|
לאחר כישלונו של המשא-ומתן, חודשה [[מלחמת האזרחים הסינית|מלחמת-האזרחים הסינית]] ברצינות. ג'ואו התמקד בעניינים צבאיים, תוך שמירה על אינטרס מרכזי בעבודת המודיעין. ג'ואו עבד ישירות תחת מאו כעוזרו הראשי, כסגן יושב-ראש הוועדה הצבאית של הוועד המרכזי וכרמטכ"ל הכללי.
כוחות לאומניים תפסו את ינאן במארס [[1947]], אבל סוכני המודיעין של ג'ואו הצליחו להביא מידע שאיפשר לכוחות הקומוניסטיים להימנע ממאבקים גדולים ולהעסיק את הכוחות הלאומניים במערכה ארוכה של [[גרילה|לוחמת גרילה]] שהובילה בסופו של דבר להשיג שורה של ניצחונות גדולים. בפברואר [[1948|1948,]] למעלה ממחצית כוחות הלאומניים בצפון-מערב הובסו. בינואר [[1949]] תפסו הכוחות הקומוניסטיים את [[בייג'ינג]] ואת [[טיינג'ין|טיאנג 'ין]] והיו בשליטה חזקה על צפון סין. [152]
ב- 21 בינואר 1949 פרש צ'יאנג מהממשלה הלאומנית, וגנרל [[לי זונגרן]]. ב- [[1 באפריל]] [[1949]] פתח בשורה של שיחות שלום עם משלחת של שישה חברי המפלגה הקומוניסטית הסינית. את הנציגים של המפלגה הקומוניסטית הסינית הוביל ג'ואו אנלאי[153]
המשא ומתן נמשך עד ה -15 באפריל, כאשר ג'ואו כתב גירסה סופית של "טיוטת הסכם לשלום פנימי", שהייתה בעיקרה אולטימטום ללאומנים לקבל את דרישות המפלגה הקומוניסטית הסינית. ממשלה הלאומנית לא הגיבה לאחר חמישה ימים, ואמרה כי היא אינה מוכנה לקבל את דרישותיו של ג'ואו. [154] ▼
▲המשא ומתן נמשך עד ה -15 באפריל, כאשר ג'ואו כתב גירסה סופית של "טיוטת הסכם לשלום פנימי ", שהייתה בעיקרה [[אולטימטום ]] ללאומנים לקבל את דרישות המפלגה הקומוניסטית הסינית. ממשלה הלאומנית לא הגיבה לאחר חמישה ימים, ואמרה כי היא אינה מוכנה לקבל את דרישותיו של ג'ואו. [154]
ב -21 באפריל הוציאו מאו וג'ואו הוראה להמשך הקרבות, הכוחות הקומוניסטים כבשו את נאנג 'ינג ב -23 באפריל, בדצמבר 1949 כבשו את צ'נגדו, העיר האחרונה בשליטתה של הלאומנים על סין, ואילצו את צ'יאנג לצאת לטייוואן. [154] ▼
▲ב -21 באפריל הוציאו מאו וג'ואו הוראה להמשך הקרבות, הכוחות הקומוניסטים כבשו את נאנג 'ינג ב -23 באפריל, בדצמבר 1949 כבשו את [[צ'נגדו ]], העיר האחרונה בשליטתה של הלאומנים על סין, ואילצו את צ'יאנג לצאת לטייוואןל[[טאיוואן|טייוואן]]. [154]
== המצב לאחר 1949 ==
לאחר כינונה של הרפובליקהה[[דמוקרטיה עממית|רפובליקה העממית]] של סין ב -1 באוקטובר 1949, מונה ג'ואו לראש ממשלת מועצת המנהלים (שהוחלף מאוחר יותר על ידי מועצת המדינה) ושר החוץ. בתיאום בין שני המשרדים הללו לבין תפקידו כחבר בוועדה החמישית של הפוליטבירו, הפך ג'ואו לאדריכל מדיניות החוץ המוקדמת של סין, והציג את סין כחברה חדשה, אך אחראית, של הקהילהבקהילה הבינלאומית. בתחילת שנות ה -50, ג'ואו היה דיפלומט מנוסה ומכובד כמהפכןומהפכן בכיר בתוך סין. [155]
מאמציו הראשונים של ג'ואו לשפר את יוקרתה של סין היו כרוכים בגיוס פוליטיקאים, קפיטליסטים, אינטלקטואלים ומנהיגים צבאיים בולטים שלא היו קשורים מבחינה טכנית למפלגה הקומוניסטית הסינית.
