הנרי טמפל, הוויקונט השלישי מפלמרסטון – הבדלי גרסאות

במכתב שכתב לידיד ב-[[24 בדצמבר]] [[1807]] תיאר פלמרסטון את חבר הפרלמנט הוויגי המנוח [[אדמונד ברק]] כמי שבידיו היה "כוח הנבואה הפוליטית". אמירה זו תהפוך למטפורה שתהיה הסמל של הקריירה של פלמרסטון ותנבא את מדיניות החוץ האימפריאלית שלו.

 

נאומו של פלרמסטון לא הנחיל לו הצלחה מרובה, שכן [[ספנסר פרסיבל]], שהקים ממשלה ב-[[1809]],ביקש ממנו לקבל את תפקיד [[שר האוצר של בריטניה|שר האוצר]], אז תפקיד בעל חשיבות פחותה יותר בהשוואה לזו שהייתה החל מאמצע המאה ה-19. פלמרסטון העדיף לקבל את תפקיד [[משרד המלחמה|שר המלחמה]], שהיה כרוך בלעדית בעניינים הכספיים של הצבא. הוא לא זכה במושב בקבינט ונותר בתפקיד זה במשך עשרים שנה.

 

ב-[[26 בפברואר]] [[1828]] נשא פלמרסטון נאום תמיכה במתן שוויון זכויות לקתולים. הוא חש שאין זה יאה להעניק הקלות ל"תרעומת המדומה" של אלו שפרשו מהכנסייה הממוסדת בעוד ש"הקתולים סבלו סבל של ממש". פלמרסטון גם תמך במערכה להעברת חוק הרפורמה להרחבת זכות ההצבעה לאנשים רבים יותר בבריטניה. אחד הביוגרפים שלו ציין ש"כמו רבים מחסידיו של רוברט פיל, שכיום מסווגים כטורים, הוא היה וויגי טוב בעמקי נשמתו". חוק ההקלה על הקתולים עבר בפרלמנט ב-[[1829]] בתקופה בה היה פרלמרסטון באופוזיציה. [[חוק הרפורמה של 1832|חוק הרפורמה]] עבר ב-[[1832]].

 

בעקבות מעברו של פלמרסטון לספסלי האופוזיציה, נראה היה שהוא מתמקד בעיקר במדיניות החוץ. הוא כבר האיץ בוולינגטון לגלות מעורבות ב[[מלחמת העצמאות היוונית]] וקיים כמה ביקורים ב[[פריז]], שם הוא חזה בדיוק רב את הנפילה ההולכת וקרבה של שלטון [[הרסטורציה]]. ב-[[1 ביוני]] [[1829]] הוא נשא את נאומו הגדול הראשון בנושאי מדיניות החוץ.

 

פלמרסטון היה נואם מוכשר. שפתו הייתה טבעית והצורה בה הציג את הדברים הייתה נבוכה משהו, אך בדרך כלל הוא מצא את המילים הנכונות לומר את הרעיון הנכון בזמן הנכון ואת הדרך לפנות אל בית הנבחרים בשפה המתאימה למזג של שומעיו. בספטמבר [[1830]] נעשה על ידי ולינגטון ניסיון להחזיר את פלמרסטון לקבינט, אך הוא סירב לעשות כן בלי שיחד איתו ייכנסו הלורד לנסדאון והלורד גריי, שני וויגים בולטים. ניתן לומר שבנקודת זמן זו שינה פרלמרסטון את נאמנותו המפלגתית.

