יהדות מצרים – הבדלי גרסאות

בתקופה שלטון ה[[אסלאם]] במצרים היה היחס ליהודים היה כאל [[יהדות ארצות האסלאם#היהודים כאנשי חסות|אנשי חסות]]. מהותו של ההסדר בין המדינה המוסלמית ובין העדות הלא-מוסלמיות המאמינות בדת מונותאיסטית המבוססת על פי חוזה שנקרא [[ד'ימי|ד'ימה]]. היהודים נחשבו אנשי הספר (אהל אלכתאב) וכתוצאה מכך הוגדרו כאנשי חסות (אהל א-ד'ימה) והיו זכאים להגנה של השלטונות המוסלמים. הדימים זכו ל[[ביטחון אישי]] ולזכות לקיים את אמונתם בתמורה להכרה בעליונות האסלאם, ב[[תשלום מס]] מיוחד (שנקרא ה"[[ג'זיה]]") ששילמו ובכפוף ל[[מיגבלה|מיגבלות]] שהוטלו עליהם. בין המגבלות נמנו הגבלות שהתייחסו לבגדים שמותר לדימים ללבוש, לבהמות עליהן הדימים יכולים לרכוב, איסור נשיאת [[נשק]] ואיסור בניית מקומות [[פולחן]] חדשים. המגבלות נשאו אופי חברתי וסמלי יותר מאשר מוחשי ומעשי, כאשר המגבלות הכלכליות הן אלה אשר היו ממשיות יותר - נוסף על מס הג'זיה, היו מסיםמיסים נוספים כמו מסי מעבר ומכסים, וכן חוקי ירושה שקבעו ש[[מומר]] לאסלאם לא יכול להוריש לקרוביו הד'ימים. בעיתות של התאסלמות בכפייה, גם אם זמנית, מגבלה זו הסבה סבל רב ליהודים.

היהודים נהנו בדרך כלל ממידה של אוטונומיה. הם היו כפופים למרות המנהיגים שלהם (נגידים, דיינים), דבר אשר איפשר להם לנהל את ענייני המשפחה, האישות והדת על פי תורתם. בתקופות מסוימות הקהילות היהודיות היו אחראיות אף להטלת וגבייה של מסיםמיסים, שנמסרו אחר כך לשלטונות. אף על פי שבדרך כלל פנו היהודים לבתי הדין היהודיים, ששפטו על פי ההלכה היהודית, לעיתים פנו יהודים לבתי הדין המוסלמים, לבירור משפטי בנוגע לסכסוכים שנתגלעו בינם לבין עצמם. לעיתים יהדות מצרים חוותה רדיפות אלימות מצד השלטון, בפרט על ידי הח'ליף הפאטמי [[אל-חאכם (ח'ליפה פאטמי)|אל-חאכם]] שאף כפה על יהודים להמיר את דתם לאסלאם והורה לשרוף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'וואדריה. עם זאת מירב האלימות כלפי היהודים הייתה לא-ממוסדת, ונערכה על ידי ההמונים בתקופות של אי-יציבות.