ויקיפדיה

ממלכת ישראל – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ בוט החלפות: \1מיסים
עריכה, הרחבה, הרחבה
שורה 49:
לפי [[הכרונולוגיה המקראית והמסורתית|הכרונולוגיה היהודית המסורתית]] התקיימה ממלכה זו בין השנים [[שנים עבריות ב'תת"ק - ב'תתקצ"ט|ב'תתקס"ד]] - [[שנים עבריות ג'ר' - ג'רצ"ט|ג'ר"ה]] ([[המאה ה-8 לפנה"ס|796 לפנה"ס]] - [[המאה ה-6 לפנה"ס|554 לפנה"ס]]).
 
במקרא מכונה ממלכת ישראל בשמות נוספים, כמו '''ממלכת שומרון''', (על-שם בירתה), או '''אפרים''', (על פי המקרא,שם השבט המקראי הגדול שבה ומייסדה).
 
==היסטוריה==
שורה 56:
לפי המסופר במקרא,{{הערה|1={{תנ"ך|מלכים א|יב}}; {{תנ"ך|דברי הימים ב|י}}.}} [[פילוג ממלכת ישראל המאוחדת]] התרחש לאחר מות [[שלמה המלך]] כאשר עלה בנו [[רחבעם]] לכיסא המלוכה. בני ישראל ביקשו הקלה מעול המיסים הכבד ששרר בתקופת אביו כתמורה להכרתם במלכותו, אך בניגוד לעצת יועציו הזקנים שדגלו בהפחתת המיסים כרצון העם, דחה רחבעם את בקשתם. הדבר נתן את האות למתנגדי בית דוד ובראשם [[ירבעם בן נבט]], למרוד במלכות רחבעם. בעקבות זאת, בסביבות שנת 928 לפנה"ס התפלגה הממלכה לשתיים - ממלכת ישראל ו[[ממלכת יהודה]]. ממלכת ישראל הורכבה מבני [[עשרת השבטים]] - [[שבט אפרים|אפרים]], [[שבט זבולון|זבולון]], [[שבט יששכר|יששכר]], [[שבט אשר|אשר]], [[שבט נפתלי|נפתלי]], [[שבט דן|דן]], [[שבט מנשה|מנשה]], [[שבט ראובן|ראובן]], [[שבט גד|גד]], וחלק מבני [[שבט לוי]] אשר התפזרו בין שאר השבטים.
 
למען שמירת עצמאות הממלכה מבחינה דתית ותרבותית, אסר ירבעם על בני ממלכתו לעלות ל[[בית המקדש הראשון|בית המקדש]] ב[[ירושלים]] והקים שני מרכזי פולחן חדשים, ב[[תל דן|דן]] וב[[בית אל (יישוב מקראי)|בית אל]], במרכזים אלה הציב ירבעם עגלי זהב; כך גם דאג ירבעם ששבטי ישראל הסרים למרותו לא ישובו ליהודה. בירתה הראשונה של הממלכה הייתה [[שכם הקדומה|שכם]], אך כבר בתקופת ירבעם היא הועברה ל[[תרצה]]. הממלכה סבלה מחוסר יציבות שלטונית, כאשר בתי מלוכה החליפו אלו את אלו במהפכות עקובות מדם; ובמשך 200 שנות קיום הממלכה שלטו בממלכה לא פחות מתשעה בתי מלוכה. ה[[נביא]]ים שפעלו בממלכת ישראל היו [[אליהו הנביא|אליהו התשבי]], [[אלישע בן שפט]], [[הושע בן בארי]], [[עמוס]] מ[[תקוע]], [[מיכיהו בן ימלה]], [[יונה בן אמיתי]] ואחרים.
 
בתקופת קיומה, התקיימה הממלכה בשכנות לממלכה הדרומית, [[ממלכת יהודה]], כאשר שתי הממלכות ידעו תקופות של יריבויות לצד תקופות של שלום. ממלכת ישראל הייתה הגדולה והעשירה יותר מביניהן.{{הערה|1=ראו: אברהם פאוסט, [http://books.google.com/books?ei=ICNcS8CaA5GQyAT החברה הישראלית בראי המחקר ההיסטורי].}} ב-50 השנים הראשונות לקיומה נלחמה ממלכת ישראל בממלכת יהודה. שלטון בית עמרי הביא לקץ המלחמה בין שתי הממלכות ולשגשוגן המשותף, אך המלחמה ביניהן שבה לאחר נפילתו.
 