 

פלמרסטון נכנס לתפקיד שר החוץ עם אנרגיות רבות והמשיך להפעיל את השפעתו במשך שני עשורים. הוא כיהן בתפקיד בין השנים [[1830]] – [[1834]], [[1835]] – [[1835]] ובין השנים [[1846]] – [[1851]]. באופן בסיסי, פלמרסטון היה אחראי למדיניות החוץ הבריטית בכללותה החל מתקופת המהפכות הצרפתית והבלגית ב-[[1830]] ועד לדצמבר [[1851]]. סגנונו המהוקצע הקנה לו את הכינוי "לורד אבן [[פומיס]]" (Lord Pumice Stone, [[משחק מילים]] של שמו) ואופן התנהגותו מול ממשלות זרות הייתה ראשית של [[דיפלומטיית ספינות התותחים]].

 

פלמרסטון התגורר בברוקט הול שבמחוז [[הרטפורדשייר]], שהייתה ירושה של אשתו. מעונו העירוני היה בית קיימברידג' שבשכונת [[מייפייר]]. כמו כן הייתה בבעלותו אחוזת ברואדלנדס שליד רוזמרי שבמחוז [[המפשייר]].

 

תוך כמה חודשים סיימה ממשלתו של מלבורן את ימיה וב-[[1841]] החל פלמרסטון תקופה של חמש שנים בהן ישב על ספסלי האופוזיציה. המשבר היה נחלת העבר, אך השינוי שהתחולל עם החלפתם של [[אדולף טייר]] ב[[פרנסואה גיזו]] כשר החוץ הצרפתי ו[[ג'ורג' המילטון-גורדון|הלורד אברדין]] במקום פרלמרסטון כשר החוץ הבריטי, היה אירוע שהביא מזל לשלום העולם. פלמרסטון אימץ את הדעה שלא ניתן להסתמך על שלום עם צרפת ואכן, עד מהרה המלחמה בין שתי הארצות הייתה בלתי נמנעת. אברדין וגיזו יישמו מדיניות שונה מקודמיהם. באמצעות אמון הדדי וידידות בין שני משרדי החוץ, אך הצליחו לשקם את ההבנות הלבביות בין שתי הממשלות והרוגז שפרלמרסטון ליבה, דעך בהדרגה. במהלך תקופת כהונת ממשלתו של [[רוברט פיל]] ניהל פלמרסטון חיי פרישה, אך הוא תקף במרירות אופיינית את הסכם [[דניאל ובסטר|ובסטר]]-אשברטון עם [[ארצות הברית]]. הסכם זה, שנחתם ב-[[1842]] פתר כמה סכסוכי גבול בין ארצות הברית לבין [[קנדה]], במיוחד הגבול בין פרובינציית [[ניו ברנזוויק]] שבקנדה לבין מדינת [[מיין]] שבארצות הברית והגבול בין קנדה לבין מדינת [[מינסוטה]] מ[[ימת סופיריור]] ועד ימת היערות (על מפגש הגבולות מינסוטה, [[מניטובה]] ו[[אונטריו]]). ככל שהוא מתח ביקורת על ההסכם, הוא פתר בהצלחה את שאלות הגבולות שפלמרסטון זה מכבר היה מוטרד בגינן.

 

המוניטין של פלמרסטון כאדם שדוגל בהתערבות וחוסר האהדה כלפיו מצדם של המלכה ויקטוריה ושל אישים אחרים, הגיע לידי כך שניסיונו של [[ג'ון ראסל, רוזן ראסל הראשון|הלורד ג'ון ראסל]] להרכיב בדצמבר [[1845]] ממשלה חדשה כשל בשל סירובו של הלורד הנרי גריי להצטרף לממשלה שבה יכהן פלמרסטון כשר החוץ. בכל אופן, כמה חודשים לאחר מכן, שבו הוויגים לשלטון ופלמרסטון שב למשרד החוץ. ראסל השיב למבקרים שלמדיניותו של פלמרסטון הייתה "נטייה לגרום לפריצת מלחמה", אך הוא קידם את האינטרסים הבריטיים ללא שום עימות של ממש, אם לא בדרכי שלום.

