רש"ר הירש – הבדלי גרסאות

משקמה האפשרות המעשית, קרא לכל האורתודוקסים לפרוש מקהילת פרנקפורט דמיין הוותיקה שנשלטה על ידי הרפורמים ולהצטרף לקהילה האורתודוקסית החדשה. רוב חברי קהילתו, בראשות הלמדן הקשיש ר' משה מיינץ, סירבו להתפלג מהקהילה הישנה, וטענו כי יש להשתמש בחוק לכל היותר כדי לכפות על הוועד לספק את כל צרכיהםצורכיהם הדתיים. מתנגדי הפרישה גייסו לעזרתם לבסוף את אחד מחשובי רבני גרמניה, הרב [[זליגמן בר במברגר|זליגמן בר (יצחק דב) במברגר]] מו[[וירצבורג]]. במברגר הכריע כדעת סיעת מיינץ, כי כל עוד מסופקים צרכיצורכי הדת אין סיבה לפרוש ויש אולי אף חיוב להישאר. בין הירש לבמברגר פרץ פולמוס הלכתי ואישי שהיה מלווה השמצות קשות: במברגר, שהיה שמרן בשאלת הפתיחות לתרבות הגרמנית, סירב לראות ביריבו המודרני-מדי לטעמו סמכות הלכתית, והתקשה להבין מדוע אין הוא נכנע בפני מיינץ; הירש ראה בבמברגר סמל לקהילה הישנה, על החינוך הישיבתי והמעמד הרבני האליטיסטי שהשתרר על ההמון, שאבד עליה הכלח לשיטתו ושאותה ביקש להחליף במודל דמוקרטי ושוויוני יותר.{{הערה|1=על ההבדלים ביניהם ועל חזונו החינוכי-קהילתי של הירש ראו: מורגנשטרן, עמ' 175-179, 182-187; כ"ץ, '''המימין והמשמאיל''', עמ' 15-22.}} לבסוף, הרוב הגדול של חברי "עדת ישורון", כשהם מצוידים גם בלגיטימציה ההלכתית מצד הרב מווירצבורג, סירבו לפרוש: לכל היותר 80 משפחות מתוך בין 300 ל-350 הלכו בעקבות הירש. לקריאתו להתפלג הייתה השפעה מועטה אף ביתר גרמניה, וברחבי המדינה הוקמו רק מעט קהילות נפרדות. עד למלחמת העולם השנייה, התנהל בתוך הציבור האורתודוקסי – שמנה בין 15% ל-20% מיהודי גרמניה – ויכוח בין המיעוט הקטן שבחר בדרך הירש (Austrittorthodoxie, "אורתודוקסיה מתפלגת") לרוב שנותר בתוך הקהילות המאוחדות (Gemeindeorthodoxie, "אורתודוקסיה קהילתית").