, ב "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית". על אפשרות שיש נפקא מינא בין שתי השיטות ראה ויגודה, שליחות, עמ' 241-2.

יש מי שכתב שקטין מנוע מדין שליחות אפילו בעניניםבעניינים בהם הוא כשיר מחשש שלא יפעל לטובת השליח. ראה חידושי הרשב"א, קידושין יט, א ד"ה 'אמר רבא'.}}

גם כאן נחלקו הדעות באשר לכשרותו של קטן למנות שליח, בעניניםבעניינים בהם יש לו כשרות משפטית. המחלוקת היא האם דברי הרמב"ם המצוטטים לעיל מציגים את המצב הפשוט או את הדין העקרוני. החתם סופר סבור שיש לדייק מלשון הרמב"ם שעקרונית אין מניעה שקטן ימנה שליח.{{הערה|חידושי חתם סופר, גיטין סד, ב ד"ה 'והנה'.}} לעומת זאת הרב שמעון שקאפ סבור שקטן אינו יכול למנות שליח כי פרשת השליחות בתורה מתיחסתמתייחסת רק ליהודי בוגר בעל כשרות משפטית.{{הערה|שערי ישר, ז, יז.}}

לפי הגמרא אדם אינו יכול למנות שליח לקדש לו אשה, אם בעת המינוי אשה זו אינה ראויה להתקדש וכגון שהיא נשואה.{{הערה|נזיר יא, ב - יב, ב. הסוגיה שם עוסקת בשליח שקידש אשה אנונימית ובעקבות כך השולח אסור בכל הנשים שבעולם.}} כך לשון הגמרא:{{הערה|בקטע זה יש שינויי נוסח ומפאת החשיבות לעניןלעניין שלנו מובא המשפט עם ההבדלים בסוגריים.}}<blockquote>לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא, במילתא דלא מצי עביד ליה השתא - לא (מצי) משוי (שליח). </blockquote>לפי הנוסח הרחב (המובא בסוגריים), עולה מהגמרא, שדבר שלא ניתן לביצוע עכשיו, לא ניתן למנות עליו שליח. אולם לפי הנוסחה האחרת (ללא הסוגריים), יתכןייתכן שאין הכרח להבין כך את הגמרא. המהרי"ט הסביר שכוונת הגמרא להנחה - אומדנא, שהשולח לא מינה שליח לדבר שהוא אינו יכול לעשות. {{הערה|שו"ת מהרי"ט, חלק ב, חו"מ, סימן כג, ד"ה 'וכבר'.}} אבל רבים דחו את ההסבר הזה.{{הערה|כנגד הסבר זה הועלו שלוש טענות. א. הנוסח האחר בגמרא. טענה זו אינה חזקה שכן עדי הנוסח שלפנינו דוקאדווקא תומכים בנוסח של המהרי"ט. ב. הסוגיה בהמשך שם מוכיחה שהבעיה היא עקרונית. ג. השולח אינו יכול להאציל לשליח כח שאין לו. גם טענה זו ניתנת להפרכה. במיוחד לפי ההסבר שהשולח אינו מעניק כח לשליח אלא נותן אישור. }}