אלמנתו של [[סון יאט-סן|סון יאט-סון]], [[סונג צ׳ינג-לינג|סונג צ'ינג-לינג]], שהיתה מנוכרת ממשפחתה והתנגדה ללאומנים במשך שנים רבות, הצטרפה בקלות לעזרתו ב -1949.
=== מלחמת קוריאה ===
כאשר פרצה [[מלחמת קוריאה]] ב -[[25 ביוני]] [[1950]], ג'ואו הייתההיה בתהליך של שחרור מחצית מ -5.6 מיליון חיילי הצבא הסיני. ג'ואו ומאו דנו באפשרות של התערבות אמריקאית עם [[קים איל-סונג]], וקראו לקים להיזהר אם הוא ירצהשואף לכבוש את דרום קוריאה, אבל קים סירב להתייחס ברצינות לאזהרות. ב- 28 ביוני 1950, לאחר שדחפה ארצות-הברית את החלטת [[האומות המאוחדות|האו"ם]] לגנות את התוקפנות הצפוןה[[קוריאה הצפונית|צפון קוריאנית]] ושילחה את [[הצי השביעי של ארצות הברית|הצי השביעי]] ל"נטרל" את מיצרי טייוואן, הביקורת של ג'ואו היתה על יוזמות האו"ם ועל ארה"ב כ"תוקפנות מזוינת על שטח סיני".
ב -15 בספטמבר 1950 נחת [[מקארתור]] באינצ'ון, לא נתקל בהתנגדות קטנה, וכבש את [[סיאול]] ב -25 בספטמבר. הפצצות הפצצותההפצצות הרסו את רוב הטנקים הצפון קוריאניים ואת רוב הארטילריה שלה. הכוחות הצפון קוריאניים, במקום לסגת צפונה, התפוררו במהירות. ב- 30 בספטמבר הזהיר ג'ואו את ארצות-הברית כי "העם הסיני לא יסבול תוקפנות זרה, וגם לא יסתפקויראו בעין יפה לראות את שכניהם מפלישיםסובלים מפלישה באכזריותאכזרית על-ידי האימפריאליסטיםה[[אימפריאליזם|אימפריאליסטים]]". [161]
כדי לגייס את תמיכתו של סטאלין, נסע ג'ואו לאתר הקיץ של סטאלין ביםב[[הים השחור|ים השחור]] ב- 10 באוקטובר. סטאלין הסכים בתחילה לשלוח ציוד צבאי ותחמושת, אך הזהיר את ג'ואו כי חיל האוויר של ברית המועצות יזדקק לשנייםלחודשיים או שלושה חודשים כדי להכיןללהיות כלמוכן פעולהלפעולה, ושום כוחות קרקע לא יישלחו. בפגישה שלאחר מכן, סטאלין אמר לג'ואו כי הוא יספק רק לסין ציוד על בסיס [[אשראי]], וכי חיל האוויר הסובייטי יפעל רק על פניב[[מרחב המרחבאווירי|מרחב האווירי]] הסיני לאחר תקופה בלתי ידועה. סטלין לא הסכים לשלוח ציוד צבאי או תמיכה אווירית עד מארס 1951. [163]
ביוני [[1951]] הגיעה המלחמה למבוי סתום סביב [[קו רוחב השלושים ושמונה|קו הרוחב השלושים ושמונה]], ושני הצדדים הסכימו לנהל משא-ומתן על [[שביתת נשק|שביתת-נשק]]. ג'ואו ניהל את שיחות ההפוגה, שהחלו ב -10 ביולי. המשא ומתן נמשך שנתיים לפני שהגיעו להסכם [[הפסקת אש]] ביולי [[1953, שנחתם רשמית בפנמונג'ום]]. [165]
מלחמת קוריאה היתה המשימה הצבאית האחרונה של ג'ואו, והתמקדשהתמקד בעבודתו בוועדה המתמדת, במועצת המדינה ובענייני חוץ. [166]
=== השכנים הקומוניסטים ===
