השרון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור ליד יצחק בן-צבי |
מ הוספת קישור לדונם |
||
שורה 47:
הגורמים להגירה המשמעותית מוסברים בשיפור הניכר שחל במצב הבריאותי באזור עם [[ייבוש ביצות|ייבוש הביצות]] שהסתיים באמצע שנות ה־20, והוביל לירידה ניכרת בשכיחות ה[[מלריה]]. ייבוש הביצות גם הצריך כוח אדם גדול בלתי מקצועי לצורך העבודות, ואף איפשר את הרחבת השטחים החקלאיים באזור ואת הגדלת המושבות היהודיות, דבר שצריך פועלים רבים לתעסוקה ביבוש הביצות, בבניה ובחקלאות, ועודד גם הוא הגירה ערבית לאזור. להרחבת החקלאות באזור תרם גם גילוי [[מי תהום|מי התהום]] באזור, דבר שהפך באחת את האזור (שרובו אדמה [[חמרה]]) משטח חקלאי ירוד (בהיעדר מים זמינים) לשטח חקלאי מבוקש.
בד בבד עברה החקלאות הערבית המסורתית סדרת משברים באמצע שנות ה־20, שהובילה למעבר מעיסוק בחקלאות מסורתית זעירה שהייתה מקובלת באוכלוסייה הערבית לתעסוקה כפועלים במשק החקלאי המודרני היהודי שהיה זקוק לכח עבודה זול וזמני. הרחבת היישוב היהודי בשנות ה־30 וה־40 על רקע גלי עלייה משמעותיים ושגשוג המושבות הובילה לביקוש רב עוד יותר של כח עבודה זול, ולהמשך הגידול בהתיישבות הערבית באזור, על רקע המשך ההגירה הערבית לאזור בעקבות אפשרויות התעסוקה החדשות. שטחי ה[[פרדסנות]] היהודית והערבית באזור גדלו מכ־121,000 דונם ב־1931, לכ־263,000 [[דונם]] ב־1946.
ההגירה הייתה בעיקרה של שבטים בדווים (במלואם או בחלקם) שהגיעו מה[[נגב]], מ[[חצי האי סיני]] ומ[[עבר הירדן המזרחי]], והתיישבו בסמוך למוקדי התעסוקה החדשים סביב המושבות היהודיות החדשות. להתיישבות הבדווים הצטרפה גם אוכלוסיית פועלים ערבים מה[[חורן]], שעלות העסקתה הייתה זולה יותר מעלות ההעסקה של ערבים תושבי הארץ. עד [[1934]] הגיעו לארץ כ־30,000 פועלים מהחורן, ולצידם גם קבוצות קטנות יותר מ[[עיראק]] ומ[[תימן]]. השלטון הבריטי נאבק בהגירה הבלתי חוקית לארץ, אך הצלחתו במניעתה הייתה נמוכה. קבוצת מהגרים נוספת הגיעה מאזור [[השומרון]] עקב חוסר בקרקעות לחקלאות ביישובי המוצא או עקב סיבות אחרות, וייסדו יישובים חקלאיים קטנים באזור השרון ככפרי בת של יישובים בשומרון.
| |||