חניבעל – הבדלי גרסאות

[[סרז' לנסל]] (Serge Lancel) מציין שני [[שורש (שפות שמיות)|שורשים]] אפשריים לשם Barca: האחד, מהשורש ה[[שפות שמיות|שמי]] ב-ר-כ., ממנו נגזרה, למשל, המילה ה[[עברית]] "[[ברכה]]"; השני, והמסתבר מבין השניים, הוא [[ברק]]. מוסיף לנסל ומעריך כי הראשון, "המבורך" אינו כינוי אשר [[עולה בקנה אחד]] עם כישלונו של חמילקרת,{{הערה|1=אם כי [[שארל פיקאר]] בספרו '''חיי יום יום בקרת חדשת''' (עמ' 11), דווקא מקבל גרסה זו.}} ואילו השני מתאים לסגנון הלחימה שלו בסיציליה, כמו גם מקביל לשם המשפחה היווני Keraunos, שמשמעו "ברק" גם כן, ואכן נמצאו מפקדים בקרב צבאו של [[אלכסנדר הגדול|אלכסנדר]] עם שם זה. על-פי לנסל לא ניתן להכריע בשאלה האם השם Barca הוא כינוי שהודבק לחמילקרת הודות למעלותיו (cognomen ex virtute) או שם מוקדם יותר שהועבר אליו מאבותיו.{{הערה|1=Serge Lancel, Hannibal, p 6|שמאל=כן}}

השם ברקה היה במקור כינוי אולם אומץ כהדרגה כשם משפחה.{{הערה|1=Will Durant, Caesar and Christ, éd. Simon & Schuster, Nueva York, 1944, p. 45|שמאל=כן}} על כל פנים היסטוריונים מודרניים משתמשים בשם "ברקה" כדי להבדיל את חמילקרת וחניבעל מקרתגים שונים בעלי שם זהה.

מעט מאוד ידוע על אבותיו הקדומים של חניבעל. המשורר הרומאי [[סיליוס איטליקוס]], מחבר ה[[פואמה]] "[[פוניקה]]" העוסקת בחייו של חניבעל, טוען ביצירתו שבני ברקה היו צאצאיה של המלכה האגדית [[דידו (מלכת קרתגו)|דידו]]{{הערה|סיליוס איטליקוס, "פוניקה", ספר ראשון, שורה 71 וגו'}} (ידועה לעיתים גם כאליסיה). גם [[ורגיליוס]] רומז על כך ביצירתו "[[אינאיס]]". כאשר דידו מתאבדת, היא מכריזה כי מעצמותיה יקום נוקם לרומאים,{{הערה|ורגיליוס, "אינאיס", ספר רביעי, שורה 626 וגו'}} רמז לחניבעל.{{הערה|.John Conington, Commentary on Vergil's Aeneid, Volume 1, book 4, commline 625}} אולם אף על פי שמרבית החוקרים המודרניים מאמינים בקיומה של דידו, חוקרים כו[[ולטר גרליץ]] (Walter Görlitz) טוענים שלא אפשרי שבני ברקה אכן היו צאצאיה של דידו.{{הערה|Walter Görlitz, Hannibal Eine politische Biographie, p 12|שמאל=כן}}

ראשון בני ברקה הידועים לנו בוודאות הוא קרתגי בשם חניבעל, שהיה אביו של [[חמילקרת ברקה]].{{הערה|[[קורנליוס נפוס]] "חמילקרת", 1}} לא ידוע דבר עליו למעט שמו, אולם ידוע שלחמילקרת בנו נולדו סך הכל שלוש בנות, שאחריהן נולדו שלושה בנים. חניבעל היה המבוגר מבין הבנים. לא ידוע מי הייתה אמו, אולם כאשר חניבעל נולד כבר היו שתי הבנות הגדולות נשואות. הבכורה ל[[שופט (תואר)|שופט]]{{ביאור|אין הכוונה לשופט במשמעות המודרנית המוכרת. היו שני שופטים בקרתגו, הם ניהלו את מועצת הזקנים ונבחרו בהצבעה.}} [[בומילקר (שופט)|בומילקר]]. מנישואים אלו נולד [[חנו (בן בומילקר)|חנו]],{{הערה|[http://www.livius.org/dynasty/barcids/ Barcids]|שמאל=כן}} שהיה אחד מקציניו הבולטים של חניבעל. הבת השנייה נישאה לקצין בשם [[עזרובעל המפואר|עזרובעל]], שהיה בן טיפוחיו של חמילקרת ב[[סיציליה]].{{הערה|[[טיטוס ליוויוס]], ספר עשרים ואחד, 2.}} לאחר המלחמה השיא חמילקרת את בתו השלישית (ב[[רומן]] של [[גוסטב פלובר]], הייתה זו "[[שלמבו]]".) לקצין [[חיל פרשים|פרשים]] [[נומידיה|נומידי]] בשם [[נארוואס]].{{הערה|[[פוליביוס]], ספר ראשון, 78.}} טיטוס ליוויוס מזכיר אחיינית של חניבעל שהייתה בקשרים טובים עם ה[[נומידים]], וסביר להניח שמדובר בבתו של נארוואס.{{הערה|טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 29.}} שני אחיו הצעירים של חניבעל היו [[עזרובעל ברקה|עזרובעל]], ו[[מאגו ברקה|מאגו]]. שניהם לקחו חלק במלחמה הפונית השנייה ונהרגו במהלכה.

