הסכם סייקס–פיקו – הבדלי גרסאות

[[קובץ:Chairman Weizmann.jpg| שמאל|ממוזער|160px|חיים ויצמן - בשנת 1918]]

{{הפניה לערך מורחב|הצהרת בלפור}}

 

הבריטים היו מאוכזבים מהסיכומים ב"הסכם סייקס-פיקו", במיוחד מההסדר הגרוע מבחינתם, בפלשתינה. הרברט סמואל זיהה את ההזדמנות לקדם את שאיפתו להקמת מדינה יהודית בפלשתינה. הוא החל לטעון שתמיכה בהקמת מושבה יהודית ממזרח לסואץ, תאפשר לבריטניה לשלול את הטריטוריה הזאת מכל מעצמה זרה יריבה. הוא טען שמושבה יהודית ממזרח לסואץ תאפשר לבריטניה הרחקה של כל מעצמה יריבה שעלולה לאיים על תעלת סואץ, ואמר לעמיתיו: "גבול משותף עם שכנה אירופית בלבנון מהווה סכנה קטנה הרבה יותר לאינטרסים החיוניים של בריטניה מאשר גבול משותף ב[[אל עריש]]". סמואל טען שמהלך כזה יוביל לאהדה לבריטניה בפזורה היהודית. למעצמות הברית היה ברור שכדי לנצח את הגרמנים – נדרש סיוע מ[[ארצות הברית]]. בארצות הברית חיו שני מיליון יהודים, והוא ועמיתיו החלו להאמין שזכייה בתמיכתם, תוכל לסייע להצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. גריי ביקש משגריר בריטניה בפריז, לברר כיצד יגיבו הצרפתים אם בריטניה תפרסם הצהרת תמיכה בציונות, "כדי לזכות באהדתם של כוחות יהודיים באמריקה ובמקומות אחרים, שבמידה רבה אינם ידידותיים כרגע לבעלות הברית". הצרפתים לא הבינו מיד מה מנסים הבריטים להשיג, והגיבו לרעיון בביטול. דיפלומט צרפתי אמר כי "תמיכה ב"ממלכת ישראל" היא נלעגת ולא תשרת כל מטרה... מוטב לומר על כך כמה שפחות". לויד ג'ורג' שהחליף את אסקווית' בראשות הממשלה, בדצמבר 1916, החליט להורות על הפלישה לפלשתינה. הוא היה מודע לכך שמהלך כזה יגרור אחריו האשמות באימפריאליזם. לכן הוא גמר אומר בליבו, שתמיכה בשאיפות הציונים, היא דרך טובה לסכל את שאיפותיהם של הצרפתים במזרח התיכון, ובו בזמן להשתיק את נשיא ארצות הברית, [[וודרו וילסון]], שהתנגד נמרצות לשאיפות האימפריאליסטיות של צרפת ובריטניה. התמיכה בציונות, להבדיל מ"הסכם סייקס-פיקו", נראתה כצעד מוסרי, אך הנימוקים שהובילו את ראש הממשלה למהלך זה – נותרו בעינם. אסקווית' אמר: "ללויד ג'ורג' לא אכפת מהיהודים, מעברם או מעתידם, אך הוא חושב שזו תהיה הפקרות להניח למקומות הקדושים לנצרות, לעבור לשליטתה של צרפת".{{הערה|ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 53-50}}