=== בית עמרי ובית יהוא===
{{הפניה לערך מורחב|מלכי יהודה וישראל}}
[[קובץ:096.A_Famine_in_Samaria.jpg|שמאל|ממוזער|200px|"רעב בשומרון" הוא ציור בהשראת {{תנ"ך|מלכים ב|ו}} מאת [[גוסטב דורה]]; ראה אור בשנת [[1866]]]]
תקופת בית עמרי (882 - 842 לפנה"ס) הוותה פרק חדש בתולדות ממלכת ישראל. תקופה זו עמדה בסימן של יחסי שלום עם [[ממלכת יהודה]], שחוזקו בקשרי נישואין בין בתי המלוכה, ואף שיתוף פעולה בין השתיים, שהתבטא בסיוע צבאי של יהודה לישראל במלחמות נגד ארם ומואב, ואף בניסיון כושל להקמת צי משותף. ממלכת ישראל אף נכנסה לברית שלום עם ממלכת ה[[צידון|צידונים]], ברית שחוזקה על ידי קשרי נישואין בין חצרות המלוכה ([[אחאב]] בן עמרי עם [[איזבל]] בת [[אתבעל מלך צידונים]]). ממלכת ישראל הייתה בדרך כלל עשירה יותר ובעלת חשיבות כלכלית ומדינית גדולה מזו של שכנתה הדרומית. יחסי השלום עם יהודה וממלכת צידון איפשרו לממלכת ישראל להרחיב את אחיזתה ב[[עבר הירדן המזרחי]], וכל אלו יחד הביאו לידי שגשוג כלכלי בממלכה, אך יחד עמה נכנסה לישראל השפעה דתית זרה מ[[פיניקים|פיניקיה]], שעוררה התנגדות עזה מצד הנביאים.
 
המלך [[עמרי]] בנה את [[שומרון (עיר)|שומרון]] כבירהכעיר בירתו 6 שנים לאחר שעלה לשלטון, ושומרוןוהיא נשארה בירת ממלכת ישראל עד חורבנה., כעבור מאה וחמישים שנה{{הערה|היא זוהתה באזור [[סבסטי]] העיר שבנה [[הורדוס]] על חורבות שומרון, בסמוך לכפר הערבי [[סבסטיאה]].}}.
 
באותה תקופה התעצמה ממלכת [[ארם דמשק]], ועד מהרה התחדשו הקרבות בין ארם לישראל. בנוסף על כך, גם [[אשור|האימפריה האשורית]] החלה להתפשט מערבה ודרומה. בימי [[אחאב]], בנו של עמרי, התרחשה ההתנגשות הצבאית הראשונה, בין צבא אשור לבין צבא ישראל ב[[קרב קרקר]] ב-[[853 לפנה"ס]]. הקרב סימן את ראשיתו של תהליך ההשתלטות על ממלכת ישראל על ידי האימפריה הצפונית, ולהפיכתה של ממלכת יהודה לממלכת חסות לאשור.
 
בשנת [[842 לפנה"ס]], בימי שלטונו של [[יורם (מלך ישראל)|יורם]] בן אחאב, עלה לשלטון המלך [[יהוא]], אשר השתלט בכח על הממלכה וחיסל את כל בית אחאב. על פי המסופר במקרא נשלח יהוא על ידי [[אלישע]] הנביא על מנת לסיים את שלטון בית אחאב שיצרשהחדיר לממלכה את פולחן הבעל. משנה זו ועד שנת 747 לפנה"ס שלטה בממלכה שושלת '''בית יהוא'''. בימי [[יהואחז (מלך ישראל)|יהואחז]] בן יהוא הגיעה הממלכה לשפל החמור בתולדותיה בשל כיבושיו של [[חזאל]] מלך ארם, והגיעהאך בימי [[יואש (מלך ישראל)|יואש]] בנו החלה הממלכה להתאושש עד שהגיעה לשיא עוצמתה בימיו של [[ירבעם השני]] בן יואש, שהמקראוהמקרא מתאר שהוא הביאהכניע את ארם והביא לשלטון ישראלי "מלבוא חמת עד ים הערבה" ({{תנ"ך|מלכים ב|יד|כה|קצר=כן}}). בימי ירבעם חזר גם שיתוף הפעולה בין ממלכת ישראל לאחותה מדרום, בה שלט באותה העת המלך [[עוזיהו]]. ב-747 לפנה"ס, שנה לאחר מותו של ירבעם השני, נרצח בנו ויורשו [[זכריהו בן ירבעם|זכריה]] ובית יהוא נפל.
 
