אלפונס רטיסבון – הבדלי גרסאות

ב-20 ב[[ינואר]] [[1842]] - יומו האחרון של רטיסבון ברומא - הגיעו השניים ל[[כנסייה|כנסיית]] [[סנט אנדריאה דלה פראטה]] (St. Andrea delle Fratte), כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד מ[[הגמון|הגמוני]] הכנסייה שנפטר. דה בוסייר נעלם בחדר פנימי ורטיסבון נשאר לבדו בכנסייה, כש"מדליית הפלא" בידו. לימים תיאר רטיסבון ביומנו את החיזיון שנתגלה לעיניו: אור זוהר בקע מעל ה[[מזבח]] באחת הפינות. במרכז האור נראתה מריה אם ישו "גבוהה, זוהרת, מלאת רוך והוד, ויופייה מכאיב"; שתי ידיה פרושות ומהן יוצאות קרני אור כמתואר על "מדליית הפלא". מריה סימנה לו להתקרב והוא ניגש אליה וכרע ברך. "ברגע בו סימנה לי הבתולה הקדושה בידה," כתב, "נפל ה[[צעיף]] מעל עיניי. לא צעיף אחד, אלא כל הצעיפים שהיו על עיניי נעלמו, כמו ש[[שלג]] נמס תחת קרני [[השמש]]". אז חש רטיסבון "את מתנת הידע החודר אלי, מהיר ממחשבה" והבין לראשונה "מהו טוהר, מהי הסליחה לחוטאים, מהי התגשמות האל בבשר, מהי ה[[צליבה]]" וכדומה.

 

 

רטיסבון [[טבילה לנצרות|הוטבל]] לנצרות, ובעקבות כך הוחרם ממשפחתו, סולק ממשרתו בבנק של דודו ונושל מה[[ירושה]]. המילים הראשונות שכתב לאחר הטבלתו היו: "הו אלוהים... אני, שרק לפני חצי שעה הייתי [[כופר (אמונה דתית)|כופר]]! אני שחשתי שנאה כה תהומית לדת הנוצרית! כל מי שמכיר אותי הלא יודע כמה כדאי לי להישאר יהודי: משפחתי יהודית, כלתי יהודית, דודי הוא יהודי. בהופכי לנוצרי אני מקריב את כל חלומותיי ותקוותיי עלי אדמות, ובכל זאת איני מצטער".