אנה קארנינה – הבדלי גרסאות

טולסטוי פותח את ספרו "אנה קארנינה" במשפט הידוע "'''כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה'''".

אולם בניגוד למשפט הפתיחה, במהלך הרומן מפרק טולסטוי לחלקים קטנים את מושגים אלה, ומשאיר אותנו עם התמיהה - בדבר קיומן בכלל של "משפחות מאושרות", בדבר התמימות והאושר, שלא בהכרח ניתן למצוא במושג "אהבה".

ברומן ארוך ומורכב, המלא בפרטים השזורים זה לזה בדיוק ובאמנות, מראה לנו טולסטוי, כי למעשה המונח "משפחות מאושרות" הוא מונח סתמי, ריק מתוכן, שהחיים אינם "טוב לעומת רע", אלא נמצאים אי שם על קו האמצע. לפי טולסטוי, ייתכן שאותם אלה שחייהם מאושרים לדעת אדם אחד, ייחוו על ידי אחרים כחיים בתבנית קבועה, משעממת ושמרנית. ואילו לאחרים השמרניים יותר, ייתכן שדווקא שבירת הגבולות והליכה אחר אהבת הלב - תיחווה כמבוא לאושר הגדול.

עדות לכך ניתן למצוא בדמותה של דולי אחותה של קיטי. דולי הנשואה לאחיה של אנה קארנינה, סטפאן ארקדיץ', אינה מאושרת בנישואיה. סטפאן הנהנתן מרבה [[בגידה (זוגיות)|לבגוד]] בה, וכשכבר גדש את הסאה ודולי "מגלה" על אודות בגידתו, דווקא אנה היא זו שמשלימה ביניהם [כל זאת קרה לפני היחסים עם ורונסקי]. דולי המחליטה להישאר עם סטפאן מקבלת המציאות, קשה ככל שתהיה, וסטפאן לא חדל מלבגוד. לא מעט פעמים, דולי מוצאת את עצמה מזדהה ואף מקנאת באנה ששברה את המוסכמות והלכה אחרי לבה ותאוותיה, דבר שכמובן מנוגד למוסכמות באותה תקופה ודורש אומץ רב. יחד עם זאת, ומתוך התחבטות פנימית, דולי נוטה "להעדיף" את חייה, שהם למעשה, ילדיה.

ייתכן, שטולסטוי מרמז בספרו על כך שחייה של קיטי, שהייתה "בסדר- כל הזמן", שחייה הגיעו לידי מיצוי ברצונה להיות אשת-איש ראויה לבעלה, עקרת בית למופת, ואם דגולה, "כמו שצריך", אינם מושלמים, שהיה חסר בהם הזיק הנוסף, הכמיהה לרגש עליון ונעלה, לסחף אדיר, כזה שהיה לאנה בחייה, לאחר שפגשה את ורונסקי.

ייתכן מצד שני, שטולסטוי ביצירתו זו, מראה גם את ההפך, שהחיים אינם "[[רומן רומנטי]]", שאהבת אמת הסוחפת לבבות, תוך שבירת מוסכמות ושריפת גשרים, היא שקר, ולא תוביל אל האושר הנכסף.

עמדה דומה ניתן למצוא במאמר של אריאנה מלמד, בקישור המצורף למטה. מצורף קטע קצר מהמאמר:

:... "אנה קארנינה" הוא ההפך הגמור מרומן רומנטי. הוא הספר שיכול לגאול קוראות, ואולי גם קוראים, מאשליית האהבה כמרפא לכל, ...כגאולה האנושית האולטימטיבית. לשם כך צריך לקרוא באופן מפוכח ולהבין, כי אנה היא תמצית "האני השקרי". היא טועה לחשוב שגם היא איננה יותר מאשר גיבורה של אחד הרומנים הטפשיים שקראה, והיא בוחרת להתאהב. אין מדובר בכורח, במכת ברק, בהשתלטות עוינת של הרגש, אלא בבחירה. תוצאותיה כמובן הרסניות: היא זונחת את משפחתה, עוברת להתגורר עם ורונסקי (המאהב), ממיטה על עצמה בידוד חברתי קשה, פוגעת ברגשותיהם של כל הסובבים אותה והחרדים לגורלה – וממשיכה לשקר לעצמה כל העת, בשכנוע פנימי עמוק שמוביל לטירוף הדעת, כי מודל האהבה הרומנטית שלה הוא המפתח לאושרה. רק ברגעים האחרונים לחייה, כשהיא מונחת על מסילת הברזל, מתגלה לפניה האפשרות שטעתה: אז כבר מאוחר מדי".

עם סיום קריאת הרומן, אין לקורא תשובות חד משמעיות לגבי מושג האושר, והשאלות נותרות בעינן. מקריאת רמזים בספר, דומה שלעתיםשלעיתים אותם אנשים שעשו את הצעד האמיץ, שברו מוסכמות ונהו אחר לבם, אינם מאושרים כפי שהם נראים או היו אמורים להיות. ומצד שני, משפחות ואנשים שאינם שוברים את הכללים, שנשארים בתוך תבנית מתוכננת מראש, דווקא הם מוצאים את האושר בסופו של דבר, כדוגמת לוין. האם ייתכן שלמעשה המושג "משפחות מאושרות" הוא לעתיםלעיתים פיקציה? שלפעמים, גם המשפחות המאושרות הן אומללות, בדרכן? או שטולסטוי מעוניין להראות כי דווקא אותם שבחרו בחיים מוסריים, גם ללא אמונה, יגיעו בסופו של דבר אל האושר, ואילו אותם שבחרו בחיים שאינם עולים בקנה אחד עם הערכים המוסריים, אף שנראים כתכלית האושר, לא יגיעו אל האושר בסופו של דבר?

*אנה קרנינה / ל"נ טולסטוי - תרגם [[יצחק שנהר]]‬, [[הוצאת שוקן]], תשט"ז-תשי"ז‬ז