=== חורבן ממלכת ישראל ===
בתקופה זו שבה האימפריה האשורית למעורבותה באזור, לאחר הפוגה ארוכה שאפשרה את התעצמות ישראל ויהודה בימי ירבעם. מתעודות אשוריות עולה שב-738 [[תגלת-פלאסר השלישי|תגלת פלאסר השלישי]], מלך אשור, הביס קואליציית מלכים מארצות סוריה והחוף שבראשה עמד אזריאו מלך יאוד, הוא כנראה עוזיהו מלך יהודה, הנקרא גם עזריהו.
בשנת [[733 לפנה"ס]] עלה [[תגלת פלאסר השלישי|תיגלת פילאסר ה-3]], מלך [[אשור]], על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות - [[תל חצור|חצור]] ו[[תל מגידו|מגידו]], לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן המזרחי, וקרע אותם משלטון ישראל. על פי המסופר בספר מלכים, הוא הגלה תושבים משטחים אלה לאשור: "ויגל ישראל אשורה" - והטיל מס כבד על התושבים הנותרים.{{הערה|{{תנ"ך|מלכים ב|טו|כט}}: {{ציטוטון|בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה.}}{{ש}}▼
{{תנ"ך|דברי הימים א|ה|כו}}: {{ציטוטון|וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה}}}} מן ה[[אנאלים]] של תגלת פלאסר השלישי עולה כי בשנים 732-733 לפני הספירה כבש את "אֲבְּלֲכֲּ (המזוהה כ[[אבל בית מעכה]]) שבפאתי ארץ בית עמרי (כינויה של ממלכת ישראל בפי מלכי אשור)", לאחר שאשור כבשה את רוב שטחי ממלכת ישראל חולקה הארץ על ידה לשלוש פחוות אשוריות: [[תל מגידו|מגידו]] ([[הגליל]] ו[[עמק יזרעאל]]) [[תל דור|דאר]] ([[השרון]] ורצועת החוף) וה[[גלעד]], כתוצאה מכך צומצם שלטונה של ישראל לאזור [[הר אפרים]] בלבד. [[הושע המלך|הושע בן אלה]], מלך ישראל האחרון, מונה כשליט מטעם האשורים לאחר שבני ישראל הדיחו את [[פקח בן רמליהו]]. על פי האנאלים של [[תגלת פלאסר ה-3]], הוא הגלה מן הגליל 13,250 נפש, כאשר נתון זה אינו כולל את מניין הגולים מעבר הירדן המזרחי.▼
 
