אהל (תיאטרון) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
תיקון קישור לפירושונים |
||
שורה 6:
==תולדותיו==
תיאטרון "אהל" נוסד בשנת [[1925]] בידי [[משה הלוי]], כתיאטרון בחסותה של [[ההסתדרות הכללית]]. שמו בהיווסדו היה "הסטודיה הדרמטית שעל יד ועדת התרבות של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל - אוהל". תכליתו הייתה לתרום "לחינוך ציבור הפועלים בארץ ולסייע בעיצוב תרבות פועלים עברית".{{הערה|1=[[חיים שהם]], '''ההסתדרות והאהל, להתהוותו של תיאטרון פועלים''', הוצאת מכון גולדה מאיר, אוניברסיטת תל אביב וההסתדרות הכללית, נובמבר 1989 עמוד 40}} במרוצת הזמן כשהתיאטרון התבסס הפך שמו ל"האהל - תיאטרון פועלי ארץ ישראל". יעדו היה להביא הצגות איכותיות בפני ציבור הפועלים. הלוי היה במאי הבית של התיאטרון ומנהלו. הוא בחר שלא לצרף אליו שחקנים מתיאטראות קיימים ובמקום זאת גייס תחילה קבוצה של 22 צעירים חסרי ניסיון, שרובם היו פועלים בשעות היום, והדריך אותם להופעה על הבמה. הלוי היה חניך האסכולה התיאטרלית הרוסית של [[שיטת סטניסלבסקי]], אשר שמה את הדגש על הבעת רגשות עזים, והוא חינך ברוח זו את אנשי הלהקה. עם חברי הקבוצה נמנו [[אברהם חלפי]], יהודה שחורי, [[מאיר מרגלית]], לוסיה שלונסקי (אשתו של [[אברהם שלונסקי]]) ו[[שמואל מיקוניס]]. החזרות, שלוו גם בשיחות לעומק הלילה, נערכו בצריף על חוף ימה של תל אביב (במקום בו ניצב כיום מלון "שרתון").
לאחר תקופת הכשרה נערכה ב-[[22 במאי]] [[1926]] הופעת הבכורה של 'אהל' באולם [[גימנסיה הרצליה]]. זה היה ערב מערכונים בשם "נשפי פרץ", על פי סיפוריו של [[י"ל פרץ]]. לאחר הופעת הבכורה הופיע 'אהל' ב[[מחזה|מחזות]] שלמים, כשהדגש היה על מחזות היסטוריים ו[[תנ"ך|תנ"כיים]], בהם "ירמיהו" של [[שטפן צווייג]] ו"יעקב ורחל" מאת קרשנניקוב (שהועלה ב-[[1928]] בתרגום [[אברהם שלונסקי]]) המציגים מחזות מקראיים כמחזות מוסר סוציאליסטיים.{{הערה|1=[[חגית הלפרין]], '''המאסטרו, חייו ויצירתו של אברהם שלונסקי''', תל אביב: הוצאת [[ספרית פועלים]], [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], מרכז קיפ, 2011 עמ' 291}}
שורה 22:
כוכבי "אהל" היו: [[מאיר מרגלית]], [[לאה דגנית]] (אשתו של משה הלוי), [[יעקב איינשטיין]], [[שמחה צחובל]] ו[[יהודה גבאי]].
בתקופת היישוב היה "אהל" אחד מן התיאטרונים המובילים. ב[[שנות החמישים]] הוא איבד את מעמדו, כש[[הבימה]], על חבר שחקניה הוותיקים וחבורת הצעירים שנוספה לה (כמו [[שלמה בר שביט]] ו[[שמואל סגל (שחקן)|שמואל סגל]]) וכן [[התיאטרון הקאמרי]] החדשני, משכו יותר את לב הקהל הישראלי. באמצע [[1958]] הגיעה ההסתדרות להסכם מיזוג של תיאטרון האהל עם תיאטרון הבימה{{הערה|{{מעריב|מ. שמריהו|מו"מ למיזוג הבימה ואהל|1958/06/10|00112}}}}. השחקנים השכירים של התיאטרון, בהובלת [[נחמה דוידית]] ויוסף לוי, יצאו נגד המיזוג{{הערה|{{חרות|שלמה נקדימון|שכירי האוהל: זורקים אותנו לכלבים; המיזוג: נישול|1958/06/11|00412}}}} שנדחה ברוב קולות על ידי שחקני הבימה{{הערה|{{דבר||"הבימה" דחתה את ההצעה לקלוט שחקנים מ"אהל"|1958/06/13|01201}}}} ולא יצא אל הפועל. בתחילת [[1960]] הודיעה הנהלת התיאטרון לשחקנים השכירים כי לא ישלם להם משכורת קבועה אלא לפי הצגות. בעקבות זאת עזבו את התיאטרון חלק משחקניו השכירים הוותיקים. לאחר מספר חודשים הוחלט לשוב למתכונת הקודמת אך חלק מהשחקנים לא הסכימו לחזור{{הערה|{{מעריב||כוכבים|1960/03/04|01113}}}}{{הערה|{{מעריב||קשה להרכיב צוות|1960/06/29|00405}}}}{{הערה|{{מעריב|יוסף לפיד|התיאטראות שלנו בראשית העונה החדשה|1960/09/21|02100}}}}.
האהל הלך ודעך ונסגר סופית בשנת [[1969]], לאחר שההסתדרות הכללית הפסיקה להזרים אליו כספים.
| |||