גישת התרגום דקדוק – הבדלי גרסאות

'''גישת הדקדוק-תרגום''' היא אחת הגישות ללימוד שפות זרות בהוראת השפות. גישה זו היא במקור מאירופה ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]]. הגישה שימשה מורים ללימוד שפות כבר לפני מאות שנים ללימוד שפות לא דבורות כגון [[לטינית]]. לגישה זו ישנה מאפיינים רבים אבל העיקר זה לפתח היכולת בקריאה וכתיבה. עם זאת, החסרון בגישה הזו זה שהיא שמה דגש רק על הכתיבה והקריאה ומזניחה באותו זמן החשיבות של מיומנות הדיבור והשמיעה. ומכאן, היכולת לקיים תקשורת בסיסית דרך הקריאה והכתיבה. הסיבה לכך נעוצה בכך שהטקסטים הנלמדים בשיטה זו מנותקים מן החיים, הם לומדים טקסטים קלאסיים. אוצר המילים, אמנם, רחב, אך לא שימושי. בשיטה זו לא מושם דגש על התגברות הפחד לדבר ומכאן הדובר מתקשה לדבר עם האנששיםהאנשים בשפה היומיומית, והתהליך של הלמידה הוא כך: בשיעורי דקדוק- תרגום התלמידים לומדים את כללי הדקדוק ולאחר מכן הם מיישמים את כללים אלו על ידי תרגום משפטים בין שפת היעד ושפת האם שלהם. תלמידים מתקדמים עשויים להידרש לתרגם טקסטים שלמים מילה במילה. וזה אומר שהדגש הוא לא על תוכן, אלא על למידת מילים. התוצאה: אדם יכול לקרוא ולתרגם את שייקספיר אך יתקשה להזמין אוכל במסעדה.