מלך ישראל באותה העת, [[מנחם בן גדי]], נכנע לאשור ושילם לה מס. מאוחר יותר הנהיג [[פקח בן רמליהו]] מדיניות אנטי אשורית. פקח כרת ברית עם [[רצין מלך ארם-דמשק|רצין]] מלך ארם, והשניים פלשו לממלכת יהודה. לפי המסופר בספר ישעיהו תכננו השניים להפיל את מלכה [[אחז]] ולהמליך תחתיו את [[בן טבאל]] כדי לצרף את יהודה לבריתם נגד אשור. אחז פנה בבקשת עזרה לתגלת פלאסר וכנראה שהחיש את יציאתו למסע נוסף באזור.
המלך הושע לא השלים עם שלטון האשורים, ובשעה של חלופי מלכים באשור והסתמכות על הבטחת [[סוא מלך מצרים]] לבוא לעזרתו, ניצל את ההזדמנות והפסיק את תשלום המיסים לאשורים, צעד המהווה [[מרד מיסים]]. בתגובה לכך כבש הצבא האשורי את שארית שטחי הממלכה; [[שלמנאסר החמישי|שלמנאסר ה-5]], יורשו של תיגלת פילאסר ה-3, ציווה לכלוא את הושע בבית הכלא ולאחר מכן החל המצור על שומרון, בירת ישראל. המצור נמשך כשלוש שנים, בינתיים תפס [[סרגון השני]] את השלטון ובשנת 722 לפנה"ס הצליח לכבוש את שומרון; רבים מתושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית. באנאלים שנמצאו באשור מתפאר מלך אשור בניצחונו על ממלכת ישראל ואף מתפאר כי תפס 50{{הערה|לפי קריאה אחרת, 200}} מרכבות מצבא ישראל וצירפם לצבאו שלו. בכך בא קץ ממלכת ישראל ותחתה הוקמה פחוה אשורית בשם: שֳמֵרְנָ.{{הערה|ראו: אליה שמואל הרטום, '''תורה נביאים כתובים פירושים''', הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ, עמ' 275-281.{{הבהרה|יש לתקן פירואט ביבליוגרפי}}}} הגליית תושבי ממלכת ישראל לאשור מתוארת במקרא ב[[ספר מלכים]]:{{הערה|{{תנ"ך|מלכים ב|יז|ה|ו}}}} {{ציטוטון|בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי.}}, ושוב בדברי הימים.{{ש}}▼
בכתובת שנמצאה, אשר מפרטת את מסעות [[סרגון השני|סרגון מלך אשור]], מצוין כי בעקבות המלחמה נשבו 27,290 תושבים.{{הערה|1=או 27,280 לפי קריאה אחרת}} בהנחה שנתון זה הוא אמין וממצה, המסקנה העולה ממנו היא שבפועל מרבית תושבי ישראל לא הוגלו, ונשארו במקומם. גם במקרא ישנן אסמכתאות רבות לכך שההגליה האחרונה, בדומה לאלו שקדמו לה, הייתה חלקית בלבד, ורבים מתושבי הממלכה או צאצאיהם נספחו לממלכת יהודה, או לגולים ממנה לאחר חורבנה.{{הערה|ב{{תנ"ך|דברי הימים א|ד|מב}} מסופר על חמש מאות מבני שמעון שבימי [[חזקיהו]] התיישבו בהר שעיר שבדרום עבר הירדן. ואזכורים לקשרים שקשר חזקיהו עם שארית הפליטה, ראו לקמן. אזכורים אחרים מתייחסים לימי [[יאשיהו]], [[צדקיהו]] ו[[שיבת ציון]].}} ייתכן גם שחלק מצאצאי עשרת השבטים נטמעו ב[[שומרונים]], אף שלפי התנ"ך הם צאצאי הגויים שיושבו בשומרון במקום הגולים. גם לפי מסורת השומרונים הם מצאצאי שבטי אפרים ומנשה, אם כי לפי מסורתם הפילוג בינם ובין שאר השבטים חל כמה מאות שנים מוקדם יותר בימי [[עלי הכהן]], על רקע המחלוקת לגבי מקום המשכן.{{הערה|בדיקות דנ"א שנערכו אצל שומרונים הביאו למסקנה כי השומרונים קרובים ל[[יהודים]] וייתכן כי קיים לשתי הקבוצות מוצא משותף, זאת לפי תוצאת בדיקת כרומוזום Y, שעובר מאב לבן. אך עם זאת, בבדיקת הכרומוזומים שאינם כרומוזומי מין, קיים דמיון רב יותר עם האוכלוסייה ה[[פלסטינים|פלסטינית]]. והסיבה האפשרית לכך שנתמכת בעובדות היסטוריות היא שהשומרונים [[התאסלמות|התאסלמו]] ונטמעו באוכלוסייה המקומית. במקרא מתואר הקשר בין היהודים ל[[עם הארץ|עמי הארץ]] שישבו בה דרך [[נישואי תערובת ביהדות|נישואי תערובת]] בין יהודים ונשים [[נוכרי|נוכריות]] שהולידו להם צאצאים, [[עזרא הסופר|עזרא]] מתואר דורש מהעם לגרש את הנשים הנוכריות ואת הילדים שנולדו מהן{{הבהרה|יש להבהיר את הקשר היחסי בין שאלות המוצא השונות לאסמכתאות המקראיות}}. בעקבות התנ"ך החשיבו היהודים את השומרונים ל'גרי אריות' ובמשך מאות שנים נחשבו ליהודים מכוח [[גיור|גרות]] והנישואים עימם היו מותרים.}}{{ש}} ככל הנראה גם הייתה נדידה המונית של תושבי ממלכה זו לממלכת יהודה השכנה שכן לדעתו של [[פרופסור]] [[ישראל פינקלשטיין]] ממצאים ארכאולוגיים מראים שבתקופה שלאחר חורבן ממלכת ישראל הצפונית גדלה אוכלוסיית העיר [[ירושלים]] פי חמישה, מה שיכול להיות מוסבר בהגירה המונית של שרידי הממלכה לעיר. להערכת פינקלשטיין, ממלכת ישראל הייתה ממלכה בת כ-300,000 תושבים בשיאה כך שבחישוב של סך הגולים שמתארות הכתובות האשוריות עולה כי רוב האוכלוסייה המקומית נשארה במקומה. מקובל גם שלא היה לאשורים אינטרס שיתר האוכלוסייה ממלכה זו תוגלה שכן רובם היו חקלאים שהאשורים היו זקוקים לכך שימשיכו לעבד את אדמתם ולהפיק את תוצריהם כדי שהרווח הכלכלי מהאזור הכבוש הזה יישמר.{{הערה|1=[http://www.youtube.com/watch?v=doSUerUtK2Y ישראל פינקלשטיין, הרצאה שמינית מתוך סדרת הרצאות בנושא "ישראל הקדום"] ב[[אוניברסיטת תל אביב]]. לקוח מדף ה[[יוטיוב]] הרשמי של האוניברסיטה.}} מכל מקום, הדעה הרווחת כיום היא כי מרבית האוכלוסייה של ממלכת ישראל נשארה במקומה תחת תשלום [[מס גולגולת]] כבד לאשורים ואילו רק ה[[אליטה]] החברתית שהיוו איום ב[[מרד|מרי]] כנגד השלטון האשורי החדש במקום הוגלתה לאשור.▼
 
