ויקיפדיה

פרשת הרצח בחולות תל נוף – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ ←‏הערעור ולאחריו: קישורים פנימיים
מ ויקיזציה
שורה 1:
[[קובץ:Yaacov Zvoinger.jpg|שמאל|ממוזער|130px|יעקב צוואנגר]]
'''פרשת הרצח בחולות תל נוף''' בשנת [[1937]] לוותה ב[[תאוריית קשר]] ו[[משפט (דין)|משפט]] סנסציוני שהסעיר את [[היישוב]] ב[[ארץ ישראל]], זכתה לסיקור נרחב בעיתוני ארץ ישראל,{{הערה|1=בגיליונות "[[הארץ]]" שיצאו לאור בעת חקירת הרצח הופיעה כמעט מדי יום ידיעה בנושא זה בעמוד הראשון, פעמים אחדות אף בכותרת הראשית.}}, ואף להדים בעיתונות העולם. קורבן הרצח היה המהנדס יעקב צוַואנגֶר, וב[[הריגה|הריגתו]] [[הרשעה|הורשע]] סוחר הקרקעות ראובן שֶיינצוִיט.
 
==הזירה, הקורבן והרוצח==
[[קובץ:Grave of Yaakov Zwanger.JPG|שמאל|ממוזער|200px|קברו של יעקב צוואנגר ב[[בית הקברות נחלת יצחק]]]]
זירת הרצח בחולות תל נוף הייתה ב-1937 שטח בלתי מיושב של גבעות חול, קוצים ופרדסים. כעבור שנים אחדות, ב[[מלחמת העולם השנייה]], נבנה במקום שדה תעופה צבאי [[המנדט הבריטי|בריטי]], לימים [[תל נוף|בסיס חיל-האוויר תל נוף]].
 
קורבן הרצח, המהנדס יעקב צוואנגר (Zwanger), נולד ב-[[1883]] ב[[חרקוב]] שב[[האימפריה הרוסית|אימפריה הרוסית]]. בצעירותו הצטרף לתנועה המהפכנית ובשנת [[1905]] נדון למאסר על השתייכותו ל[[מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית|מפלגה הסוציאל-דמוקרטית]], שהייתה מחוץ לחוק. צוואנגר נמלט מהכלא וברח מרוסיה, בתחילה ל[[אוסטריה]] ולאחר מכן ל[[ארגנטינה]], בה חי 9 שנים בעובדו כמהנדס. בשנת [[1917]], עם פרוץ [[מהפכת אוקטובר]], חזר לרוסיה והגיע לאזור ה[[קווקז]], שם מונה לעוזר שר התחבורה, האחראי על נמלי [[הים השחור]]. בשנת [[1920]] נעצר על ידי גייסות "[[הצבא הלבן]]" של הגנרל [[אנטון דניקין]] ונדון ל[[עונש מוות|מוות]], אך הצליח להימלט והגיע ל[[איסטנבול]] ומשם לארץ ישראל. בארץ ישראל עבד ב[[סולל בונה]], ב[[חברת החשמל]]{{הערה|שם=z1|1=
,{{PalPost||Investigations in Zwanger Murder|1937/03/30|00101}}
{{PalPost||המשך|1937/03/30|00800}}}} ובחברת [[פיק"א]] עד לשנת [[1930]], שבה עזב את ישראל בשל מצב בריאותו ועבר ל[[פריז]]. לאחר שלא מצא עבודה מתאימה חזר לארץ ישראל בשנת [[1933]]. בשובו עבד כמהנדס עצמאי, אך בשנתיים האחרונות לחייו סבל מקשיים כלכליים ומבעיות בריאות{{הערה|1=
{{PalPost||Zwanger's Luck Failed Him in Palestine|1937/04/16|00400}}
}}. התגורר ב[[שכונת מונטיפיורי]] ב[[תל אביב]] והיה חבר ועד השכונה.{{הערה|{{דבר||אזכרת נשמות - יעקב צואנגר|1937/04/13|00300}}}}.
 