ערפל אופף את שנותיו הראשונות של חניבעל. שנת לידתו אינה ידועה בוודאות, אולם ניתן להעריך אותה על פי ציוני דרך שונים בחייו. לדוגמה, המקורות העתיקים מוסרים שבשנת [[238 לפנה"ס]] היה חניבעל בן שמונה או תשע שנים,{{ביאור|[[פוליביוס]] כותב שמונה או תשע, אולם שאר המקורות מוסרים תשע.}} כך שחניבעל נולד בשנת [[247 לפנה"ס]]. הוא נולד ב[[קרתגו]], מעצמה [[פיניקים|פיניקית]] ב[[צפון אפריקה]]. כ-17 שנים לפני לידתו פרצה מלחמה בין מולדתו קרתגו לבין [[הרפובליקה הרומית]], בשל סכסוך ב[[סיציליה]]. המאבק התגלגל למלחמה ארוכה שכונתה "[[המלחמה הפונית הראשונה]]". בשנת 247 השנה שבה נולד נשלח אביו לסיציליה במטרה ללחום ברומאים. לא ידוע מה עשה חניבעל באותן שנים, לדעת [[הרולד לם]] [[סופר]] ו[[היסטוריון]] [[ארצות הברית|אמריקאי]], הוא התלווה אל אביו במסעו לסיציליה.{{הערה|הרולד למב, "חניבעל האחד נגד רומי", עמ' 13.}}{{ביאור|באותן שנים היה זה מנהג מקובל למדי בחלק מהצבאות.}} אולם מרבית החוקרים סבורים שחניבעל נשאר עם אמו בקרתגו, ולא ראה את אביו עד שמלאו לו חמש או שש שנים.{{הערה|6 Nic Fields, Hannibal p}}{{הערה|19 Görlitz, p}}{{הערה|Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 22|שמאל=כן}}

על פי המסופר, לפני צאתו לדרך הקריב חמילקרת את הקורבנות המקובלים במקדשו של [[בעל האמון]], ולאחר מכן ציווה על כל הנוכחים להתרחק וקרא לחניבעל להתקרב. הוא שאל אותו האם הוא רוצה להצטרף אליו במסעו, וחניבעל ענה בהתלהבות שכן. חמילקרת ביקש ממנו להניח את ידיו על הקורבן, ולהישבע שלנצח יהיה אויב לרומא. חניבעל עשה זאת, ולטענת ההיסטוריונים העתיקים השבועה ליוותה אותו כל חייו, ודרבנה אותו להמשיך להילחם ברומאים עד יום מותו. חלק מהחוקרים המודרניים מפקפקים באמיתות הסיפור, ומעריכים שמדובר בתעמולה רומאית.{{הערה|Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 53|שמאל=כן}} אם כי חוקרים אחרים מעריכים שיש גרעין של אמת בסיפור, וכי לחמילקרת שלחם ברומאים כל חייו היו סיבות טובות לרצות שבנו ימשיך את דרכו.{{הערה|1=[http://www.livius.org/person/hannibal-3-barca/ Hannibal Barca]|שמאל=כן}}

בשנת [[221 לפנה"ס]] נרצח עזרובעל בידי עבד קלטי שנטר לו טינה. חניבעל נבחר בידי הקצינים והחיילים כמפקד החדש, אף על פי שהיה רק בן 26. ההיסטוריון הרומאי [[טיטוס ליוויוס]], מביא את הטעמים שבשלם לדעתו נבחר חניבעל למפקד: "הם ראו בו את דמותו של חמילקרת האהוב... אותם הפנים אותה אש בעיניים".{{הערה|טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ואחד, 4.}} הבחירה התקבלה בברכה גם בקרתגו, ככל הנראה משום שלא היו הרבה מועמדים אחרים.{{הערה|Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 87|שמאל=כן}} מפעלו הראשן של חניבעל כמפקד היה השלמת כיבוש השטחים שמדרום לנהר אברו. הוא תקף את שבט ה[[אולקאדים]], שחיו במחוז [[קסטיליה-לה מנצ'ה|לה מנצ'ה]] של ימינו, כבש את עירם אלתיאה ובזז אותה. נפילת העיר הטילה אימה בקרב השבטים האחרים שמיהרו לכרות ברית שלום עמו. לאחר מכן חזר חניבעל ל[[קרטחנה (ספרד)|קרטחנה]] למשך החורף, ובקיץ [[220 לפנה"ס]] תקף את שבט ה[[וואקים]] (Vaccei) שישבו לאורכו של נהר ה[[דורו]], הוא כבש בסערה את עריהם החשובות הרמאנדיקה וארבאקלה. נפילת הערים הסעירה את שבט ה[[קרפטנים]], השבט החזק והעשיר ביותר באזור, והללו התארגנו למאבק בחניבעל. הם הקימו צבא גדול, אלם חניבעל הביס אותם ב[[קרב נהר הטחו]]. ולאחר מכן אף שבט או עיר בהיספניה לא העזו להתנגד לשלטונו.