▲בשנת [[733 לפנה"ס]] עלה [[תגלת פלאסר השלישי|תיגלת פילאסר ה-3]]השלישי, מלך [[אשור]], על ארץ ישראל עם צבאו. תחילה החריב את הערים הגדולות - [[תל חצור|חצור]] ו[[תל מגידו|מגידו]], לאחר מכן כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן המזרחי, וקרע אותם משלטון ישראל. על פי האנאלים של תגלת פלאסר השלישי, הוא הגלה מן הגליל 13,250 נפש, כאשר נתון זה אינו כולל את מניין הגולים מעבר הירדן המזרחי. על פי המסופר בספר מלכים, הוא הגלה תושבים משטחים אלה לאשור: "ויגל ישראל אשורה" - והטיל מס כבד על התושבים הנותרים.{{הערה|{{תנ"ך|מלכים ב|טו|כט}}: {{ציטוטון|בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה.}}{{ש}}
לפי השערה זו, פירש [[יהודה קיל]]{{הערה|בפירוש [[דעת מקרא]] למלכים ב' עמ' תרצד'}} שעיקר הגולים היו יושבי העיר שומרון ובנותיה - הן הן "ערי שומרון" עליהן נכתב ב{{תנ"ך|מלכים ב|יז|כד}} שיושבו בהן גויים תחת בני ישראל,{{הערה|וכיוצא בכך המונח 'ערי חברון' המוזכר ב{{תנ"ך|שמואל ב|ב|ג}}}} ועל שומרון נכתב שבני ישראל גלו משם. מאידך, דעת [[ישראל פינקלשטיין]] היא שהמקרא, בדגש על [[ספר מלכים ב']], מציג את חורבן ממלכת ישראל בה הוגלתה כביכול כל האוכלוסייה, ונראה שהסיבה לכך היא עמדה אישית-דתית של המחבר היהודאי שדגל בתפיסה שממלכה זו נענשה בגלות בשל חטאיה הדתיים ועזיבת ה' לטובת הפולחן הכנעני. לכן היה חשוב לו להבליט את חומרת החטא הדתי בכך שיצור מצג שווא שבו כביכול כל אוכלוסיית הממלכה הוגלתה לאשור ואילו ממלכת יהודה שנשארה נאמנה לה' שרדה את התקפת האשורים ונשארה במקומה עד ל[[חורבן בית ראשון]].▼
▲{{תנ"ך|דברי הימים א|ה|כו}}: {{ציטוטון|וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא וּנְהַר גּוֹזָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה}}}} מן ה[[אנאלים]] של תגלת פלאסר השלישיהאשוריים עולה כי בשנים 732-733 לפני הספירה כבש את "אֲבְּלֲכֲּ (המזוהה כ[[אבל בית מעכה]]) שבפאתי ארץ בית עמרי (כינויה של ממלכת ישראל בפי מלכי אשור)",. לאחר שאשור כבשה את רוב שטחי ממלכת ישראל, חולקה הארץ על ידה לשלוש פחוות אשוריות: [[תל מגידו|מגידו]] ([[הגליל]] ו[[עמק יזרעאל]]) [[תל דור|דאר]] ([[השרון]] ורצועת החוף) וה[[גלעד]], כתוצאהוכתוצאה מכך צומצם שלטונה של ישראל לאזור [[הר אפרים]] בלבד. [[הושע המלך|הושע בן אלה]], מלך ישראל האחרון, מונה כשליט מטעם האשורים לאחר שבני ישראל הדיחו את [[פקח בן רמליהו]]. על פי האנאלים של [[תגלת פלאסר ה-3]], הוא הגלה מן הגליל 13,250 נפש, כאשר נתון זה אינו כולל את מניין הגולים מעבר הירדן המזרחי.
 