הנאשם ברצח המהנדס צוואנגר היה ראובן שיינצויט (Schenzvit) יליד שנת [[1900]], שהיה בשנות השלושים סוחר קרקעות, [[איש עסקים]] ו[[קבלן בניין]]. רוב אדמות תל נוף היו בבעלותו, והוא שיווק אותן כאדמות עיר האמורה להיבנות במקום.{{הערה|{{דבר||נשאר מספר מצומצם של מגרשים בתל נוף|1934/02/27|00600|||Ad}}}}. לפרויקט קרא "תל נוף", על מנת שיזכיר את שמה של העיר [[תל אביב]], שהחלה לשגשג באותה תקופה בעקבות גלי [[העלייה הרביעית]] ו[[העלייה החמישית]]. שיינצויט היה הראשון ב[[ארץ ישראל]] שהשתמש בפרסום ב[[קולנוע]] כערוץ שיווקי לקידום המיזם שלו ואת לקוחותיו מצא בין [[יהדות פולין|יהודי פולין]], שהתעניינו בהשקעה בעיר העתידית. אלא ששיינצויט לא התכוון כלל לבנות עיר במקום, אלא רק לצבור הון ממכירת הקרקעות.
 
==התעלומה והחקירה==
ב-[[10 במרץ]] [[1937]] נעלם המהנדס יעקב צוואנגר מביתו בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. בני משפחתו וידידיו, שדאגו לשלומו, החלו לחפש אחריו. [[משטרת המנדט]] עצרה לחקירה שניים מהאנשים שהיה לו קשר עמם, ראובן שיינצויט ועוזרו יוסף מילר (שנקרא גם בשם המשפחה שטורמהיים{{הערה|1=
{{PalPost||Zwanger Suspect Free, Turns Kings Witness|1937/04/23|00903}}}}), לאחר שנתגלה מכתב מ-[[10 בפברואר]] שכתב שיינצויט לצוואנגר, שבו הזמינו לפגישה עמו במלון ב[[פתח תקווה]], אך לאחר מכן שחררה את השניים ומסרה שצוואנגר ברח מארץ ישראל כדי להימלט מנושיו. לאחר חיפושים וחקירות נעצר שיינצויט שנית. ב-[[28 במרץ]] 1937 נתגלתה גופתו של צוואנגר קבורה בחולות תל נוף, בבור המכוסה בגרוטאות ברזל ובחול.{{הערה|{{דבר||יעקב צואנגר נמצא מת|1937/03/29|00700}}}}. כחשודים ברצח נעצרו שיינצויט, מילר ושני עוזריו של שיינצויט, עבד אלקאדר ראי ועבד אלקאדר ג'אבר. החשד נפל עליהם היות שלנרצח היו עסקים עם שיינצויט והוא נראה לאחרונה במשרדו של שיינצויט בבוקר יום היעלמותו. ארבעת ה[[חשוד (משפט)|חשודים]] הובאו ל[[בית החולים הדסה (תל אביב)|בית החולים הדסה]] בתל אביב, שם זיהה שיינצויט את הגופה כגופתו של צוואנגר. בצאתם מבית החולים נתקלו באשתו של צוואנגר שזעקה נגדם, ושיינצויט ענה לה ב[[יידיש]]: "אני חף מפשע"{{הערה|שם=z1}}.
 
ב-[[30 במרץ]] 1937 הובאו שיינצויט, מילר ועבד אלקאדר ראי להארכת מעצר בפני שופט שלום. שיינצויט ומילר הכחישו כל קשר לרצח, בעוד שעבד אלקאדר ראי הטיח כלפיהם כי הם יודעים היטב על הרצח. לדבריו הוא קבר את הגופה בבור שחפר יומיים קודם לכן בהוראתו של שיינצויט.
 
