התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח – הבדלי גרסאות

[[קובץ:Educational separation in the US prior to Brown Map he.svg|ימין|ממוזער|360px|מדיניות "נפרד אבל שווה" בארצות הברית לפי מדינה]]

 

 

בית-המשפט עמד לדחות את התביעות השונות ולאשר את מדיניות ה"נפרד אבל שווה" ברוב של 5 נגד 4. ואולם, במהלך הדיונים הלך לעולמו [[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית|נשיא בית המשפט העליון]] דאז, ובמקומו מונה [[ארל וורן]]. וורן לא רק שאכזב את הפלג השמרני ובפרט את הנשיא [[דווייט אייזנהאואר|אייזנהאואר]] שמינה אותו, באמצו גישה ליברלית והטותו את הכף לטובת קבלת התביעה, אלא שהוא הצליח לשכנע בכך גם את ארבעת חבריו השופטים, וכך הגיע בית-המשפט להחלטה [[פה אחד]]. ב־[[17 במאי]] [[1954]] קרא ארל וורן את החלטת השופטים והכריז כי '''"חינוך נפרד הוא מפלה מטבעו"'''. מבחינה משפטית פסק הדין הקצר נדרש, באופן מהפכני, לתאוריות מתחום [[מדעי החברה]] וה[[פסיכולוגיה]] כדי לקבוע כי עצם ההפרדה יוצרת נזק ממשי בתדמיתו של התלמיד השחור, ולכן היא ממהותה בלתי שיוויונית, ומפירה את [[התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית]]. בהחלטה זו הפך בית המשפט העליון את [[פסק דין קמינג נגד מועצת החינוך מחוז ריצ'מונד]] משנת [[1899]] אשר קבע כי הפרדה היא חוקתית. פסק דין זה ביטל את דוקטרינת "נפרד אבל שווה" (separate but equal) שהייתה קיימת בארצות הברית למעלה מ־80 שנה, וקבע כי בתי ספר נפרדים אינם שווים מאחר שבתי ספר לשחורים בלבד מפלים מעצם טבעם את השחורים לרעה.