טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לאולטימטום |
מ הוספת קישור לסומבררו |
||
שורה 57:
אלון סיפר: "בשעה 4:30 בערך התעוררתי מקולות של פיצוצים ויריות. חשבתי בתחילה שזו רק משלחת אחרת שחוגגת בסביבה. הרעשים נפסקו וחזרתי לישון. כ-20 דקות אחר כך שוב התעוררתי, והפעם קולות הירי היו ממש חזקים והרעידו את החדר. קפצתי מהמיטה. ניגשתי לחלון והצצתי החוצה, וראיתי על המדרכה שני מחבלים חמושים ואת גופתו של ויינברג. שמעתי בחדר הסמוך מחבל מדבר בטלפון עם המשטרה. הוא אמר שישראל צריכה לשחרר 200 מחבלים, או שהם יהרגו את הישראלים". אלון, שדיבר גרמנית, תרגם לשכניו לדירה את הנאמר. אלון וארבעת שותפיו לדירה: ההלך [[שאול לדני]], הסייף [[יהודה וינשטיין (סייף)|יהודה וינשטיין]], והקלעים [[הנרי הרשקוביץ]] ו[[זליג שטרוך]] הבינו שהם חייבים לברוח מיד, אבל כדי לא לעורר רעש הלכו לאט לאט אל המרפסת, וממנה קפצו למטה.{{הערה|{{ynet|סער הס|35 שנה אחרי: ניצול רצח הספורטאים מדבר לראשונה|3391164|23 באפריל 2007}}}}
ניצול אחר, הסייף יהודה ויינשטיין, סיפר: "פתחתי את הדלת וראיתי כמה אנשים עם תת-מקלעים בידיהם. אחד היה גלוי ראש וחברו לבש מעין [[סומבררו]] גדול. בו ברגע שמענו יריות ואז תפסתי שזו התקפה של מחבלים ערבים עלינו. סגרתי את הדלת ועם חברי לחדר שהתעוררו אף הם התייעצנו כיצד לחמוק מהחדר ולמלט את נפשותינו. מאחר שהמסדרון היה שקט, פתחתי את הדלת והצצתי החוצה. איש לא נראה. חמקתי החוצה וסימנתי לחברי לבוא אחרי. הצלחנו להסתלק מבלי שיבחינו בנו ורצנו כל עוד נפשנו בנו לביתנים של משלחות אחרות".{{הערה|{{nrg|גיל לבנוני|בשעה חמש בבוקר, בקונולי 31, יריות|754/340|13 ביולי 2004|3|}}}}
שמואל ללקין ושני חברי המשלחת <!-- חסרים שמות ותפקידים, כנראה השניים הם דויל (דן) פאראק, יוסף סווק, או קורט וייגל --> שהיו בדירה 4 הצליחו לחלץ את עצמם מהבניין מבלי שהמחבלים הבחינו בהם. אנשי המשלחות האחרות ששהו בבניין ואותרו על ידי המחבלים שוחררו מיד.
| |||