כדי לבצע משימה מורכבת זו ולהגיע אל איטליה עמדו בפניו שתי אפשרויות. הראשונה הייתה להפליג דרך הים מהיספניה לאיטליה, השנייה הייתה מורכבת יותר, לחצות את [[גאליה]] ולאחר מכן את [[הרי האלפים]] הקשים למעבר, ואז להגיע אל צפון איטליה. לכאורה הדרך הראשונה הייתה פשוטה יותר, אולם חניבעל בחר בדרך השנייה. חוקרים רבים תוהים מדוע בחר חניבעל בדרך המסובכת יותר לכאורה במקום בדרך הים הפשוטה. ה[[אדמירל]] האמריקאי [[אלפרד תייר מהן]], הנחשב לאחד מהוגי הדעות הצבאיים-ימיים החשובים בהיסטוריה, סבור שעליונות הרומאים בים הרתיעה את חניבעל.{{הערה|1=אלפרד תייר מהן, "השפעת העוצמה הימית על ההיסטוריה", 1660 - 1783 – פרקים נבחרים. תרגם מאנגלית ברוך קורות. תל אביב, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985. עמ' 24, 45-46.}} אולם חוקרים אחרים מעלים את הסברה לפיה קשיים לוגיסטיים מנעו זאת ממנו, הצי שיכל חניבעל לבנות במספנות של קרטחנה בזמן כה קצר היה קטן מאוד, ולא היה יכול לאפשר את העברת החיילים הפילים והציוד במהירות הרצויה.{{הערה|1= Starr, Chester G., The Influence of Sea Power on Ancient History. New York and Oxford, Oxford University Press, 1989. p. 3; ibid. p. 58 and note 18|שמאל=כן}}

חניבעל יצא למסעו באביב של שנת [[218 לפנה"ס]].{{הערה|1=Lancel, p. 25|שמאל=כן}} הוא החליט להתחיל את המסע בכיבוש כל צפון [[ספרד]] של ימינו. המטרה בצעד זה הייתה הרצון שלו לא להשאיר בעורפו אויבים שעלולים לסכן את שלטון קרתגו בהיספניה. הוא חצה את נהר האברו, מפר בכך סופית את החוזה עם רומא. הוא דיכא את שבטי האילורגיטים, הברגוסים, האיירונוסים והאנדוסינים. מלחמות אלו עלו לו במחיר כבד, אולם חצי האי האיברי כולו עד [[הרי הפירנאים]] היה כעת בשליטתו. הוא הותיר באזור זה קרתגי בשם חנו כמושל, ועם 40,000 רגליים ו-12,000 פרשים בערך חצה חניבעל את הרי הפירנאים המפרידים בין היספניה ל[[גאליה]] (היום [[צרפת]]).{{הערה|1=Prevas, John, Hannibal Crosses the Alps: The Invasion of Italy and the Second Punic War, p. 86|שמאל=כן}}

