ברוך קורצווייל – הבדלי גרסאות

קורצווייל היה מלומד בעל ידע יוצא דופן במדעי הרוח, ובעל מחשבה מקורית ועצמאית שהעמידה אותו בניגוד לעמדות המקובלות בתחומים שונים ולעיתים אף בבדידות. קורצווייל אימץ לו לשון מצליפה וחריפה, בעקבות מבקר התרבות והסטיריקן היהודי-אוסטרי [[קרל קראוס]], שבו ראה מודל לחיקוי. במסות שפרסם בקביעות בעיתון "הארץ" תקף בחריפות כמעט כל זרם אפשרי - מהאורתודוקסיה הדתית, הזרם המרכזי של הציונות ועד [[הכנענים]]. המשורר [[יצחק שלו]], שנפל קורבן לביקורתו החריפה של קורצווייל, לא נותר חייב, ותיאר את קורצווייל: "לפנינו אדם בעל כשרונות ודאיים, אבל [[אגוצנטריות|אגוצנטרי]] ו[[נרקיסיזם|נרקיסטי]], רגיש וחשדן עד כדי לחולניות כלפי כל ביקורת שלילית על עבודתו ונוקם ונוטר בכל האמצעים שברשותו בבעלי הביקורת הזאת. כדי לעורר את שנאתו המרה אין צורך דווקא לפגוע בו באמת; מספיק בהחלט להיראות בעיניו כפוגע - וגל השנאה יעלה".{{הערה|{{דבר|יצחק שלו|ביקורת או רוח רעה?|1957/03/22|00503}}; {{דבר||המשך|1957/03/22|00606}}.}}

 

 

בנטישת האמונה והמסורת היהודית ראה קורצווייל את השאלה הרוחנית המרכזית של סופרי דורו, ולאורה בחן את הישגיהם הספרותיים. לעומת הדרך הקלאסית בתיאור התקופות בספרות העברית החדשה במקביל לתקופות המקובלות בספרות העולמית: תקופה קלאסית, נאו קלאסית, רומנטית וכו', טען קורצווייל שאת הספרות העברית יש לבחון ולתקף באמצעות ההתפתחות הפנימית שלה ביחס לשאלת האמונה: מהדור המלגלג והלועג לסדרי המסורת כמו [[יל"ג]] ודומיו, דרך [[יוסף חיים ברנר|ברנר]] או סיפור 'הדרשה' של [[חיים הזז]], השוללים את המסורת מכל וכל, ועד [[חיים נחמן ביאליק|ביאליק]] ועגנון המבינים את עוצמת השבר הרוחני ואת המתח שבין התמוטטות העולם האמוני הישן, לבין הצורך ההכרחי להחיות אותו מחדש, שמשום כך הם אינם מתנכרים לו אלא מתרפקים עליו מחד ומייחלים ליכולת להחיותו בצורה רלוונטית לדורנו מאידך. את השיא של תהליך זה ראה קורצווייל בשירתו של [[אצ"ג]], שעל אף שלא הסכים אתו במישור הפוליטי, ראה בשירתו עומק של יצירה המחיה את עולם האמונה מחדש לאחר השבר המודרני הגדול. בהתאם לכך לעג ובז לספרות העברית המודרנית המנותקת מהבנת הבעייתיות האמיתית של העם היהודי בדורנו. ממילא מובן שעורר עליו את חמתם של הסופרים הצעירים, שראו בו אויב חריף וכריזמטי אבל מנותק מזרם הזמן.