לאחר מותו של סטאלין ב- 5 במארס 1953, ג'ואו יצא למוסקבה והשתתף בהלוויה של סטלין כעבור ארבעה ימים. מאו החליט, למרבה הפלא, לא לנסוע למוסקבה, אולי משום שאף פוליטיקאי סובייטי בכיר לא נסע לבייג'ינג, או משום שסטאלין דחה הצעה להיפגש עם מאו ב -1948 (עם זאת, טקס אזכרה ענקי לכבוד סטאלין התקיים כיכר טיאננמן בבייג'ינג עם מאו ומאות אלפים נוספים בהשתתפות). במוסקבה זכה ג'ואו בכבוד רב מצד פקידים סובייטים, והורשה לעמוד עם מנהיגי ברית המועצות לשעבר - [[ויאצ'סלב מולוטוב]], [[ניקיטה חרושצ'וב]], ג'ורג'י מלנקוב ולורנטיו[[לברנטי בריה|לורנטי בריה]] - במקום עם שאר הנכבדים ה"זרים" שהשתתפו. עם ארבעת המנהיגים האלה, ג'ואו פסע היישר מאחורי הארון של סטאלין. מאמציו הדיפלומטיים של ג'ואו על נסיעתובנסיעתו למוסקבה זכוזכה לתגמוליםלתגמול זמן קצר לאחר שב- [[1954]] ביקר חרושצ'וב בעצמו בבייג'ינג כדי להשתתף באירוע במלאת חמש שנים להקמתה של הרפובליקה העממית. [153] [167]
במהלך שנות החמישים פעל ג'ואו להדק אתלהידוק היחסים הכלכליים והפוליטיים בין סין למדינות קומוניסטיות אחרות, תוך תיאום מדיניות החוץ של סין עם המדיניות הסובייטית, לקידום הסולידריות בקרב בעלי ברית פוליטיים. ב -1952 חתמהחתם ג'ואו על הסכם כלכלי ותרבותי עם ה[[הרפובליקה העממית המונגולית|רפובליקה העממית המונגולית]], והכירהוהכיר למעשה את עצמאותהבעצמאותה של מה שנודע בשם "[[מונגוליה החיצונה|מונגוליה החיצונית]]" בזמנים של [[שושלת צ'ינג]]. ג'ואו גם פעל להסכם עם קים איל-סונג כדי לסייע בשחזור שלאחר המלחמהבשקום של כלכלת צפון קוריאה. הוא ניהל שיחות ידידותיות עם ראש ממשלת בורמה, [[או נו|או נו,]] וקידם את מאמציה של סין לשלוח אספקה למורדים הווייטנאמיים של [[הו צ'י מין המכונה וייטנם]]. [155]
== ההודעה משנחאי ==
בתחילת שנות השבעים החלו היחסים בין סין לארה"ב להשתפר. העובדים של מאו בתעשיית הנפטה[[נפט]], אחד המגזרים הכלכליים המעטים של סין באותה עת, יעצו ליו"ר כי על מנת לבחון את הצמיחה ברמות הרצויות על ידי הנהגת המפלגה, הייבוא הגדול של הטכנולוגיהה[[טכנולוגיה]] והטכנולוגיה האמריקאית היה חיוני. בינואר [[1970]] הזמינו הסינים את צוות הפינגה[[טניס שולחן|פינג-פונג]] האמריקאי לסייר בסין, ויצרו עידן של "דיפלומטיה של פינג-פונג". [179]
ב- [[1971]] נפגש ג'ואו אנלאי בחשאי עם יועצו הביטחוני של הנשיא [[ריצ'רד ניקסון|ניקסון]], [[הנרי קיסינג'ר]], שטס לסין כדי להתכונן לפגישה בין ריצ'רד ניקסון לבין מאו צה טונג. במהלך המפגשים הללו הסכימה ארצות הברית לאפשר העברת כספים אמריקאיים לסין (ככל הנראה מקרובים בארצות הברית), כדי לאפשר לאוניות בבעלות אמריקנית לנהל את הסחר עם סין (תחת דגלים זרים) ולהרשות היצואיצוא הסיניסיני לארצות הברית בפעם הראשונה מאז [[מלחמת קוריאה]]. המו"מ הזה היה אז רגיש כל כך, עד שהוסתרושהוסתר מהציבור האמריקני, ממשרד החוץ, ממזכיר המדינה האמריקאי ומכל ממשלותהממשלות זרותהזרות.