 

[[קובץ:Henry John Temple, 3rd Viscount Palmerston by John Partridge.jpg|ממוזער|250px|פלמרסטון בשנת 1845 לערך]]

 

ב-[[2 בדצמבר]] [[1851]] ביצע [[נפוליאון השלישי|לואי נפוליאון]], שנבחר ב-[[1848]] כ[[נשיא צרפת]], הפיכה שבה הוא פיזר את [[האספה הלאומית (צרפת)|האספה הלאומית]] ועצר את מנהיגי הרפובליקנים. בחדרי חדרים בירך פלמרסטון את נפוליאון על ניצחונו וציין שלחוקת בריטניה שורשים היסטוריים אך צרפת עברה חמש מהפכות מאז [[1789]] וחוקת צרפת מ-[[1848]] הייתה "הטיפשות של שלשום שמוחותיהם המפוזרים של ארמנד מרסט ו[[אלכסיס דה טוקוויל]] הגו כדי להביא את האומה הצרפתית למבוכה ולייסורים". אף על פי כן, החליט הקבינט שבריטניה חייבת להישאר נייטרלית ולפיכך הנחה פלמרסטון את פקידיו לנקוט בגישה דיפלומטית. התמיכה הרחבה שפלמרסטון זכה לה בקרב העיתונות ודעת הקהל גרמו לחשש ולחוסר אמון בקרב פוליטיקאים אחרים ולזעם בארמון המלוכה. הנסיך אלברט התלונן שפלמרסטון שיגר איגרת מבלי להראותה קודם לכן למלכה. בתגובה הגיש פלמרסטון את התפטרותו.

 

לאחר תקופת כהונה קצרה של [[ממשלת מיעוט]] של [[המפלגה השמרנית (בריטניה)|השמרנים]], נבחר [[ג'ורג' המילטון-גורדון|הלורד אברדין]] לעמוד בראש ממשלת קואליציה של הוויגים וחסידיו של [[רוברט פיל]], כשראסל מכהן בתפקיד שר החוץ והשר המקשר לבית הנבחרים. הדעה המקובלת הייתה שמבחינת שניהם לא ניתן היה להקים ממשלה ללא פלמרסטון, ולפיכך הוא מונה בדצמבר [[1852]] לתפקיד [[מזכיר הפנים (הממלכה המאוחדת)|מזכיר הפנים]]. רבים החשיבו מינוי זה כמוזר, שכן מומחיותו של פלמרסטון הייתה ללא ספק מדיניות החוץ. התהלך סיפור שלאחר גל שביתות ששטף את צפון אנגליה, זימנה המלכה את פלמרסטון כדי לדון במצב. כאשר היא שאלה אותו בנוגע לחדשות האחרונות, נאמר שתגובתו של פרלמרסטון הייתה: "אין חדשות מיוחדות, גברתי, אך ברור שהטורקים חצו את ה[[דנובה]]".

 