בחיפוש שערכה המשטרה בביתו של שיינצויט, נתגלתה מערכת של מיקרופונים חבויה בקירות הבית. בחיפוש שנערך בביתו של עבד אלקאדר ראי בכפר [[מע'אר (השפלה)|מע'אר]] נתגלתה מערכת דומה. בעקבות ממצאים אלה דיווח "[[הארץ]]" לקוראיו: "כל השמועות על תגליות חדשות בבית שיינצויט עוררו התענינות מרובה. מדברים על חבורת מרגלים שכאילו הייתה פעילה בארץ ועבדה לטובת ה[[נאצים]]"{{הערה|1="תחנת שידור בדירתו של שיינצויט?", [[הארץ]], 6.4.1937}}. למחרת הורחב הדיווח: "מתגבר החשד שיש כאן עניין עם מעשי ריגול בעלי היקף רחב. סבורים, שהייתה פעילה כנופיה שלמה שחבריה לא נמצאו עדיין. נמצאו תעודות כתובות גרמנית, בתוכן אחדות בלשון סתרים"{{הערה|1=[[הארץ]], 7.4.1937}}. בחקירתו טען שיינצויט כי המיקרופונים נועדו לצורך [[האזנת סתר]] ללקוחותיו בעת ניהול משא ומתן לרכישת מקרקעין. פרקליטיו מסרו: "הננו מבקשים לפרסם, שכל הידיעות שנתפרסמו בעיתונות שכאילו יש איזה קשר לה' ר. שיינצויט עם עסקי ריגול או [[הברחה|הברחת]] נשק הן משוללות יסוד"{{הערה|1=[[הארץ]], 16.4.1937}}.
 
על מידת העניין שעוררה הפרשה בקרב הציבור בארץ ישראל מלמד הדיווח של "הארץ" על האירועים בעת הארכת מעצרם של שלושת החשודים: "בבית המשפט ומחוצה לו נתאסף קהל של למעלה מאלף איש. הרבה עלו על הגגות על העצים ועל הגדרות"{{הערה|1=[[הארץ]], 13.4.1937}}.
 
יעקב צוואנגר נקבר ב[[בית הקברות נחלת יצחק]] ב-[[30 באפריל]] 1937.{{הערה|{{קדישא|יעקב צונגר|348740}}.}}. השאיר אחריו אלמנה וארבע בנות, שהמבוגרת בהן בת 14.
 
==המשפט==
שורה 31:
המשפט נפתח ביום [[12 ביולי]]. בישיבה הראשונה נשמעה עדות של רופא שהעיד כי מקל וחבל שנמצאו בזירת הרצח תואמים לסימנים שנמצאו על גופת הנרצח. לאחריו העיד ה[[פתולוגיה|פתולוג]] שערך [[נתיחה שלאחר המוות]] בגופת הנרצח. למחרת, בישיבה השנייה של בית המשפט, הופיעה אשת הנרצח, נחמה צוואנגר, וזיהתה את חפציו האישיים ובגדיו שהוצאו מן הקבר. ב[[חקירה נגדית]] תיארה את היכרותה עם הנאשם מאז פגשה בו לראשונה בשנת [[1930]], עת נסעה עם בעלה לפריז, שם הכירו את הנאשם וראו בו ידיד. היא הוסיפה כי בשנים [[1933]] - 1935 עבד בעלה אצל שיינצויט.
 
בישיבת בית המשפט ביום [[19 ביולי]] הופיע עבד אלקאדר ראי כעד מטעם התביעה, והעיד כי הוא לא היה עד ראייה לרצח, אך שיינצויט ומילר הם שרצחו את צוואנגר, מאחר שביום 10 במרץ מצא את שניהם עם הגופה על [[מגדל מים|מגדל המים]] בתל נוף ועזר בקבורתה{{הערה|1={{PalPost||Abdul Kader, King's Witness, Gives description of Zwanger Burial|1937/07/18|00102}}
}}. כן הכחיש כי סיפר בעת מעצרו לאחד האסירים בכלא כי שיינצויט לא רצח את צוואנגר. [[גרפולוג|מומחה לכתב יד]] העיד באותה ישיבה כי כתב היד על גבי טופס משלוח [[מברק]], שנשלח כאילו על ידי הנרצח לאשתו, מירושלים לתל אביב, זמן קצר לאחר היעלמו של הנרצח, בו הוא מודיע לה כי הוא נוסע ל[[עבר הירדן]], תואם את כתב ידו של שיינצויט וכי ניכר היה שהכותב ניסה להסוות את כתב ידו.
 