בספטמבר של אותה שנה,{{הערה|ראו [http://www.livius.org/person/hannibal-3-barca/hannibal-in-the-alps/ כרונולוגיה של חציית הרי האלפים בידי חניבעל באתר ליוויוס]}} הגיע חניבעל אל [[הרי האלפים]] המפרידים בין גאליה ל[[חצי האי האפניני]], עם 38,000 רגליים ו-8,000 פרשים.{{הערה|1=Lancel, p. 60|שמאל=כן}} הוא החל להעפיל על ההרים, כצפוי המשימה הייתה קשה ביותר. בחורף הטמפרטורה באזור יורדת במהירות, הגבעות מכוסות בשלג תמידי וקרחוני ענק נוצרים ביניהן. חייליו האפריקאים של חניבעל לא היו רגילים לקור שכזה, וקשה היה למצוא אוכל בכמות מספקת עבור הפילים שחלו בזה אחר זה. בנוסף על כך הטרידו אותם ה[[אלוברוגים]], שבט פראי גאלי שחי בהרים. האלובורגים תקפו שוב ושוב בנקודות הרגישות בשיירה של חניבעל, הם היו מעמידים פנים שרצונם בשלום, ואז תוקפים בשנית. חניבעל נאלץ להשמיד בהתקפות פתע את עריהם, אולם גם לאחר מכן המשיכו ההטרדות. כאשר הגיע חניבעל לפסגות והחל לרדת, התברר שהמעבר כולו חסום בקרח ובשלג, מה שגרם למעידת החיילים והסוסים. חניבעל השתמש בדרכים לא שגרתיות כמו הבערת הקרח והתזת יין עליו, כדי לפנות את הדרך. לבסוף נחת חניבעל ב[[עמק הפו]] באיטליה עם 20,000 חיילים רגליים ו-6,000 פרשים. המסע כולו לקח בערך חמישה חודשים, במהלכו איבד חניבעל את מרבית חייליו.{{הערה|1=לעניין הירידה הדרסטית במספרי חייליו של חניבעל ראו: Goldsworthy, Adrian (2003). The Fall of Carthage. Cassel Military Paperbacks p. .159 & 167}}

המאורע הכפיש את שמו של פאביוס ברומא, לקראת סוף השנה נקרא פאביוס לרומא והותיר את [[מגיסטר אקוויטום|סגנו]] [[מרקוס מינוקיוס רופוס]] כמפקד באזור. מינוקיוס חנה מול חניבעל באזור העיר גרוניום (Geronium), והמתין לשעת כושר. חניבעל מצדו השתלט על גרוניום וקיווה להעביר בה את החורף בשקט. חניבעל פיזר את חייליו כדי שילקטו תבואה בשדות לקראת החורף, מינוקיוס תקף במהירות, ואך בקושי הצליח חניבעל לסגת באבדות כבדות אל בין חומות גרוניום. הדבר העלה את קרנו של מינוקיוס ברומא, עד שהוחלט למנות אותו ל-"דיקטטור עמית" שווה זכויות לפאביוס, מה שלא נעשה מעולם ברומא.{{הערה|1=Cottrell, Leonard, Hannibal: Enemy of Rome, p 127|שמאל=כן}} חניבעל תחקר את שבוייו ולמד להכיר את אופיו של מינוקיוס, הוא הבין שמינוקיוס להוט ביותר להוכיח שהוא טוב יותר מעמיתו, והחליט לנצל להיטות זו. בין המחנה של חניבעל לזה של מינוקיוס הפרידה תלולית שהיוותה עמדה אסטרטגית חשובה, חניבעל תכנן לתפוס אותה אולם ידע שמינוקיוס ימנע ממנו לעשות זאת, על כן החביא רבים מחייליו באזור ושלח אחרים כביכול לכבוש את התלולית. מינוקיוס שראה זאת מיהר לתקוף, אולם אז חייליו של חניבעל זינקו מן המארב, חייליו של מינוקיוס פנו לסגת אולם פרשיו של חניבעל טבחו בהם ללא רחם. פאביוס השקיף כל העת על הנעשה בדאגה ולבסוף הורה לחייליו להצטרף למערכה, ותקף את חיילי חניבעל. בלית ברירה הורה חניבעל לחייליו לסגת, הוא חזר אל המחנה וגם הרומאים עשו כמוהו. הוא העביר את החורף בגרוניום בבטחה.

הקרב נערך ככל הנראה באזור הנהר אופידוס (בשמו המודרני: [[אופנטו]]) ב-[[2 באוגוסט]] [[216 לפנה"ס]]. פוליביוס וליוויוס טוענים שווארו חסר הניסיון פיקד באותו יום על הצבא, אולם ככל הנראה ממילא ההוראה לצאת לקרב הגיעה מהסנאט.{{הערה|1=Arthur Meckstein, Moral Vision of Polybius, pp. 38-40|שמאל=כן}} הקרב נפתח בהסתערות פרשים, המצביאים הקרתגיים עזרובעל ומהרבעל הביסו בקלות את הפרשים הרומאיים. במקביל הרומאים החלו לתקוף את חיל הרגלים הקרתגי שהיה מסודר בצורת חצי סהר שקדקודו כלפי הצבא הרומאי. היתרון המספרי של הרומאים ואיכות כלי נשקם גרמו לכך שחייליו של חניבעל נסוגו וכיוון הסהר התהפך. כעת פתחו הקרתגים במטח כידונים,{{הערה|1=Gregory Daly, Cannae, Ruotledge, 2002. pp. 192 - 193|שמאל=כן}} שבעקבותיו הסתערו חיילים לובים חמושים היטב מהאגפים. אנדרלמוסיה שררה במחנה הרומאי וחיילים ניסו לסגת, אולם אז הגיעו פרשיו של עזרובעל מהעורף, מה שהתרחש בהמשך דמה יותר לטבח מאשר לקרב. חיילים רומאים רמסו זה את זה כשהקלעים הקרתגים טובחים בהם לבלי רחם.