בבוקר ה- [[21 בפברואר]] [[1972]] הגיע ריצ'רד ניקסון לבייג'ינג, שם קיבל את פניו ג'ואו, ואחר כך נפגש עם מאו צה-טונג. החומר הדיפלומטי שלעל ביקורו של ניקסון נפתרפורסם ב -28 בפברואר, בהודעתב[[הודעת שנחאי]], שסיכמה את עמדות הצדדים מבלי לנסות ליישב אותם. "הצד האמריקאי" אישר מחדש את העמדה האמריקאית כי המעורבות האמריקאית במלחמתב[[מלחמת וייטנאם]] המתמשכת אינה מהווה "התערבות חיצונית" בענייני וייטנאם, והציגה מחדש את מחויבותה ל"חופש הפרט ", והבטיחה המשך תמיכה בדרוםב[[קוריאה הדרומית|דרום קוריאה]]. "הצד הסיני" אמר כי "בכל מקום שבו יש דיכוי, יש התנגדות", כי "כל הכוחות הזרים צריכים לחזור למדינות שלהםלמדינותיהם", וכי קוריאה צריכה להיות מאוחדת על פי דרישות של צפון קוריאה. שני הצדדים הסכימו לחלוקלמחלוקת על מעמדה של [[טאיוואן|טייוואן]]. קטעי הסיום של המסמך הדיפלומטי עודדו חילופים דיפלומטיים, תרבותיים, כלכליים, עיתונאיים ומדעיים נוספים, ואימצו את כוונותיהם של שני הצדדים לפעול לקראת "הרפיתהרפיית המתחים באסיהב[[אסיה]] ובעולם". ההחלטות של "שנחאי" היוו שינוי משמעותי במדיניות הן בארה"ב והן בסין. [180]
== הקפיצה הגדולה קדימה ==
ב -1958, מאו צה-טונג החל את "[[הקפיצה הגדולה קדימה]]", שמטרתה להגדיל את רמות הייצור בסין בתעשייה ובחקלאות עם מטרות לא ריאליות. כמנהל עממי ומעשימעשי, ג'ואו שמר על מעמדו בתהליך. ג'ואו תואר על-ידי היסטוריונית אחת לפחות כ"מילדתמילד" של הקפיצה הגדולה קדימה, והפכהוהפך את התיאוריה של מאו למציאות ובתוך כך גרמה למותם של מיליונים. [182]
בתחילת שנות השישים, יוקרתו של מאו לא היתה גבוהה כפי שהיתה פעםבעבר. מדיניותו הכלכלית של מאו בשנות החמישים נכשלה, והוא פיתח אורח חיים ראוותני שהיה מנותק יותר ויותר מעמיתיו. בין הפעילויות שנראו מנוגדות לתדמיתו הפופולרית היו השחייה בבריכה הפרטית שלו בג'ונג-נגאי, הוילות הרבות שלו ברחבי סין, שאליהן היה נוסע ברכבת פרטית. חילוף רצוף של נשים צעירות נלהבות שהוא פגש ועוד. השילוב של כישרונותיו האישיים וכישלונות מדיניות התיעושה[[תיעוש]] שלו עוררו ביקורת מצד מהפכנים ותיקים כמו [[ליו שאאקי]], [[דנג שיאופינג]], צ'ן יון וג'ואו אנלאי, שנראה פחות ופחות שותף להתלהבות מחזונו על מאבק מהפכני מתמשך. [183]
== המהפכה התרבותית ==
כדי לשפר את תדמיתו וכוחו, פעל מאו, בסיועו של [[לין ביאו]], בכמה מאמצי תעמולה פומביים. אחד המאמצים האחרונים והמצליחים ביותר היוהיתה [[מהפכת התרבות בסין|המהפכה התרבותית]]. המהפכה התרבותית, שהוכרזה ב- [[1966]], היתה פרו-מאואיסטית בגלוי, ונתנה למאו את הכוח והשפעה לטהר את המפלגה מאויביו הפוליטיים ברמות השלטון הגבוהות ביותר. יחד עם סגירת בתי הספר והאוניברסיטאות בסין, הטפותיה לצעירים הסינים להרוס מבנים ישנים, מקדשים ואמנות, ולתקוף את המורים "הרביזיוניסטים" שלהם. בעקבות האיומים שגורלו יהיה כגורל חבריו, אם לא יתמוך במאו, חדל ג'ואו להעביר ביקורת והחל לעבוד יותר קרוב עם היו"ר והקליקה שלו.