באותה ישיבה הופיע גם יוסף מילר כעד התביעה. עדותו של מילר לא עלתה בקנה אחד עם עדותו של עבד אלקאדר ראי. מילר העיד כי שימש כסוכן של שיינצויט למכירת קרקעותיו ומילא עבורו שליחויות שונות. לדבריו שלח אותו שיינצויט ל[[חיפה]] בשליחות כלשהי ואז בא בעצמו לחיפה ואמר לו כי צוואנגר נעלם והמשטרה מחפשת אחרי מילר, מאחר שהוא נראה בחברתו של צוואנגר זמן קצר לפני היעלמו. שיינצויט התרה במילר שלא ייגש למשטרה וטען כי צוואנגר נהג להיעלם לעיתים וקרוב לוודאי יחזור בקרוב. שיינצויט הוסיף שמסר למשטרה שאינו מכיר את מילר וביקש ממילר שלא יגלה שנסע לחיפה בשליחותו של שיינצויט, ואז הכתיב לו מכתב בו מספר מילר כי יצא לחיפה למטרות עצמו. על שאלות הסנגור האם היה בתל נוף, האם עזר להרוג את צוואנגר והאם עזר לקבור אותו, השיב העד: {{ציטוטון|לא, לא, לא}}.
 
ביום [[20 ביולי]] נשמעה עדותו הראשית של שיינצויט{{הערה|1={{PalPost||Scheinzvit Cross-Examination Conclude|1937/07/23|00302}}
}}. הוא סיפר כי העסיק את צוואנגר ואף תמך בו כספית. לדבריו צוואנגר ייצג אותו במשא ומתן לרכישת הקרקע בתל נוף עם הבעלים הערבי הקודם של הקרקע. הוא אמר כי המוכר היה חייב לו כסף, ולכן חשש כי אם יזדהה בפניו כקונה הלה לא ימכור לו את הקרקע. צוואנגר הציג עצמו בפני המוכר כמי שרוכש את הקרקע עבור עצמו ולבסוף נכרת ההסכם, והקרקע נרכשה תמורת 2,000 [[לירה ארץ ישראלית|לירות]]. כשהושלמה העסקה העביר צוואנגר את הבעלות בה משמו לשמו של שיינצויט. לדברי שיינצויט שימש צוואנגר כחזית בעסקה ולא היה מעורב בכספו הוא. שיינצויט הכחיש בתוקף כי רצח את צוואנגר. לדבריו פיטר את צוואנגר ב-1935 כאשר נוכח לדעת כי צוואנגר אינו [[מודד מוסמך]] וכי הוא משלם לו יותר מדי כסף עבור שירותיו, אך המשיכו לשרור ביניהם יחסי ידידות. הנאשם טען כי צוואנגר נשאר חייב לו כספים בגין הלוואות ומקדמות על שכרו ונתן לו [[שטר חוב|שטרי חוב]] להבטחת פירעונם. לטענתו ביקש צוואנגר לחזור לעבוד אצלו והוא סירב.
 
שורה 44:
 
===הכרעת הדין===
ביום [[27 ביולי]] 1937 נתן זקן השופטים טראסטד את [[פסק דין|פסק הדין]] במשפטו של שיינצויט{{הערה|1=פורסם בשלושה חלקים בעיתון "פלסטיין פוסט":{{ש}}
{{PalPost||Attorney General v. Reuben Sheinzwit|1937/08/12|00213}},
 
שורה 60:
 
}}. באולם נכחו אשתו של שיינצויט ואלמנת הנרצח, שלא נעדרה מאף ישיבה של בית המשפט. קריאת פסק הדין ארכה שעה וחצי. שיינצויט ישב שווה נפש בעת קריאת פסק הדין, כפי שהיה בכל ישיבות בית המשפט. לשאלת השופט "האם יש לך משהו לומר?" השיב "אני חף מפשע". רק כשהחל השופט בהקראת נימוקי פסק הדין ניכר היה על פניו של הנאשם רגש מסוים. השופט ניתח את הממצאים והעדויות שהובאו במשפט, והגיע לקביעות הבאות:
 