הניצחון הקרתגי היה שלם, בין 50 אלף ל-70 אלף רומאים נהרגו בקרב, ביניהם כמה מאויביו המושבעים של חניבעל, מינוקיוס הדיקטטור לשעבר ופאולוס הקונסול השני של אותה שנה. וכן 80 סנטורים ו-29 טריבונים צבאיים.{{הערה|Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 119|שמאל=כן}} היה זה אחד הקרבות המתוחכמים ביותר בהיסטוריה הצבאית שהוסיף הילה לשמו של חניבעל.

לאחר הקרב, מהרבעל הציע לעלות על רומא ולכבוש אותה, אולם חניבעל סרב. מהרבעל הזועם הטיח בו "אכן, אין האלים נותנים הכל לאיש אחד. יודע אתה, חניבעל, כיצד לנצח, אך אי אתה ידע כיצד לכלכל את ניצחונך"{{הערה|פלוטארכוס, "חיי פאביוס", 17. טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ושניים, 37.}} לא ברור מדוע חניבעל סירב לתקוף את רומא כאשר צבאה הושמד כמעט כליל והעיר נותרה חסרת הגנה כמעט, ג'ון שין (John Shean) מעריך שמחסור בציוד מכונות מצור ואספקה אילצו את חניבעל לעשות זאת.{{הערה|John F. Shean, Hannibal's mules: The logistical limitations of Hannibal's army and the battle of Cannae, 216 BC, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 45, H. 2 (2nd Qtr., 1996), pp. 159-187|שמאל=כן}} אם כי [[הנס דלבריק]] טען שהמחסור בכוח אדם וההכרח של חניבעל להותיר משמרות בנקודות שונות הם אלו שמנעו זאת ממנו.{{הערה|1=Delbrück, Hans. Geschichte der Kriegskunst im Rahmen der politischen Geschichte (I Teil: Das Altertum). Berlin, Germany: Walter de Gruyter & Co., 1964 (יצא לאור במקור בשנת 1920), pp. 353–354.}} לדעת [[אדריאן גולדסוורת'י]] העובדה שחניבעל סירב לתקוף את רומא מעידה שהוא לא תכנן להרוס אותה, אלא לחתום עמה על הסכם שלום נוח.{{הערה|Goldsworthy, Adrian. Cannae. London: Cassell & Co., 2001, pp. 162–163.|שמאל=כן}} עם זאת, חוקרים אחרים מבקרים את חניבעל, וסוברים שלמרות כל זאת, מכיוון שפאניקה שררה בכל מקום וכן העובדה ששרשרת הפיקוד הרומאית השתבשה לחלוטין, היה לחניבעל סיכוי לכבוש את העיר בהתקפה מהירה.{{הערה|.B. D. Hoyos, Hannibal: What Kind of Genius?, Greece & Rome, Vol. 30, No. 2 (Oct., 1983), p. 177}}

ממקום מושבו בקאפואה הבין חניבעל שעליו להיעזר בבן ברית חזק כדי לנצח במלחמה. קרתגו נמנעה מלשלוח לו כוחות נוספים ושליט אחר היה יכול לעשות זאת. אותו זמן השליט החזק ביותר ב[[יוון ההלניסטית|יוון]] היה [[פיליפוס החמישי, מלך מוקדון]] הוא היה שקוע ב-"[[מלחמת בעלות הברית (220 לפנה"ס-217 לפנה"ס)|מלחמת בעלות הברית]]" נגד [[הליגה האיטולית|האיטולים]], אולם לאחר קרבות טראסימנוס וקאנאי החליט כי יכולה לצמוח לו תועלת ממלחמה משותפת נגד רומא. הרומאים אותו זמן בעקבות "[[המלחמה האילירית השנייה]]" החזיקו במספר ערים אסטרטגיות ב[[איליריה]] וערערו את שליטתו של פיליפוס בבלקן. על כן חתם על הסכם שלום עם האיטולים והחל ליצור מגעים עם חניבעל.{{הערה|דוד גולן, "תולדות העולם ההלניסטי", עמ' 390.}} פוליביוס{{הערה|פוליביוס, ספר שביעי, 9.}} מביא את נוסח החוזה בין חניבעל לפיליפוס לפיו: "אתם תסייעו לנו לפי הצורך ולפי התיאומים שנעשה בינינו, ולאחר שהאלים יעניקו לנו את הניצחון על הרומאים ובעלי בריתם..." קרתגו תקבל חזרה את סרדיניה קורסיקה וסיציליה, על רומא ייאסר לפתוח במלחמה על מוקדון או קרתגו, הרומאים יוותרו על [[קורפו|קרקירה]], [[אפולוניה (אלבניה)|אפולוניה]], [[אפידמנוס]], [[הוואר|פארוס]], דימאלי, ואזורים נוספים ויעניקו אותם למוקדון. כמו כן ישוחררו כל ידידי [[דמטריוס מפארוס]] ידידו של פיליפוס שהיו כלואים ברומא.{{הערה|Walbank vol II pp 42 - 56|שמאל=כן}}{{הערה|גולן עמ' 393.}} הברית נכנסה לתוקפה כבר בקיץ של שנת [[215 לפנה"ס]]. אולם למעשה בשל פעולות נמרצות מצד הצי הרומאי פיליפוס לא סייע רבות לחניבעל.