בעקבות האיומים שגורלו יהיה כגורל חבריו, אם לא יתמוך במאו, חדל ג'ואו להעביר ביקורת והחל לעבוד יותר קרוב עם היו"ר ועם הקליקה שלו.
ג'ואו נתן את תמיכתו בהקמתם של ארגונים רדיקליים של "המשמר האדום". בספטמבר 1968 תיאר ג'ואו את האסטרטגיה שלו להישרדות פוליטית בפני חברי פרלמנט ביפן שביקרו בבייג'ין: "דעותיו האישיות צריכות להתקדם או להיות בנסיגה על פי כיוון הרוב". [188] כאשר הואשם בהיותו פחות נלהב בעקבות ההנהגה של מאו, הוא האשים את עצמו ב"הבנה גרועה" בתיאוריות של מאו, והביע צורך בהתפשרות עם כוחות שהוא תיעב אותם בסתר, והתייחס אליהם כאל "תופת". [189] בעקבות ההיגיון של ההישרדות הפוליטית, ג'ואו פעל כדי לסייע למאו, והגביל את ביקורתו לשיחות פרטיות. ▼
▲ג'ואו נתן את תמיכתו בהקמתם שלבהקמת ארגונים רדיקליים של " [[המשמרות האדומים|המשמר האדום ]]". בספטמבר 1968 תיאר ג'ואו את האסטרטגיה שלו להישרדות פוליטית בפני חברי פרלמנט ביפן שביקרו בבייג'ין: " דעותיודעותי האישיות צריכות להתקדם או להיות בנסיגהלסגת על פי כיוון הרוב". [188] כאשר הואשם בהיותו פחות נלהב בעקבות ההנהגהמההנהגה של מאו, הוא האשים את עצמו ב"הבנה גרועה" בתיאוריות של מאו, והביע צורך בהתפשרות עם כוחות שהוא תיעב אותם בסתר, והתייחס אליהם כאל "תופת". [189] בעקבות ההיגיון של ההישרדותה[[הישרדות הפוליטית ]], ג'ואו פעל כדי לסייע למאו, והגביל את ביקורתו לשיחות פרטיות.
