|
כדי להיחלץ מהמבוי הסתום, קבע סייקס פגישה עם פיקו בשעות אחר הצהריים של אותו יום. המשימה שסייקס הציב לעצמו הייתה להשיג לבריטים מוצא לים בעיר חיפה, ואת פלשתינה. ולעומת זאת, לא הייתה לו כל התנגדות לוותר על מוסול ועל לבנון. שני האישים לא הצליחו להגיע להסכמה בעניין פלשתינה, ובסופו של דבר הסכימו שפלשתינה תהיה תחת שלטון [[בינלאומי]]. הפשרה סללה את הדרך להסכם שאליו הגיעו ב-[[3 בינואר]] 1916.
בהסכם שילמו מס "מס שפתיים" להבטחה לעצמאות ערבית שהעניק מקמהון לחוסיין, אך השתמשו ב"קו" שסייקס שירטט: מ[[עכו]] שבחוף [[הים התיכון]] ועד [[כירכוכ]] שבקרבת הגבול הפרסי, וכך למעשה חולק לשניים המחוז שהציע מקמהון לחוסיין. השטח שמצפון לקו הזה יהיה תחת חסותם של הצרפתים, ואילו השטח שמדרום לו יהיה תחת חסותם של הבריטים. בתוך כל אחת מהטריטוריות האלה, יהיו אזורים שבהם יוכלו צרפת ובריטניה לבסס את שליטתן המלאה, אם יחפצו בכך. האזור "הכחול" – הצרפתי, הקיף את חופי לבנון וסוריה, והתפשט צפונה לחלקים שנמצאים בדרום טורקיה של ימינו. האזור "האדום" – הבריטי, הרחיב את ראש הגשר של הצבא הבריטי שנמצא בדרום עיראק עד מעבר ל[[בגדאד]] ועד כירכוכ בצפון ובמזרח כלל את [[עבר הירדן]] ואת [[הנגב]] שבדרום פלשתינה, ובנפרד כלל גם את [[נמל חיפה]]. פלשתינה קיבלה במפה את הצבע החום. שני הצדדים ביקשו את הסכמתה של בעלת בריתם, [[רוסיה]], וההסכם הובא לידי סיכום בחילופי מכתבים בחודש מאי 1916.{{הערה|[http://wwi.lib.byu.edu/index.php/Sykes-Picot_Agreement נוסח ההסכם באנגלית]}} באותה העת נשמר קיומו של ההסכם בסוד, וזו ראייה ברורה לכך שאפילו לפי הנורמות של אותם ימים, היה מדובר בברית אינטרסנטית חסרת בושה, שנכרתה גם אחרי השלב שבו הועלו טענות שה[[אימפריאליזם]] היה הסיבה האמיתית למלחמה הנוכחית.{{הערה|ג'יימס באר, קו בחול, בריטניה צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, אופוס הוצאה לאור, 2015, עמודים 50-45}}
בחוזה נכללו גם האינטרסים של בעלות הברית [[רוסיה]] ו[[איטליה]] באזורים נוספים של האימפריה העות'מאנית. אמנם מדינות אלה לא השתתפו במשא ומתן, אך הדרישות שלהן היו ידועות ממגעים דיפלומטיים קודמים, והחוזה הועבר לידיעתן, בחוזה נכתב:
|