ליד זאמה התכנסו צבאותיהם של סקיפיו וחניבעל לקרב הכרעה אחרון, שיקבע את עתיד המלחמה. מספרי החיילים שלקחו חלק בקרב אינם ברורים כל צורכם, לטענת חלק מהחוקרים המצדדים בסקיפיו, לחניבעל היו בין 50,000 ל-55,000 רגליים, בין 3,000 ל-6,000 פרשים חלקם [[לובי-פיניקים]],{{ביאור|כינוי שבו השתמשו היוונים כלפי אנשים ממוצא פיניקי-ברברי מעורב. הם נודעו כפרשים טובים מהקרתגים המקוריים.}} וחלקם נומידים,{{ביאור|נומידים אלו גויסו בידי בניו של סיפאקס, שקיוו שהקרתגים יחזירו אותם לשלטון בממלכת אביהם.}} וכן 80 פילים. ולסקיפיו היו קצת פחות מ-35,000 רגליים, ובין 5,500 ל-9,000 פרשים. לדעת החוקרים המצדדים בחניבעל, לחניבעל היו רק בין 35,000 ל-40,000 רגליים.{{הערה|Lazenby, John Francis, Hannibal's War, pp 220-221|שמאל=כן}}

לא ברור מה עשה חניבעל לאחר הכניעה, [[דיו קסיוס]] כותב שהוא הועמד למשפט על כך שסירב לתקוף את רומא לאחר קאנאי, אולם זוכה מהר מאוד.{{הערה|דיו קסיוס, ספר שבעה עשר, 86.}} [[קורנליוס נפוס]] טען שהוא עדיין פיקד על הצבא,{{הערה|קורנליוס נפוס, "חניבעל", 7.}} אולם טענה זו אינה מסתברת וככל הנראה הרומאים הורו להרחיק אותו מכל פעילות צבאית.{{הערה|Hoyos, Dexter (2003). Hannibal's dynasty power and politics in the western Mediterranean, 247-183 BC. London: .Routledge. p, 181|שמאל=כן}} לא ברור מה עשה עד שנת [[196 לפנה"ס]], אולם ככל הנראה הייתה לו השפעה רבה בעיר.{{הערה|270 Görlitz, p}} קרתגו נאלצה להתחיל לשלם את הפיצויים לרומא. הוצאות המלחמה האדירות, איבוד מכרות הכסף בהיספניה, והרס יחסי החוץ והמסחר, הפכו את המשימה לבלתי אפשרית. בשנת 196 חניבעל מונה ל[[שופט (תואר)|שופט]] (שוּפֵט בלשונם), כלומר אחד משני [[ראש מדינה|שליטים]] בני קרתגו (בדומה ל[[מגיסטראט]]ים ברומא), אשר נבחרו על ידי העם לעמוד בראש המעצמה והיו כפופים למועצת הזקנים ול[[מועצת המאה וארבעה]] (תת מועצה הכפופה למועצת הזקנים). מתוקף תפקידו ריכז את כל הסמכויות ה[[פוליטיקה|פוליטיות]] של המדינה, פרט לניהול הצבא. כעת הוא נאלץ למצוא מקורות לתשלום הפיצויים, בנסיבות רגילות היו משתמשים בכספי מכס ובמסים שהוטלו על סחורות שהיה עליהן [[מונופול]], אולם כעת לא היה די בכך כעת הטיל חניבעל מס על [[רכוש פרטי]], כך יצא שהאזרחים העשירים ביותר שילמו את הסכום הגבוה ביותר.{{הערה|למב, עמ' 278.}} הדבר עורר מרמור רב בקרב האזרחים העשירים ורבי ההשפעה, אחד מהם הכריז במהלך אחת האספות שזוהי מעמסה שלא ניתן לשאתה. כאשר חניבעל שמע זאת הוא פרץ בצחוק והכריז:

חניבעל ארגן מחדש את שיטת גביית המיסים, דאג ליישב מחדש אזורים שחרבו, צמצם את כוח האצולה, וכונן מחדש יחסי חוץ עם [[האימפריה הסלאוקית|אנטיוכיה]], [[צור (לבנון)|צור]], [[רודוס (עיר)|רודוס]], ו[[פרגמון]]. הוא חוקק חוק שמנע מחברי מועצת המאה וארבע לכהן בתפקיד זה למשך כל ימי חייהם, וקבע שמעתה ואילך יתקיימו בחירות מדי שנה בשנה. פעולות אילו השניאו אותו על רבים מתושביה העשירים יותר של קרתגו, והללו טענו ברומא שחניבעל מתנהג כדיקטטור ומתכנן מלחמה חדשה ברומא. הרומאים נטו להאמין לשמועות אלו, ומשלחת רומאית הגיעה לקרתגו בשנת [[195 לפנה"ס]] כביכול כדי לפתור סכסוך עם מסיניסה, אולם למעשה כדי לבדוק מקרוב את בעיית חניבעל. חניבעל ניחש את מטרתה האמתיתהאמיתית של המשלחת, הוא התנהג במשך כל היום כרגיל, ורק לקראת הערב רכב במהירות לכיוון אחוזה פרטית שלו ששכנה על חוף הים בריחוק מה מקרתגו. משם לקח ספינה פרטית שלו ויצא לגלות.

חניבעל יצא בראש הצי ופגש בצי פרגמון שעליו פיקד אאומנס עצמו. על פי קורנליוס נפוס חניבעל הסתיר [[נחש]]ים [[ארס]]יים בתוך כדי חרס, והורה לחייליו להשליך אותם על האויב. תוך זמן קצר התמלאו ספינות פרגמון נחשים והבלבול ששרר הקל על חניבעל לנצח.{{הערה|קורנליוס נפוס, "חניבעל", 11.}}{{הערה|Philip Wexler, [https://books.google.co.il/books?id=ZGqEAwAAQBAJ&lpg=PA12&ots=mDnN7KKUjX&dq=vipera%20ursinii%20druge&hl=iw&pg=PA11#v=onepage&q=Venom&f=false History of Toxicology and Environmental Health: Toxicology in Antiquity II]. Academic Press. p 57 p 11|שמאל=כן}} אולם למרות הניצחון הימי המלחמה התעכבה יותר מדי ופרגמון התלוננה ברומא על תוקפנותו של פרוסיאס. בשנת [[183 לפנה"ס]] הקונסול [[טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס|פלמיננוס]] יצא בראש משלחת אל ביתיניה ונפגש עם פרוסיאס, במהלך הדיונים הזכיר אחד הביתינים את שמו של חניבעל. פלמינינוס דרש לדעת אם הדבר נכון. פרוסיאס ניסה להכחיש אולם לבסוף הודה שאכן חניבעל מסתתר אצלו. הוא סירב בתחילה לבגוד באורחו ולהסגיר אותו אולם משלחצו עליו הרומאים נכנע והסכים, ושלח את אנשיו לכתר את ביתו של חניבעל.

חניבעל עשה שימוש יעיל במודיעין, הוא היה שולח מרגלים כדי לאתר את מספרי האויב וכוונותיו, הוא ניצל בוגדים כדי להשתלט על ערים, הוא היה מתחקר בעצמו שבויי מלחמה כדי ללמוד על אופי המצביאים.{{הערה|יחיאל זלטנר, עמ' 16.}} לדוגמה לפני [[קרב טרביה]] הוא למד על להיטותו של המצביא הרומאי סמפרוניוס לונגוס, ובכוונה תחילה ארגן תבוסה קלה של פרשיו כדי להלהיב אותו עוד, לאחר מכן הוא התגרה בו וידע שסמפרוניוס לא יעמוד בפיתוי.{{הערה|Goldsworthy p. 190|שמאל=כן}} הוא ניצל את מירמורם של תושבי הערים היווניות והשתמש בהם כדי להשתלט עליהן ולהפוך אותן לבסיסים שלו.

אחד המאפיינים הבולטים באסטרטגיה של חניבעל הוא רמאות ותככים. לדוגמה לאחר שהשיג את טבעתו של מרקלוס בשנת [[208 לפנה"ס]], הוא חתם בה על מכתב המצווה להחליף את חיל המצב בעיר סלאפיה בחיילים משלו, שחופשו כחיילים רומאים. המזימה סוכלה משום שהקונסול השני התריע מבעוד מועד שמרקלוס כבר מת.{{הערה|Goldsworthy p. 237|שמאל=כן}} חניבעל ידע לפעול ביצירתיות ובאופן בלתי צפוי, ב[[קרב אגר פלרנוס]] הוא שיגר עדר שוורים על הרומאים. כאשר שירת בצבא ביתיניה הוא השליך [[נחשים ארסיים]] על חיילי פרגמון. לסיכום עצם העובדה שחניבעל שרד 16 שנה בארץ אויב כשהוא כמעט לא מקבל עזרה מהבית מעידה על גודלו כמצביא ושמה אותו בשורה אחת עם [[אלכסנדר הגדול]] [[יוליוס קיסר]] ו[[נפוליאון בונפרטה]].