▲המלך הושע לא השלים עם שלטון האשורים, ובשעה של חלופי מלכים באשור והסתמכות על הבטחת [[סוא מלך מצרים]] לבוא לעזרתו, ניצל את ההזדמנות והפסיק את תשלום המיסים לאשורים, צעד המהווה [[מרד מיסים]]. בתגובה לכך כבש הצבא האשורי את שארית שטחי הממלכה; [[שלמנאסר החמישי|שלמנאסר ה-5]], יורשו של תיגלתתגלת פילאסר ה-3השלישי, ציווה לכלוא את הושע בבית הכלא ולאחר מכן החל המצור על שומרון, בירת ישראל. המצור נמשך כשלוש שנים, בינתיים תפס [[סרגון השני]] את השלטון ובשנת 722 לפנה"ס הצליח לכבוש את שומרון; רבים מתושבי הממלכה הוגלו למחוזות רחוקים באימפריה האשורית. באנאלים שנמצאו באשור מתפאר מלך אשור בניצחונו על ממלכת ישראל ואף מתפאר כי תפס 50{{הערה|לפי קריאה אחרת, 200}} מרכבות מצבא ישראל וצירפם לצבאו שלו. בכך בא קץ ממלכת ישראל ותחתה הוקמה פחוה אשורית בשם: שֳמֵרְנָ.{{הערה|ראו: אליה שמואל הרטום, '''תורה נביאים כתובים פירושים''', הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ, עמ' 275-281.{{הבהרה|יש לתקן פירואט ביבליוגרפי}}}} הגליית תושבי ממלכת ישראל לאשור מתוארת במקרא ב[[ספר מלכים]]:{{הערה|{{תנ"ך|מלכים ב|יז|ה|ו}}}} {{ציטוטון|בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי.}}, ושוב בדברי הימים.{{ש}}
על [[בולה]] שנתגלתה ב[[עיר דוד]] הופיעה הכתובת "לאחיאב בן מנחם", שמזכירה שמות פרטיים של שניים ממלכי ישראל ([[אחאב]] ו[[מנחם בן גדי|מנחם]]). הארכאולוגים אורטל כלף וד"ר [[ג'ו עוזיאל]] ראו בכך עדות כי לאחר גלות שבטי ישראל, הגיעו לירושלים פליטים מהממלכה הצפונית ומונו שם לתפקידי מנהל בכירים.{{הערה|{{Cite news|url=http://travel.walla.co.il/item/3094150|title=אוסף חותמות עם שמות עבריים מימי התנ"ך נחשף בעיר דוד - וואלה! תיירות|newspaper=וואלה! תיירות|language=he-IL|access-date=2017-09-04}}}}▼
▲בכתובת שנמצאה, אשר מפרטת את מסעות [[סרגון השני|סרגון מלך אשור]], מצוין כי בעקבות המלחמה נשבו 27,290 תושבים.{{הערה|1=או 27,280 לפי קריאה אחרת}} בהנחה שנתון זה הוא אמין וממצה, המסקנה העולה ממנו היא שבפועל מרבית תושבי ישראל לא הוגלו, ונשארו במקומם. גם במקרא ישנן אסמכתאות רבות לכך שההגליה האחרונה, בדומה לאלו שקדמו לה, הייתה חלקית בלבד, ורבים מתושבי הממלכה או צאצאיהם נספחו לממלכת יהודה, או לגולים ממנה לאחר חורבנה.{{הערה|ב{{תנ"ך|דברי הימים א|ד|מב}} מסופר על חמש מאות מבני שמעון שבימי [[חזקיהו]] התיישבו בהר שעיר שבדרום עבר הירדן. ואזכורים לקשרים שקשר חזקיהו עם שארית הפליטה, ראו לקמן. אזכורים אחרים מתייחסים לימי [[יאשיהו]], [[צדקיהו]] ו[[שיבת ציון]].