ב-[[28 במרץ]] [[1854]] הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על רוסיה על סירובה לסגת מהנסיכויות. המלחמה התקדמה באיטיות, בלי שום הישגים ב[[הים הבלטי|ים הבלטי]] ועם הישגים איטיים ב[[חצי האי קרים]] במצור הארוך על [[סבסטופול]]. חוסר שביעות הרצון מניהול המלחמה החל להתגבר בקרב הציבור הבריטי ובארצות אחרות, שהחריפו עם הגעת הדיווחים על הכישלונות, במיוחד בניהול הגרוע של [[הסתערות הבריגדה הקלה]] ב[[קרב בלקלווה]]. בריאותם ותנאי המחיה של החיילים הבריטים היו ידועים לשמצה ולעיתונות, ששיגרה כתבים לשטח, הייתה ההשפעה המרבית על דעת הקהל. הטורים דרשו לקבל נתונים על כל החיילים, הפרשים והמלחים שנשלחו לקרים ואת המספר המדויק של הקורבנות. כאשר הפרלמנט קיבל החלטה לחקור ברוב של 305 תומכים מול 148 מתנגדים, אמר אברדין שהוא רואה בהחלטה [[הצעת אי-אמון]] וב-[[30 בינואר]] [[1855]] הוא התפטר מתפקידו. למלכה לא היה אמון בפלמרסטון ובתחילה היא ביקשה מ[[אדוארד סמית-סטנלי|הלורד דרבי]] לקבל עליו את התפקיד. דרבי הציע לפלמרסטון את תפקיד [[משרד המלחמה|שר המלחמה]] והוא הסכים בתנאי שקלרנדון יישאר במשרד החוץ. קלרנדון סירב ועקב כך דחה פלמרסטון את הצעתו של דרבי שבסופו של דבר ויתר על האפשרות להרכיב ממשלה. המלכה ביקשה מלנדסדון להרכיב ממשלה, אך הוא היה מבוגר מדי ולפיכך היא ביקשה מראסל, שאף אחד מעמיתיו לשעבר, למעט פלמרסטון, לא היה מוכן לשרת תחתיו. כשהיא מותשת ממציאת חלופות אפשריות, הזמינה המלכה את פלמרסטון ל[[ארמון בקינגהם]] ב-[[4 בפברואר]] [[1855]] כדי להטיל עליו את משימת הרכבת הממשלה.

 

[[קובץ:Lord Palmerston 1855.jpg|ממוזער|250px|פלמרסטון בשנת 1855 לערך]]

 

לאחר ניסיון ההתנקשות של המהפכן האיטלקי [[פליצ'ה אורסיני]] ב[[נפוליאון השלישי]] תוך שהוא עושה שימוש בפצצה תוצרת בריטניה, הצרפתים רתחו מזעם. פלמרסטון העביר חוק כנגד קשירת קשר לרצח שעל פיו מזימה לביצוע רצח מחוץ לגבולות בריטניה נחשבה לעבירה פלילית. בקריאה הראשונה הצביעו השמרנים בעד החוק, אך בקריאה השנייה הם התנגדו. פלמרסטון הפסיד בהצבעה בהפרש של 19 קולות ולפיכך, בפברואר [[1858]] הוא נאלץ להתפטר.

 

לשמרנים לא היה רוב כדי להרכיב ממשלה ובמרץ [[1859]] הגיש ראסל הצעת החלטה להרחבת זכות ההצבעה, שהשמרנים התנגדו לה, אך היא עברה. הפרלמנט פוזר והתקיימו בחירות כלליות שבהם ניצחו הוויגים. פלמרסטון דחה הצעה מד'יזראלי להיות מנהיג סיעת השמרנים בפרלמנט, אך ב-[[6 ביוני]] הוא נכח בפגישה שבה נוסדה [[המפלגה הליברלית (הממלכה המאוחדת)|המפלגה הליברלית]]. המלכה ביקשה מהלורד גרנוויל להקים ממשלה, אך על אף שפלמרסטון הסכים לשרת תחתיו, ראסל סירב. לפיכך, ב-[[12 ביוני]] הטילה המלכה על פלמרסטון להרכיב ממשלה שבה הסכימו ראסל וגלאדסטון לשרת תחתיו.

 

[[קובץ:Lord-Palmerston-Addressing-The-House-Of-Commons-During-The-Debates-On-The-Treaty-Of-France-In-February-1860,-1863.jpg|ממוזער|פלמרסטון מציג בפני [[בית הנבחרים הבריטי]] את הצעת [[הסכם קובדן-שבלייה]] בפברואר 1860]]

ההיסטוריונים מתייחסים לממשלתו השנייה של פלמרסטון כאל הממשלה הליברלית הראשונה. בתקופת כהונתו זאת דאג פלמרסטון לצעדי חקיקה חשובים. החוק כנגד פגיעה בבני אדם היה חלק מתהליך רחב של ביסוס החוק הפלילי. חוק החברות היה הבסיס לחוק החברות המודרני.