האסטרטגיה של חניבעל ובמיוחד ניצחונו האדיר ב[[קרב קאנאי]] הותירו חותם עמוק על מצביאים רבים לאורך ההיסטוריה. [[נפוליאון בונפרטה]] טען ש-"חניבעל היה הנועז מכולם", נפוליאון העריץ את חניבעל ואף חצה את הרי האלפים במעבר בו (על פי דעתו של נפוליאון) חצה גם חניבעל. הגנרל האמריקאי [[ג'ורג' פטון]] הושפע גם הוא מחניבעל, ואף האמין שהוא למעשה [[גלגול נשמות|גלגול שלו]]. אחד המצביאים שהושפעו ביותר מחניבעל היה ה[[רוזן]] הגרמני [[אלפרד פון שליפן]], שתכנן את "[[תוכנית שליפן]]" המפורסמת שלו על פי קרב קאנאי.{{הערה|[[יהודה ואלך]], "'''תוכנית שליפן'''", [[זמנים]] חוברת 3, עמ' 74-62.}} במאמר שפרסם בשם "מחקרי קאנאי" טען שליפן שלמעשה חניבעל הוכיח שבעזרת איגוף ניתן להכריע כל אויב בעל יתרון מספרי. שליפן טען שכל המצביאים בהיסטוריה הסתמכו גם אם בלא יודעים על האסטרטגיה של חניבעל בקרב קאנאי. שליפן טען כי אף על פי שאלפי שנים עברו מאז קאנאי, "לא השתנו תנאי היסוד למערכה ניתן לערוך הים את מערכת ההשמדה לפי אותה תוכנית שתכנן חניבעל בימי קדם".{{הערה|[http://usacac.army.mil/cac2/cgsc/carl/download/csipubs/cannae.pdf Fieldmarshal Count Alfred von Schlieffen's book ''Cannae'']|שמאל=כן}}

דמותו של חניבעל ריתקה מחברים ואמנים רבים לכל אורך ההיסטוריה. כבר בעת העתיקה החל העניין בו, הרומאים הציבו בעירם פסלים בדמותו כדי שיזכרו את האויב הגדול שעליו גברו.{{הערה|Tom Holland in Jane Penrose, Rome and Her Enemies. An Empire Created and Destroyed by War, ed. Osprey Publishing, Oxford, 2008, p. 8|שמאל=כן}} המשורר [[סיליוס איטליקוס]] חיבר [[פואמה]] בשם "[[פוניקה]]", העוקבת אחר מהלך חייו של חניבעל. בפוניקה נטען שמסעו של חניבעל היה רצון האלים שרצו לחשל את הרומאים.{{הערה|[http://www.thelatinlibrary.com/silius.html הטקסט המלא של הפוניקה בשפת המקור הלטינית]}} רחוב על שמו נמצא בעיר [[לה גולט]] שב[[תוניסיה]], כמו גם ערוץ טלוויזיה תוניסאי. דמותו הופיעה בעבר על שטר של 5 [[דינר תוניסאי|דינרים תוניסאיים]].

חניבעל שימש גם כמושא למחזות רומנים וספרים רבים, [[פייר קורניי]] כתב את המחזה "ניקומדיה" העוסק בו. אחיו של פייר [[תומה קורניי]] כתב מחזה בשם "מוות לחניבעל". חניבעל נזכר גם במחזהו של [[פרנצ'סקו פטררקה]] "אפריקה", וכן [[דנטה אליגיירי]] מזכיר אותו ביצירתו "הקומדיה האלוהית", לצד [[סקיפיו אפריקנוס]].{{הערה|Dante's Divine Comedy, poem, Inferno XXXI.97-132, 115-124 (Battle of Zama) and Paradiso VI|שמאל=כן}} באופרה "הטרויאני" של [[הקטור ברליוז]] (המבוססת על ה[[אינאיס|אינאדה]]) [[דידו (מלכת קרתגו)|דידו]] רואה לפני מותה חזון שחניבעל ינקום את נקמתה ברומאים. [[שאול טשרניחובסקי]] כתב [[סונטה]] בשם "[http://benyehuda.org/tchernichowsky/xanibaal.html חניבעל]", בה הוא מדגיש את קרבתם של אנשי קרתגו ל[[יהודים]]. [[יצחק קצנלסון]] כתב מחזה בשם "חניבעל".