}} ייתכן גם שחלק מצאצאי עשרת השבטים נטמעו ב[[שומרונים]], אף שלפי התנ"ך הם צאצאי הגויים שיושבו בשומרון במקום הגולים. גם לפי מסורת השומרונים הם מצאצאי שבטי אפרים ומנשה, אם כי לפי מסורתם הפילוג בינם ובין שאר השבטים חל כמה מאות שנים מוקדם יותר בימי [[עלי הכהן]], על רקע המחלוקת לגבי מקום המשכן.{{הערה|בדיקות דנ"א שנערכו אצל שומרונים הביאו למסקנה כי השומרונים קרובים ל[[יהודים]] וייתכן כי קיים לשתי הקבוצות מוצא משותף, זאת לפי תוצאת בדיקת כרומוזום Y, שעובר מאב לבן. אך עם זאת, בבדיקת הכרומוזומים שאינם כרומוזומי מין, קיים דמיון רב יותר עם האוכלוסייה ה[[פלסטינים|פלסטינית]]. והסיבה האפשרית לכך שנתמכת בעובדות היסטוריות היא שהשומרונים [[התאסלמות|התאסלמו]] ונטמעו באוכלוסייה המקומית. במקרא מתואר הקשר בין היהודים ל[[עם הארץ|עמי הארץ]] שישבו בה דרך [[נישואי תערובת ביהדות|נישואי תערובת]] בין יהודים ונשים [[נוכרי|נוכריות]] שהולידו להם צאצאים, [[עזרא הסופר|עזרא]] מתואר דורש מהעם לגרש את הנשים הנוכריות ואת הילדים שנולדו מהן{{הבהרה|יש להבהיר את הקשר היחסי בין שאלות המוצא השונות לאסמכתאות המקראיות}}. בעקבות התנ"ך החשיבו היהודים את השומרונים ל'גרי אריות' ובמשך מאות שנים נחשבו ליהודים מכוח [[גיור|גרות]] והנישואים עימם היו מותרים.}}{{ש}} ככל הנראה גם הייתה נדידה המונית של תושבי ממלכה זו לממלכת יהודה השכנה שכן לדעתו של [[פרופסור]] [[ישראל פינקלשטיין]] ממצאים ארכאולוגיים מראים שבתקופה שלאחר חורבן ממלכת ישראל הצפונית גדלה אוכלוסיית העיר [[ירושלים]] פי חמישה, מה שיכול להיות מוסבר בהגירה המונית של שרידי הממלכה לעיר. להערכת פינקלשטיין, ממלכת ישראל הייתה ממלכה בת כ-300,000 תושבים בשיאה כך שבחישוב של סך הגולים שמתארות הכתובות האשוריות עולה כי רוב האוכלוסייה המקומית נשארה במקומה. מקובל גם שלא היה לאשורים אינטרס שיתר האוכלוסייה ממלכהמממלכה זו תוגלה שכן רובם היו חקלאים שהאשורים היו זקוקים לכך שימשיכו לעבד את אדמתם ולהפיק את תוצריהם כדי שהרווח הכלכלי מהאזור הכבוש הזה יישמר.{{הערה|1=[http://www.youtube.com/watch?v=doSUerUtK2Y ישראל פינקלשטיין, הרצאה שמינית מתוך סדרת הרצאות בנושא "ישראל הקדום"] ב[[אוניברסיטת תל אביב]]. לקוח מדף ה[[יוטיוב]] הרשמי של האוניברסיטה.}} מכל מקום, הדעה הרווחת כיום היא כי מרבית האוכלוסייה של ממלכת ישראל נשארה במקומה תחת תשלום [[מס גולגולת]] כבד לאשורים ואילו רק ה[[אליטה]] החברתית שהיוו איום ב[[מרד|מרי]] כנגד השלטון האשורי החדש במקום הוגלתה לאשור.
 
