אמין אל-חוסייני – הבדלי גרסאות

בפברואר ובמאי 1952 השתתף המופתי בשני קונגרסים אסלאמיים נוספים בקראצ'י. הוא הפך פופולרי מאד בפקיסטן ואגודת העולמא המקומית הציעה לו מינוי ל"שיח' אל-אסלאם" במדינה, אולם הוא בחר לחזור לקהיר.{{הערה|שם=המופתי הגדול 122}} אף כי לפי ההערכה לאל-חוסייני לא היה תפקיד משמעותי במסגרת [[מהפכת הקצינים החופשיים]] במצרים בשנת 1952, הרי שבין הקצינים המורדים נכללו אישים שנחשבו כתומכיו, וביניהם [[גמאל עבד אל-נאצר]], שליטה העתידה של מצרים, אשר הכיר את המופתי עוד במהלכה של [[מלחמת העצמאות]]. בשנות החמישים ישב אל-חוסייני וארגן יחד עם [[גמאל עבד אלנאצר]] את פעולות ה[[פידאיון]]. בקהיר הוא נפגש עם [[יאסר ערפאת]], שהושפע ממנו רבות. "פלסטינונא נדאא אלחיאת", העיתון הראשון שיצא לאור על ידי צעירי הפתח, הכיל רבים מעקרונות המופתי.

 

 

בדצמבר 1953 ביקר אל-חוסייני בסוריה, ביקור שעורר חשדות שהגיע להמריץ הסתננות של פליטים לישראל. באותו חודש כונסה "הוועידה האיסלאמית" בירושלים המזרחית, והשלטון הירדני לא הירשה לו להיות נוכח בה. בדצמבר 1954 ביקר אל-חוסייני בביירות, ולמודיעין הירדני נודע כי הוא מתכנן ליצור אירועים ביטחוניים בישראל שמטרתם לסבך את ירדן, ומתכנן גם להתנקש בחייו של [[מוסא אל-עלמי]], שישב ב[[יריחו]]. על פי מודיעין הלגיון הירדני, בקיץ 1955 פעלו מדמשק שתי כנופיות, שאחת מהן הונהגה ישירות על ידי אל-חוסייני. ייתכן שהן ביצעו באותה שנה פעולת טרור בישראל, אולם נראה כי שתיהן חדלו לפעול כבר באותו קיץ. בתחילת 1956 פעל אל-חוסייני לקידום הקמת חטיבה פלסטינית, המורכבת מלוחמים פלסטינים ב-1948 וממומנת על ידי סעודיה.{{הערה|בני מוריס, '''מלחמות הגבול של ישראל, 1949־1956''', פרק שני, עמ' 76.}}