יחסי ישראל–מצרים – הבדלי גרסאות

כאמור, ב[[שנות ה־80]] נהגו ישראלים רבים לטייל במצרים כתיירים אך מספרם פחת מאד במהלך השנים בשל תחושת העוינות כלפי ישראל, לצד החשש מ[[טרור]] של חוגים קיצוניים. עד ראשית [[העשור הראשון של המאה ה-21]] נהגו ישראלים רבים לפקוד את חצי האי סיני, אולם למן פרוץ [[האינתיפאדה השנייה]] ובעיקר בשל פיגועי [[טרור פלסטיני]] ב[[מתקפת הטרור בסיני (2004)|הילטון טאבה]], [[דהב]] ו[[שארם א-שייח']] בשנים [[2004]]–[[2006]], התמעט באופן דרמטי מספר התיירים הישראלים בחצי האי, וכיום התיירות הישראלית למצרים בכלל ולסיני בפרט, דלה ביותר. התיירות המצרית לישראל מותרת באופן רשמי אך בפועל לא מיושמת בשל הדרישה של ממשלת מצרים מאזרחיה הרוצים לבקר בישראל להוציא אישור מיוחד - 'הפתק הצהוב' מטעם שרותי הביטחון המצריים. דרישה זו מגבילה את התיירות המצרית לישראל לכמה עשרות תיירים מדי שנה - כאשר רובם מגיעים ל[[השטחים|שטחים]] בלבד.

 

 

עם עלייתו של [[אריאל שרון]] לשלטון בישראל בפברואר [[2001]], והסרת ה"חשש" המצרי מפני יצירת שלום כולל במזרח התיכון ללא הנהגה מצרית, החלו היחסים בין המדינות דווקא להתחמם שוב. שיאם של היחסים בא לידי ביטוי בשחרורו של האסיר הישראלי שהואשם בריגול, [[עזאם עזאם]], כמחווה לשרון, ומחמאות ישראליות למובראכ על טיפולו באירועי הטרור ב[[טאבה]] ובסיני. שיאם של הקשרים בתקופת שרון היו בימי [[תוכנית ההתנתקות]], אז הגיע התיאום בין המדינות לשיא. הנשיא מובארכ החליט למנות שוב שגריר בישראל ושלח לתפקיד זה את מקורבו, דיפלומט ותיק ומנוסה, [[מוחמד עאסם איברהים]] ([[2005]]–[[2008]]). צוות השגרירות גדל והסגל הדיפלומטי המצרי הפך לאחד הגדולים בישראל.