▲לפי השערה זו, פירש [[יהודה קיל]]{{הערה|בפירוש [[דעת מקרא]] למלכים ב' עמ' תרצד'}} שעיקר הגולים היו יושבי העיר שומרון ובנותיה - הן הן "ערי שומרון" עליהן נכתב ב{{תנ"ך|מלכים ב|יז|כד}} שיושבו בהן גויים תחת בני ישראל,{{הערה|וכיוצא בכך המונח 'ערי חברון' המוזכר ב{{תנ"ך|שמואל ב|ב|ג}}}} ועל שומרון נכתב שבני ישראל גלו משם. מאידך, דעת [[ישראל פינקלשטיין]] היא שהמקרא, בדגש על [[ספר מלכים ב']], מציג את חורבן ממלכת ישראל בה הוגלתה כביכול כל האוכלוסייה, ונראה שהסיבה לכך היא עמדה אישית-דתית של המחבר היהודאי שדגל בתפיסה שממלכה זו נענשה בגלות בשל חטאיה הדתיים ועזיבת ה' לטובת הפולחן הכנעני. לכן היה חשוב לו להבליט את חומרת החטא הדתי בכך שיצור מצג שווא שבו כביכול כל אוכלוסיית הממלכה הוגלתה לאשור ואילו ממלכת יהודה שנשארה נאמנה לה' שרדה את התקפת האשורים ונשארה במקומה עד ל[[חורבן בית ראשון]]. גם בספר דברי הימים מצויות ראיות לאוכלוסיה הישראלית שנותרה, כש[[חזקיהו]] מלך יהודה שלח להזמינם לחג הפסח שערך: "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, וְיָשֹׁב אֶל-הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר"<ref>דברי הימים ב, פרק ל פסוק ו</ref>.
 
▲על [[בולה]] שנתגלתה ב[[עיר דוד]] הופיעה הכתובת "לאחיאב בן מנחם", שמזכירה שמות פרטיים של שניים ממלכי ישראל ([[אחאב]] ו[[מנחם בן גדי|מנחם]]). הארכאולוגים אורטל כלף וד"ר [[ג'ו עוזיאל]] ראו בכך עדות כי לאחר גלות שבטי ישראל, הגיעו לירושלים פליטים מהממלכה הצפונית ומונו שם לתפקידי מנהל בכירים.{{הערה|{{Cite news|url=http://travel.walla.co.il/item/3094150|title=אוסף חותמות עם שמות עבריים מימי התנ"ך נחשף בעיר דוד - וואלה! תיירות|newspaper=וואלה! תיירות|language=he-IL|access-date=2017-09-04}}}}
 
==לאחר חורבן הממלכה==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/ממלכת_ישראל"