פתיחת התפריט הראשי

שינויים

מ
בוט החלפות: \1מיסים
ב-[[1268]] כבש בייברס את [[יפו]] וב-[[1271]] ערך מסע נוסף בגליל לחיסול המצודות הצלבניות האחרונות שעוד שרדו ובראשן [[מונפור (מבצר)|מבצר המונפור]]. הערים הצלבניות שנותרו על תילן לאחר תום שלטונו של בייברס ([[1277]]) היו [[עכו]], [[צור (לבנון)|צור]] ו[[צידון]].
 
החל מאמצע שנות ה-60 פנה בייברס לשקם את הארץ. הוא עודד התיישבות של קציניו בארץ וחילק להם שטחי אדמה (אותם עיבדו [[צמיתות|אריסים]]). הוא פיתח את צפת, מיד לאחר כיבושה, כבירת הגליל והציב בה מושל חזק ובעל סמכויות. הוא פיתח מרכזי מסחר בג'לג'וליה, קאקון, לוד, [[יבנה]] ועוד. בייברס יזם את פיתוח [[דרך הדואר]] שאיפשרה לפרש רכוב על סוס להגיע בביטחון ובמהירות מקהיר לדמשק בארבעה ימי רכיבה. הקמת הדרך חייבה בניית [[גשר]]ים וסילוק מכשולים, הקמת מתקני דרך כ[[חאן (מבנה)|חאנים]] ו[[סביל]]ים ואיוש מצודות-משמר בחיל משמר. הח'אנים ריכזו סביבם מסחר, [[שוק (מסחר)|שווקים]], שירותי חלפנות, החלפת [[סוס]]ים ועוד. בייברס חילק את הארץ ל[[נפה (יחידה שלטונית)|נפות]] (נִיאָאבּות) והעמיד בראשן קצינים. הוא הגדיר תפקידי ניהול ושלטון (גובי מסיםמיסים, שופטים, מפקחים על כוחות שיטור) ומסר אותם בידי קצינים ממלוכים שפרשו מלחימה פעילה. יחד עם המשרה קיבל הממלוכ בדימוס שטח קרקע מניב, אשר חלק מההכנסות ממנו נהג להקדיש לצורכי דת (וקף). לחליפין יכול היה הפקיד להקים על השטח מתקן לעוברי-דרך כגון סביל.
 
בייברס, לא-מוסלמי מלידה אלא מומר, הקפיד לשמור על חוקי האסלאם וטרח לפרסם את הדבר. הוא הגן וכיבד את הדת וחוקיה. הוא הקפיד על שמירה קפדנית על חוקי האסלאם, ובכלל זה חוקים שהגנו על הנתינים מפני שרירות-ליבם של תקיפים מקומיים שדוכאו ביד ברזל. בייברס ראה עצמו ממשיכו של [[עומר בן אל-ח'טאב]], כובש ירושלים המוסלמי הראשון ([[638]]). לפיכך היה מגן [[ד'ימי|בני החסות]]: ה[[יהודים]] וה[[שומרונים]] וכן ה[[נוצרים]] בני-הארץ (ה[[ארמנים]], ה[[מארונים]], ה[[קופטים]] וה[[הכנסייה האשורית|אשורים (סורים)]]){{הערה|אך ללא ה[[קתולים]], ה[[גאורגים]] וה[[יוונים אורתודוקסים|יוונים האורתודוקסים]] שלהם ישנן קהילות-אם באירופה.}}. בייברס קרא ליהודים לשוב ולהתיישב בארץ בכלל ובירושלים בפרט, תחת הגנת השלטון. בני חסות אמנם חויבו לשלם [[מס גולגולת]] וחלו עליהם איסורים שונים והגבלות (כגון איסור על שתיית [[יין]], חיוב לבישת מלבושים מזהים ועוד), אך ההגנה על גופם ופולחנם הייתה מצוות-דת שנאכפה על ידי השלטון, לפחות כל עוד השלטון היה יציב.
שטח ארץ-ישראל התחלק בין ה"ממלכות{{הערה|מינוח בו משתמש [[יוסף דרורי]] לציון פלך, מושל הממלכה נקרא מַלִכ.}}" של דמשק, עזה וצפת באופן הבא:
 