* על הגופה נמצאו סימני חניקה וסימני פגיעה השוללים את האפשרות של [[התאבדות]].
* לא היה בראיות כדי להצביע על כל מניע להריגתו של צוואנגר על ידי שיינצויט. ההכרות בין שניהם נמשכה מאז 1931. שיינצויט העסיק את צוואנגר כמהנדס ומודד ושילם לו שכר הגון. הקשרים בין השניים היו קרובים ורווחיים.
שורה 80 ⟵ 79:
במסגרת שמיעת הערעור נשמע גם ערעורם של נחמה צוואנגר וארבע בנותיה על גובה הפיצוי בסך 250 לא"י שבית המשפט פסק לטובתם כיורשי הנרצח, כפיצויים נזקיים במשפט פלילי. טענתם הייתה כי הסכום הוא אמנם הסכום המרבי שבית המשפט רשאי היה לפסוק, אך סכום כזה מגיע לכל אחד מחמש היורשות.
 
בית המשפט דחה את הערעור על ההרשעה בהריגה בפוסקו כי די בראיות נסיבתיות כדי להרשיע בהריגה וכי אין צורך בעד ראייה להריגה כדי להרשיע{{הערה|1={{PalPost||Reuben Sheinzwit v. Attorney General|1937/10/12|00201}}}}. כן דחה בית המשפט את הערעור על גובה דמי הנזק.
 
לאחר פסק הדין בערעור חזר שיינצויט לרצות את עונשו בכלא. ב-[[21 בספטמבר]] [[1947]], עשר שנים לאחר שבית המשפט לערעורים אישר את העונש של 15 שנות מאסר, שוחרר שיינצויט ממאסרו ב[[בית הסוהר המרכזי בירושלים]]. בצאתו משערי הכלא חזר על טענת חפותו.
שורה 88 ⟵ 87:
 
==גורלו של עבד אלקאדר ראי==
שנתיים וחצי לאחר סיום משפטו של שיינצויט צץ שנית שמו של עד המלך עבד אלקאדר ראי בבית המשפט, הפעם כנאשם ברצח. ב-[[31 בינואר]] [[1940]] הועמד עבד אלקאדר ראי לדין, ביחד עם ארבעה ערבים אחרים, בפני בית דין צבאי בריטי, באשמת רציחתו של סמל בריטי בשם אלפרד לואיס סטיבנס ב[[רמאללה]] ב-[[26 בספטמבר]] [[1938]]. המקרה אירע בימי [[המרד הערבי הגדול]], ועל פי עדות שנשמעה במשפט המניע היה לאומני; העד סיפר כי הנאשמים אמרו לו לפני המעשה כי הם הולכים לרמאללה "להרוג סמל בריטי" ולאחר מכן התפארו בפניו על הריגת הסמל "בכדור אחד בלבד". ב-[[5 בפברואר]] 1940 הרשיע בית הדין הצבאי את חמשת הנאשמים וגזר עליהם [[עונש מוות]]{{הערה|1=
{{PalPost||Five Arabs Sentenced to Death in Stevens Case|1940/02/06|00105}}
}}. עבד אלקאדר ראי ושניים מחבריו [[הוצאה להורג|הוצאו להורג]] בתלייה בבית הכלא המרכזי בירושלים ב-[[14 בפברואר|14]] ו-[[15 בפברואר]] 1940. שני נידונים אחרים הוצאו להורג ב-[[17 בפברואר]] 1940{{כ}}{{הערה|1=
{{PalPost||Corporal Pays with Own Life for Sergeant's|1940/02/18|00200|18/2/1940}}}}.
 
==ההד בעיתונות העולם==
פרשת הרצח בתל נוף עוררה הדים גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, משום שבתחילתה נראתה כחלק מפרשת [[ריגול]] לטובת ה[[נאצים]]. ב-[[27 באפריל]] 1937, כחודש לאחר מציאת גופתו של צוואנגר, פרסם השבועון "[[טיים מגזין|טיים]]" כתבה על הפרשה בשם "מסתרי פרדס התפוזים" (Orange Grove Mystery){{הערה|1=[http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,757682,00.html Orange Grove Mystery], Time, April 26, 1937|שמאל=כן}}.
 
