דם, יזע ודמעות (להקה) – הבדלי גרסאות

הלהקה המקורית נוסדה על בסיס מוזיקאים שקיבץ אל קופר, נגן [[אורגן האמונד]], [[זמר]], [[מעבד מוזיקלי]] ויזם: נגן ה[[גיטרה בס|בס]] [[ג'ים פילדר]] (Jim Fielder {{אנאנג|Jim Fielder}}), הזמר והגיטריסט [[סטיב כץ (מוזיקאי)|סטיב כץ]] (Steve Katz {{אנאנג|Steve Katz (musician)}} וה[[מתופף]] [[בובי קולומבי]] (Bobby Colomby {{אנאנג|Bobby Colomby}}) יחד עם סקציית נגני כלי הנשיפה שכללה את ה[[סקסופוניסט]] [[פרד ליפסיוס]] (Fred Lipsius {{אנאנג|Fred Lipsius}}), ה[[חצוצרה|חצוצרנים]] [[רנדי ברקר]] (Randy Brecker {{אנאנג|Randy Brecker}}) ו[[ג'רי וייס]] (Jerry Weiss {{אנאנג|Jerry Weiss}}) ונגן ה[[טרומבון]] [[דיק האליגן]] (Dick Halligan {{אנאנג|Dick Halligan}}). נגני כלי הנשיפה נבחרו על ידי אל קופר, סטיב כץ (חברו להרכב The Blues Project), פרד ליפסיוס וה[[מפיק מוזיקלי|מפיק]] [[ג'ון סיימון]] (John Simon {{אנאנג|John Simon (record producer)}}) מבין נגני ג'אז שהוזמנו ל[[מבחן בד|אודישנים]]. קופר החתים את החברים על הצהרה לפיה הוא האיש הקובע בלהקה לכל דבר ועניין, כראשון בין שווים.

כץ וקולומבי בחנו מספר זמרים לתפקיד הזמר המוביל של הלהקה ובחרו לבסוף בזמר ה[[קנדים|קנדי]] [[דייוויד קלייטון-תומאס]] (David Clayton-Thomas {{אנאנג|David Clayton-Thomas}}). נגן הטרומבון דיק האליגן נטל את תפקיד נגן ההאמונד וללהקה הצטרף ג'רי היימן (Jerry Hyman) כנגן טרומבון. ב-[[18 ביוני]] 1968 ערכה הלהקה ב-Cafe Au Go Go את מופע הבכורה שלה בהרכבה החדש. בהרכב זה הוקלט גם תקליטה השני של הלהקה, ''Blood, Sweat & Tears'' בחברת קולומביה ובהפקתו של ג'יימס ויליאמס גרושיו (James William Guercio) שראה אור בדצמבר 1968. התקליט זכה ב[[פרס גראמי לאלבום השנה]] לשנת 1969 (תוך שהוא מביס את ''[[Abbey Road]]'' של [[הביטלס]]). השיר הידוע ביותר מהתקליט הוא "Spinning Wheel" שחיבר דייוויד קלייטון-תומאס. כן זכתה להצלחה [[גירסת כיסוי]] לשירו של [[ברי גורדי]] "You've Made Me So Very Happy". ב[[פסטיבל וודסטוק]] זכתה הלהקה למיקום כבוד של אחת הלהקות המובילות.{{הערה|1=[https://entertainment.howstuffworks.com/all-32-bands-that-performed-at-woodstock27.htm All 32 Bands that Performed at Woodstock -27]|שמאל=כן}} במאי-יוני 1970 יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ב[[מזרח אירופה]] שמומן על ידי [[מחלקת המדינה של ארצות הברית]].

ביוני 1970, לאחר שובה של הלהקה לארצות הברית היא הוציאה לאור את התקליט ''Blood, Sweat & Tears 3'', גם הוא בחברת קולומביה. התקליט כלל כמעט רק גרסאות כיסוי, בהםבהן ''Somethin' Comin' On'', שבוצע כבר שנה קודם לכן על במת פסטיבל וודסטוק, וגרסאות כיסוי בגוון ג'אז לשירם של [[האבנים המתגלגלות]] "[[Sympathy for the Devil]]" ולשיר "Hi-De-Ho" מאת [[קרול קינג]]. ביוני [[1971]] ראה אור תקליטם הרביעי, ''Blood, Sweat & Tears 4'' עם דייב ברגרון (Dave Bargeron) בטרומבון במקום ג'רי היימן. רוב החומר בתקליט חובר על ידי חברי הלהקה. אף לא אחד מה[[סינגל]]ים מהתקליט הגיע ל-30 הגדולים ב[[מצעד הבילבורד]], עובדה שסימנה את תחילת ההתדרדרות המסחרית של הלהקה.

בראשית [[1972]] השתנה שוב הרכב הלהקה. דייוויד קלייטון-תומאס עזב והוחלף על ידי ג'רי פישר. נוסף על כך עזבו שני חברים-מייסדים; פרד ליפסיוס הוחלף על ידי לו מריני וג'רי היימן הוחלף על ידי פסנתרן הג'אז לארי ויליס. הגיטריסט השוודי גאורג ודניוס הצטרף ללהקה. בספטמבר 1972 הוציא ההרכב החדש את התקליט ''New Blood'' בחברת קולוןמביהקולומביה בהפקתו של חבר הלהקה, בובי קולומבי. החומר היה מורכב ברובו המוחלט מגרסאות כיסוי, בהן ל"Down in the Flood" של [[בוב דילן]]. בינואר [[1973]] עזב החבר המייסד סטיב כץ, על מנת להפוך למפיק מוזיקלי (ל[[לו ריד]] ואחרים). החצוצרן צ'אק ויינפילד עזב את הלהקה במרץ והוחלף על ידי טום מאלון שהוחלף על ידי ג'ון מדריד. התקליט הבא, ''No Sweat'', שראה אור ביוני 1973, המשיך בקו המוזיקלי שהפך את הלהקה ללהקת [[פיוז'ן (מוזיקה)|פיוז'ן]] ג'אז-רוק. מדריד ולב סולוף עזבו את הלהקה לפני אלבומה הבא, ''Mirror Image'' שראה אור ביולי [[1974]] והוקלט עם החצוצרן טוני קלטקה, הסקסופוניסט ג'רי לקרוס (Jerry LaCroix) ונגן הבס רון מקלור במקום החבר-המייסד ג'ים פילדר, שעזב אך הוא.