ממלכת '''עזה''' כללה את הנגב המערבי עד שיפולי הרי חברון, רמלה, לוד וכל שאר שטחי השפלה עד קאקון בצפון. מושל עזה היה מינוי עצמאי של הסולטאן עד [[1376]], לאחר מכן נשלט על ידי נציב הסולטאן מדמשק. בעיר, כבבירת כל ממלכה, ישבו שופטים (צבאיים ואזרחיים), פוסקי הלכות דתיים, וממונים על מסיםמיסים ועל בני-חסות.
 
ממלכת '''צפת''' כללה את כל הגליל (העליון, התחתון והמערבי), את עמק הירדן ואת צפון השומרון ([[ג'נין]], [[תל מגידו|מגידו]]). בצפת שלט נציב השולטן (נאיב) ובה ישב בעל משרה בכירה נוסף - הממונה על סוסי הדואר.
מגפת '''המוות השחור''' פגעה קשות באירופה. פירוש הדבר מבחינת הסולטנות וארץ ישראל היה צמצום היקף המסחר וצמצום ניכר בהכנסות ממכסים, שהיה מקור ההכנסה העיקרי. בנוסף לכך ערך המטבע ירד מאד. גם זרם הצליינים נחלש וכח הקניה של אלה שהגיעו היה מצומצם.
 
המאפיין השלישי של [[המאה ה-15]] בסולטנות הממלוכית היה עליית הסולטאנים מן הבית הבורג'י. סולטאנים אלה היו ממוצא [[צ'רקסים|צ'רקסי]] ותחלופתם על הכס הייתה תכופה, עקב בגידות ועקב גילם המבוגר בדרך-כלל. ארץ ישראל סבלה בפרט מן הקרע שנוצר בין הפקידים הממונים מדמשק, ששלטונה העדיף ממלוכים ממוצא טורקי, לבין השלטון המרכזי בקהיר, שהעדיף בעלי משרות ממוצא צ'רקסי. מצב זה גרם למינויים קצרי מועד של נציבים וממונים מקומיים שניסו לצבור הון אישי גדול ככל האפשר לכיסם הפרטי בזמן שלטונם הקצר על ידי גביית מסיםמיסים והיטלים משונים{{הערה|למשל ההכרח על כל נתין יהודי לתת מתנת כסף ובגד חדש לנציב עיר המתמנה לכהונה.}}. ההפכפכות במינויים ובנאמנויות גרמה גם לכך, שלבעלי המשרות הבכירות בארץ לא הייתה כל זיקה לאוכלוסייה וכל רצון לפעול לטובתה. השלטון המרכזי ניסה, לפחות להלכה, להתמודד כנגד עושק האוכלוסייה על ידי הפקידים, עדות לכך ניתן למצוא בכתובת שנקבעה מעל אחת הכניסות להר הבית ב-[[1421]].
 
{{ציטוט|תוכן=אללה דורש אך טוב וצדק. יצאה הפקודה בשנת 1421 מטעם הסולטאן אלמט'פר אחמד על ידי המשגיח על שני החרמים [ויצאה] הוראה נכבדה לכל מושל ונציב שיקראנה לאמור: יש לבטל את כל מיסי העושק וההיטלים אשר חידשו הנציבים ומפקחי השוק ושלא יקח זבן מלקוח דבר אלא במחירו הקבוע.|מרכאות=כן|מקור=עברית: יוסף דרורי{{הערה|התקופה הממלוכית, בתוך יואל רפל (עורך), '''תולדות ארץ ישראל''', תל אביב, תש"מ, עמ' 439}}}}
 
==כלכלה==
הכלכלה הממלוכית הסתמכה על הכנסות ממכס ומ[[מס]]ים. בעיקר מכס מן הסחורות שעברו מאסיה, דרך נמלים מצפון ומדרום לארץ ישראל אל אירופה, ובכללן תבלינים, בשמים ואבני חן. הממלוכים הפעילו מינהל [[בירוקרטיה|בירוקרטי]] ענף לגביית מסיםמיסים כדי לממן את השלטון. חלק קטן מהמסים חזרו כשירותים לאוכלוסייה, רובם כמפעלים סולטאניים (כמו שירותי דרך, משמר ואספקת מים).
 
