התקופה הממלוכית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

החל מאמצע שנות ה-60 פנה בייברס לשקם את הארץ. הוא עודד התיישבות של קציניו בארץ וחילק להם שטחי אדמה (אותם עיבדו [[צמיתות|אריסים]]). הוא פיתח את צפת, מיד לאחר כיבושה, כבירת הגליל והציב בה מושל חזק ובעל סמכויות. הוא פיתח מרכזי מסחר בג'לג'וליה, קאקון, לוד, [[יבנה]] ועוד. בייברס יזם את פיתוח [[דרך הדואר]] שאיפשרה לפרש רכוב על סוס להגיע בביטחון ובמהירות מקהיר לדמשק בארבעה ימי רכיבה. הקמת הדרך חייבה בניית [[גשר]]ים וסילוק מכשולים, הקמת מתקני דרך כ[[חאן (מבנה)|חאנים]] ו[[סביל]]ים ואיוש מצודות-משמר בחיל משמר. הח'אנים ריכזו סביבם מסחר, [[שוק (מסחר)|שווקים]], שירותי חלפנות, החלפת [[סוס]]ים ועוד. בייברס חילק את הארץ ל[[נפה (יחידה שלטונית)|נפות]] (נִיאָאבּות) והעמיד בראשן קצינים. הוא הגדיר תפקידי ניהול ושלטון (גובי מסיםמיסים, שופטים, מפקחים על כוחות שיטור) ומסר אותם בידי קצינים ממלוכים שפרשו מלחימה פעילה. יחד עם המשרה קיבל הממלוכ בדימוס שטח קרקע מניב, אשר חלק מההכנסות ממנו נהג להקדיש לצורכי דת (וקף). לחליפין יכול היה הפקיד להקים על השטח מתקן לעוברי-דרך כגון סביל.

ממלכת '''עזה''' כללה את הנגב המערבי עד שיפולי הרי חברון, רמלה, לוד וכל שאר שטחי השפלה עד קאקון בצפון. מושל עזה היה מינוי עצמאי של הסולטאן עד [[1376]], לאחר מכן נשלט על ידי נציב הסולטאן מדמשק. בעיר, כבבירת כל ממלכה, ישבו שופטים (צבאיים ואזרחיים), פוסקי הלכות דתיים, וממונים על מסיםמיסים ועל בני-חסות.

המאפיין השלישי של [[המאה ה-15]] בסולטנות הממלוכית היה עליית הסולטאנים מן הבית הבורג'י. סולטאנים אלה היו ממוצא [[צ'רקסים|צ'רקסי]] ותחלופתם על הכס הייתה תכופה, עקב בגידות ועקב גילם המבוגר בדרך-כלל. ארץ ישראל סבלה בפרט מן הקרע שנוצר בין הפקידים הממונים מדמשק, ששלטונה העדיף ממלוכים ממוצא טורקי, לבין השלטון המרכזי בקהיר, שהעדיף בעלי משרות ממוצא צ'רקסי. מצב זה גרם למינויים קצרי מועד של נציבים וממונים מקומיים שניסו לצבור הון אישי גדול ככל האפשר לכיסם הפרטי בזמן שלטונם הקצר על ידי גביית מסיםמיסים והיטלים משונים{{הערה|למשל ההכרח על כל נתין יהודי לתת מתנת כסף ובגד חדש לנציב עיר המתמנה לכהונה.}}. ההפכפכות במינויים ובנאמנויות גרמה גם לכך, שלבעלי המשרות הבכירות בארץ לא הייתה כל זיקה לאוכלוסייה וכל רצון לפעול לטובתה. השלטון המרכזי ניסה, לפחות להלכה, להתמודד כנגד עושק האוכלוסייה על ידי הפקידים, עדות לכך ניתן למצוא בכתובת שנקבעה מעל אחת הכניסות להר הבית ב-[[1421]].

הכלכלה הממלוכית הסתמכה על הכנסות ממכס ומ[[מס]]ים. בעיקר מכס מן הסחורות שעברו מאסיה, דרך נמלים מצפון ומדרום לארץ ישראל אל אירופה, ובכללן תבלינים, בשמים ואבני חן. הממלוכים הפעילו מינהל [[בירוקרטיה|בירוקרטי]] ענף לגביית מסיםמיסים כדי לממן את השלטון. חלק קטן מהמסים חזרו כשירותים לאוכלוסייה, רובם כמפעלים סולטאניים (כמו שירותי דרך, משמר ואספקת מים).

הקרקעות החקלאיות והמפעלים החקלאיים שעליהן (כגון טחנות קמח) הוקצו לפקידי שלטון ממלוכיים בשיטה שנקראה '''[[אקטאע]]'''. בשיטה זו כל הקרקע הייתה שייכת למדינה והשלטון הקצה אותה לפקידים הממלוכים (מפקדי צבא וקצינים בדימוס). הפקידים השתמשו בשטח למימונם ומימון המנגנון שלהם (גובי מסיםמיסים, שופטים, סוחרי סוסים וכדומה) במקום קבלת שכר. הפקיד היה מחויב להקצות חלק מהכנסותיו כמס לשלטון המרכזי, הוא היה חייב לכסות את הוצאותיו בזמן שכיהן במשרתו ולכן גברו מקרים בהם גבו הפקידים יותר מס מהדרוש, והותירו את ההפרש בידיהם. השלטון המרכזי ניסה להאבק בתופעה זו לפי יכולותיהם של הסולטאנים השונים. חלק מהקרקעות (למשל בבקעת בית שאן וליד ירושלים) לא היו באקטאע אלא היו שייכות ישירות לסולטאן, אולם האיכרים היו בכל מקרה צמיתים. קרקעות נוספות, וחלקים מקרקעות אקטאע, הוקדשו להקדשים (וקף), מהם לא נגבה מס אך כל הכנסותיהם שימשו למטרות דת, בהן בניית מבני פאר חסרי תוחלת.

מוצרים רבים נחשבו כ[[מונופול]] ממלכתי. השלטון קבע את מחיר הסחורות כ[[אורז]], [[קמח]], [[שמן זית]] ו[[סוכר]], בנוסף, הוטלו מסיםמיסים שונים, חלקם מן השלטון המרכזי וחלקם פרי דמיונה של הפקידות המקומית. רוב מיסי הקנייה חלו על בני החסות (יהודים ונוצרים) ועל עולי רגל וצליינים, כך ש[[יוקר המחיה]] של לא-מוסלמי היה גבוה מזה של מוסלמי. לאנשי דת וממלוכים היו הקלות שונות במונופול. בתקופות שונות הורשו גם איכרים-צמיתים לעסוק במסחר זעיר סמוך לנחלותיהם{{הערה|א' אשתור, '''עלות המחיה בארץ ישראל בימי הביניים''', בתוך יוסף דרורי (עורך), '''ארץ ישראל בתרופה הממלוכית''', ירושלים תשנ"ג, עמ' 172-188.}}.