הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924 – הבדלי גרסאות

קולידג' מונה לנשיאות בשנת 1923 לאחר מותו של הנשיא הקודם, [[וורן הרדינג]]. לקולידג' ניתן קרדיט על הכלכלה המשגשגת מבית והיעדר משברים מחוץ. הפיצול ב[[המפלגה הדמוקרטית|מפלגה הדמוקרטית]] עזר לו. המועמד הדמוקרטי היה ג'ון דייוויס, חבר קונגרס לשעבר ודיפלומט אנונימי מ[[וירג'יניה המערבית]], המועמד היחיד אי פעם ממדינה זאת. דייוויס היה האיש הראשון ממדינה שתמכה בעבדות והועמד לבחירה לנשיאות מאז מלחמת האזרחים. בגללמפני שדייוויס היה שמרן, כמה דמוקרטים ליברליים פרשו מהמפלגה והחליטו לתמוך במועמדותו של הסנאטור מ[[וויסקונסין]], [[רוברט לה פולט]], שהיה המועמד של המפלגה הפרוגרסיבית. לה פולט זכה במדינת מגוריו, וויסקונסין, והיה האדם היחיד מוויסקונסין שזכה באלקטורים.

הוועידה הרפובליקנית התכנסה ב[[קליבלנד]] מה-[[10 ביוני]] עד ל-[[12 ביוני]]. היה ברור שקולידג' יזכה במועמדות. אחרי שהצירים ניסו לשכנע את לואדן להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא- הוא זכה במועמדות אבל פרש- [[צ'ארלס דוז]], איש עסקים רפובליקני, נבחר להיות המועמד במקומו בסיבוב השלישי. הוא ניצח את הרברט הובר ברוב של 682 קולות לעומת 234. שני המועמדים זכו להתנגדות מסוימת בקרב קבוצות מרכזיות של מצביעים: דוז זכה להתנגדות בקרב העובדים המאוגדים כי התנגד לשביתות מסוימות, והובר זכה להתנגדות בקרב חקלאי החיטה כי מנע עליות מחירים בזמן המלחמה. הובר הפסיד כיוון שרבים ממנהיגי המפלגה העדיפו את החקלאים על הפועלים, ובגללומשום שהנשיא לא תמך בו. דוז היה בן 59, ומקובל בידי הוועידה והרפובליקנים. קולידג' לא תמך באף מועמד, והכל הסכימו כי דוז, שהתנגד לשחיתות, היה מועמד טוב. הוא היה חזק במערב, והשלים את קולידג', שהיה שמרן ממזרח המדינה. הגרמנים האמריקנים, שרובם תמכו בלה פולט, תמכו בדוז בגלל יחסו לגרמניה. הוא היה האדם שביצע את רוב מסע הבחירות. במהלך מסע הבחירות נטען שדוז הלווה מעל מיליוני דולרים לחברו הבנקאי, כדי להקים בנק משלו שנסגר לבסוף. ב-1924 העניין לא היה מרכזי מספיק כדי לפגוע בו.

רוב ההתנגדות למקאדו מצד הדמוקרטים העירוניים והליברליים התרחשה בגללמכיוון שהקו קלוקס קלאן תמכו בו. [[ג'יימס קוקס]], המועמד הדמוקרטי ב-1920, טען שמקאדו קרוב מדי לקלאן. תומכיו טענו שמקאדו בסך הכל ניסה לשמור על שתיקה כי נזקק לתמיכה. מקאדו טען שהוא מתנגד לדעות קדומות, אבל הליברלים בציבור העדיפו את מועמדותו של לה פולט. מקאדו נפגע עוד יותר ב-[[3 בפברואר]] [[1924]], עם מותו של וילסון (שבאופן אירוני, חי גם אחרי שמחליפו בבית הלבן מת). בתור חותנו של מקאדו, הוא היה יכול לתמוך בו בעניין חבר הלאומים.

ניו יורק נבחרה לארח את הוועידה הדמוקרטית של 1924, בעיקר בגללמפני ששלושה עשר מועמדים רפובליקניים מהמדינה איבדו את כיסאותיהם בבחירות ב-1922 בניו יורק. תומכי חוק היובש התנגדו לניו יורק, אבל מקאדו הסכים לבחור בה, לפני שסמית' הפך לאיום רציני עבורו. מדינתו המאמצת של מקאדו, קליפורניה, אירחה את הדמוקרטים ב-1920.

ב-30 ביוני הוועידה התחילה בהליך בחירת המועמד. מקאדו וסמית' ניסו אסטרטגיות שונות לניצחון. סמית' גרם לכך שחלק מתומכיו יתמכו במקאדו בתחילה, כדי שיגרמו לתחושה שכוחו של מקאדו הולך ופוחת מסיבוב לסיבוב. מקאדו לא הפגין את מלוא כוחו בהתחלה. בגללמפני שבאותו הזמן, המועמד הדמוקרטי היה חייב לזכות בשני שלישים מהקולות כדי לזכות במועמדות, לא מקאדו ולא סמית' הצליחו לנצח. הפיצול במפלגה מנע בחירה של אחד מהם. מקאדו לא תמך בחוק שני השלישים, אבל תומכיו רצו לשמור על זכותם להטיל וטו על מועמדותו של סמית'. סמית' מעולם לא קיבל קולות בדרום ויותר מעשרים קולות ממדינות שהיו ממערב למיסיספי. הוא הגיע בשיאו ל-368 צירים מתוך 729 שהיה צריך כדי לזכות במועמדות, אף על פי שהיה מועמד די חזק עבור קתולי. כוחו של מקאדו היה גדול יותר: הוא השיג 528 צירים בסיבוב השבעים. שני המועמדים לא היו באמת חזקים, אלא נבחרו בעיקר בגלל אסטרטגיה של קבוצות במפלגה. שאר הקולות התחלקו בקרב מועמדים אלמוניים ומקומיים שקיוו לזכות מן ההפקר. הם סירבו לפרוש כל עוד הוועידה הייתה כל כך מפולגת.

בגללמשום שהוועידה הדמוקרטית פיצלה את הדמוקרטים, ובגלל הכלכלה המשגשגת, היה מעט מאוד ספק שקולידג' יזכה. הסלוגן שלו, "תהיה קול עם קולידג'", היה פופולרי.

לה פולט פגע במפלגה הדמוקרטית באזורים שבהם המפלגה לא ביססה את עצמה, וכך גם אצל הרפובליקנים. דייוויס ניצח רק בדרום הדמוקרטי וב[[אוקלהומה]]. בגללמפני שהדמוקרטים הליברליים תמכו בלה פולט, דייוויס הפסיד לקולידג' בהפרש של 25%. רק וורן הרדינג, שהשיג 26.2% יותר מקוקס ב-1920, הצליח יותר מקולידג' בתחרות בין כמה מועמדים ([[ג'יימס מונרו]] היה המועמד היחיד ב-1820).