הקרקעות החקלאיות והמפעלים החקלאיים שעליהן (כגון טחנות קמח) הוקצו לפקידי שלטון ממלוכיים בשיטה שנקראה '''[[אקטאע]]'''. בשיטה זו כל הקרקע הייתה שייכת למדינה והשלטון הקצה אותה לפקידים הממלוכים (מפקדי צבא וקצינים בדימוס). הפקידים השתמשו בשטח למימונם ומימון המנגנון שלהם (גובי מסיםמיסים, שופטים, סוחרי סוסים וכדומה) במקום קבלת שכר. הפקיד היה מחויב להקצות חלק מהכנסותיו כמס לשלטון המרכזי, הוא היה חייב לכסות את הוצאותיו בזמן שכיהן במשרתו ולכן גברו מקרים בהם גבו הפקידים יותר מס מהדרוש, והותירו את ההפרש בידיהם. השלטון המרכזי ניסה להאבק בתופעה זו לפי יכולותיהם של הסולטאנים השונים. חלק מהקרקעות (למשל בבקעת בית שאן וליד ירושלים) לא היו באקטאע אלא היו שייכות ישירות לסולטאן, אולם האיכרים היו בכל מקרה צמיתים. קרקעות נוספות, וחלקים מקרקעות אקטאע, הוקדשו להקדשים (וקף), מהם לא נגבה מס אך כל הכנסותיהם שימשו למטרות דת, בהן בניית מבני פאר חסרי תוחלת.
 
מוצרים רבים נחשבו כ[[מונופול]] ממלכתי. השלטון קבע את מחיר הסחורות כ[[אורז]], [[קמח]], [[שמן זית]] ו[[סוכר]], בנוסף, הוטלו מסיםמיסים שונים, חלקם מן השלטון המרכזי וחלקם פרי דמיונה של הפקידות המקומית. רוב מיסי הקנייה חלו על בני החסות (יהודים ונוצרים) ועל עולי רגל וצליינים, כך ש[[יוקר המחיה]] של לא-מוסלמי היה גבוה מזה של מוסלמי. לאנשי דת וממלוכים היו הקלות שונות במונופול. בתקופות שונות הורשו גם איכרים-צמיתים לעסוק במסחר זעיר סמוך לנחלותיהם{{הערה|א' אשתור, '''עלות המחיה בארץ ישראל בימי הביניים''', בתוך יוסף דרורי (עורך), '''ארץ ישראל בתרופה הממלוכית''', ירושלים תשנ"ג, עמ' 172-188.}}.
 
{{ציטוט|תוכן=הסתנוורותם של הממלוכים מעושר ארצם וניהול מדיניות כלכלית לא מאופקת ובלתי מבוקרת, פזרנית ובזבזנית של השקעות במפעלי ציבור ללא הבטחת כושר עמידה כלכלי איתן... [הסתפקותם] בניצול העושר המזומן להם בקלות בשל מעמד גאוגרפי ומונופוליסטי, וכך שלא טרחו לחפש להם שווקים חדשים או דרכים לייעול המסחר... עמדה טפילית זו של קובעי אופי הכלכלה הממלוכית, קרסה מול התחרות עם כוחות כלכליים פעלתנים ונמרצים מהם|מרכאות=כן|מקור=יוסף דרורי, '''עמדת האסלאם כלפי המגפה בימי הביניים''', [[המזרח החדש (כתב עת)|המזרח החדש]] כ"ח, תשל"ט, עמ' 119-120}}
234,170

עריכות