נצרות פרוטסטנטית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור להמאה ה-14 |
מ הוספת קישור להמאה ה-13 |
||
שורה 90:
שחיתותם המופגנת של האפיפיורים בשלהי [[המאה ה-15]], כמו [[אלכסנדר השישי]] על פילגשיו וצאצאיו הלא-חוקיים, דרדרה את מעמדה עוד יותר. לבסוף, התחזקות השלטונות החילוניים (בעקבות התפתחויות כמו המצאת ה[[תותח]]) והחיכוך בינם לממסד הכנסייתי, ו[[מהפכת הדפוס]] שאפשרה הפצה מהירה של רעיונות, העניקו לאויביה מבפנים יתרונות ובעלי-ברית שלא היו לכופרים בימי עבר.
תביעות לרפורמה – הן אלו שהתגלגלו לפרוטסטנטיות והן אלה שהתבטאו ב[[קונטרה-רפורמציה]] הקתולית – עלו ממגוון הוגים ומבקרים מן [[המאה ה-14]], כמו גם צעדים מעשיים רבים בכיוון זה. התאולוג האנגלי [[ג'ון ויקליף]] קרא מ-1378 לממסד הדתי לוותר על עושרו ומעורבותו בעולם תוך שהוא משבח את הנסיכים החילוניים ומעודד אותם להתערב כדי להבטיח זאת, גינה את האמונה ב[[טרנסובסטנציאציה]], טען לגזירה קדומה בבחירת אלו שנועדו להיגאל במקום דוקטרינת הצידוק המקובלת ובמיוחד דחף לתרגום כתבי הקודש לאנגלית – הכנסייה לא התנגדה מעולם עקרונית לכך, אך אסרה על תרגומים שנעשו על ידי תנועות מינוּת ושרפה אותם. תלמידיו ה[[לולרדים]] של ויקליף הוקעו ככופרים והועלו על המוקד. דמות שהותירה חותם גדול יותר הייתה המטיף הבוהמי [[יאן הוס]], שביקר אף הוא את העושר והשחיתות, נשא דבריו וכתב ב[[צ'כית]] ודרש לתת למאמין הפשוט את הלחם והיין גם יחד במיסה (שתיית היין על ידי הכומר לבדו הייתה נהוגה בערך מן [[המאה ה-13]]). הוס הועלה על המוקד ב-1415 אך מותו הצית את [[התנועה ההוסיטית]] שהדפה בהצלחה כמה מסעות צלב קתוליים עד שהזרם המרכזי בה התפשר עם רומא ב-1433 בתמורה להבטחת מיסה בשני המינים לרוצים בכך בבוהמיה.
בעוד שוויקליף, הוס ואחרים נחשבים למבשרי הרפורמציה, חלקו את עניינם פעילים שמרנים יותר. רבים מהתאולוגים ה[[הומניסט]]ים של ימי הרנסאנס ביקרו בחריפות את הממסד, לעגו לאמונות התפלות של ההמונים שנתערבו בפולחן הקדושים והקדישו תשומת לב רבה לפשט כתבי הקודש בשפתם המקורית ולא למסורת הסבוכה שנבנתה על גביהם ופירשה אותם. מאמצים תקיפים לביעור שחיתות לצד עניין אינטלקטואלי במטרות דומות הופגנו על ידי אנשי כנסייה רמי-דרג כמו ה[[חשמן]] [[פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס]] בספרד, סמל לקתוליות קנאית. [[ארסמוס מרוטרדם]], שהיה ממסדי פחות ומצוי במתח קשה עם השמרנים אך נותר נאמן לדוקטרינה ולהנהגה מרומא כל חייו, תבע בקולניות רפורמות ונחשב להשפעה מכרעת על לותר עצמו.
| |||