בכתבה סופר כי יעקב צוואנגר, סוחר נשק ומי שהיה סגן [[קומיסר]] [[סובייט]]י, נרצח ב-17 דקירות ובחניקה במרתף בית השייך לראובן שיינצויט, מי שהיה איש מכירות של הטייקון סוחר הנשק [[באזיל זאכארוף]]. בבית זה נתגלה לדברי השבועון [[משדר רדיו]] בעל עוצמה המאפשרת למשודר ממנו להיקלט ב[[אירופה]] וכן מיקרופונים רבים ומכשירי הקלטה. מהבית לפרדס הובילה מנהרה שאורכה 400 [[יארד]] (כ-370 מטר).
שורה 103 ⟵ 102:
 
לדברי השבועון, המשטרה, בעודנה מחפשת "מרגלת בלונדינית יפהפייה" שהייתה בת חסותו של שיינצויט, הכריזה:
"עלינו על עקבותיה של אחת מרשתות הריגול האימתניות והחשובות ביותר בהיסטוריה של המזרח הקרוב"{{הערה|1=We have crossed the trail of one of the most important and alarming espionage rings in the history of the Near East|שמאל=כן}}.
 
על סיפור זה חזר העיתון "[[ניו יורק טיימס]]" בכתבה מ-[[5 במאי]] 1937 שכותרתו "'''רצח בארץ ישראל''' הוביל לרשת הברחת נשק; מכשיר רדיו לא חוקי נמצא בבית"{{הערה|1=PALESTINE MURDER LAID TO ARMS RING; Illicit Radio Found in Home|שמאל=כן}}. העיתון תמצת את הפרטים הסנסציוניים באומרו: "סיפור מדהים על תחנת רדיו חשאית, מוות בפרדס תפוזים, עדים נעלמים וארגוני סתר הובילו היום את המשטרה להסיק כי היא חשפה סינדיקט בינלאומי להברחת נשק"{{הערה|1=An amazing story of a secret radio station, death in an orange grove, vanishing witnesses and secret societies led police today to conclude they had unearthed an international syndicate for smuggling arms|שמאל=כן}}.
 
==גרסת דוד תדהר==
שורה 147 ⟵ 146:
==רחוב צוואנגר==
 
על שמו של צוואנגר, תושב [[שכונת מונטיפיורי]] בתל אביב, נקרא רחוב בשכונת מגוריו. שמו של הרחוב שונה, וכיום הוא קרוי רחוב [[משה איסרליש]].{{הערה|[https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/home/changed_streets רחובות תל אביב אשר שמותיהם הוחלפו במהלך השנים]}}.
 
==עיון בתיק==
בשנת 2013 נדרש בית המשפט העליון לדון מחדש בתיק זה, בעקבות בקשתו של סטודנט לעיין בתיק, כחלק מ[[עבודה סמינריונית]]. רשמת בית המשפט העליון, ליאת בנמלך, קבעה כי "יתאפשר העיון במזכירות בית המשפט וזאת תחת בדיקה קפדנית של המזכירות כי אין בעיון כדי לפגוע בשלמותו של התיק וכי כל מסמך המוצא ממנו יושב למקומו".{{הערה|{{פס"ד עליון|קישור=37000960.p02|סוג=ע"פ|עותר=Reuven Sheinzwit|משיב=היועץ המשפטי לממשלה|ניתן ב=11 בספטמבר 2013}}}}.
 
==לקריאה נוספת==
* מיכאלה נדיבי, '''הנבלים''', [[הוצאת הד ארצי]], 1998.
* דוד תדהר, '''בשירות המולדת''', הוצאת ידידים, 1960.
* שאול אבישי, '''כנועים באדום''', [[הוצאת ראובן מס]], 2015.
 
==קישורים חיצוניים==
שורה 169 ⟵ 168:
 
{{ערך מומלץ}}
 
[[קטגוריה:פרשיות רצח בארץ ישראל]]
[[קטגוריה:1937 בארץ ישראל]]
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_הרצח_בחולות_תל_נוף"