אף על פי שג'ואו נמלט מרדיפתו הישירה, הוא לא היה מסוגל להציל רבים מאלה הקרובים אליו לאחר שחייהם נהרסו על ידי המהפכה התרבותית. סאן ווישי, בתו המאומצת של ג'ואו, נפטרה ב -1968 לאחר שבעה חודשי עינויים, מאסר ואונס על ידי המשמרות האדומים המאואיסטים. באותה שנה, ג'יאנג שהיה גם הוא בנו המאומץ (סאן יאנג) עונה ונרצח על ידי המשמרות האדומים. לאחר תום המהפכה התרבותית, מחזותיו של סאן הוצגו מחדש כדרך לביקורת על כנופיית הארבעה, שרבים חשבו שהם היו אחראים למותו. [190] ▼
▲אף על פי שג'ואו נמלט מרדיפתומרדיפה הישירהישירה, הוא לא היה מסוגל להציל רבים מאלה הקרוביםמהקרובים אליו לאחר שחייהם נהרסו על ידי המהפכה התרבותית. סאן ווישי, בתו המאומצת של ג'ואו, נפטרה ב -1968 לאחר שבעה חודשי עינויים, מאסר ואונס על ידי המשמרות האדומים המאואיסטים. באותה שנה, ג'יאנג שהיה גם הוא בנו המאומץ (סאן יאנג) עונה ונרצח על ידי המשמרות האדומים. לאחר תום המהפכה התרבותית, מחזותיו של סאן הוצגו מחדש כדרך לביקורת על [[כנופיית הארבעה ]], שרבים חשבו שהם היו אחראים למותו. [190]
במהלך העשור הבא, מאו פיתח במידה רבה מדיניות שג'ואו היה אחראי לביצועה, בניסיון להפיג חלק מהחרפות של המהפכה התרבותית. [191] ג'ואו זימן גם גדוד של צבא לשמור על העיר האסורה ולהגן על חפציה המסורתיים מפני ונדליזם והרס על ידי אנשי המשמרות האדומים. [192] למרות מאמציו הטובים ביותר, חוסר היכולת למנוע רבים מהאירועים של מהפכת התרבות היתה מכה קשה לג'ואו. ▼
▲במהלך העשור הבא, מאו פיתח במידה רבה מדיניות שג'ואו היה אחראי לביצועה, בניסיון להפיג חלק מהחרפות של המהפכה התרבותית. [191] ג'ואו זימן גם גדוד של צבא לשמור על ה[[העיר האסורה |עיר האסורה]] ולהגן על חפציה המסורתיים מפני [[ונדליזם ]] והרס על ידי אנשי המשמרות האדומים. [192] למרות מאמציו הטובים ביותר, חוסר היכולת למנוע רבים מהאירועים של מהפכת התרבות היתה מכה קשה לג'ואו.
בעשור האחרון לחייו, יכולתו של ג'ואו ליישם את מדיניותו של מאו ולשמור על האומה במהלך תקופות של מצוקה היתה כה גדולה, עד שחשיבותו המעשית בלבד היתה מספיקה כדי להציל אותו (בסיועו של מאו) בכל פעם שג׳או נעשה מאוימת מבחינה פוליטית. [193] בשלבים האחרונים של המהפכה התרבותית, ב-1975, ג'ואו דחף את "ארבעת המודרניזמים" כדי לבטל את הנזק שנגרם על ידי מדיניות מאו. ▼
▲בעשור האחרון לחייו, יכולתו של ג'ואו ליישם את מדיניותו של מאו ולשמור על האומה במהלך תקופות של מצוקה היתה כה גדולה, עד שחשיבותושחשיבתו המעשית בלבד היתה מספיקה כדי להציל אותו (בסיועו של מאו) בכל פעם שג׳אושג׳ואו נעשה מאוימתמאוים מבחינה פוליטית. [193] בשלבים האחרונים של המהפכה התרבותית, ב- [[1975 ]], ג'ואו דחף את "ארבעת המודרניזמים" כדי לבטל את הנזק שנגרם על ידי מדיניות מאו.
בשלבים המאוחרים יותר של המהפכה התרבותית, ג'ואו הפך למטרה של קמפיינים פוליטיים מתואמים על ידי היו"ר מאו וחבורת הארבעה. הביקורת היתה היתה מופנית לראש הממשלה ג 'ואו, שנתפס כאחד היריבים העיקריים של הכנופיה.
== סוף חייו ==
על פי הביוגרפיה האחרונה של ג'ואו - אובחנהאובחן לראשונה כי ג'ואו בסרטןחולה ב[[סרטן שלפוחית השתן|סרטן שלפוחית השתן]] בנובמבר [[1972]]. [195] גאו וונקיאן טען כי הצוות הרפואי של ג'ואו דיווח כי עם טיפול היה לו סיכוי של 80-90 אחוז להחלמה, אך הטיפול הרפואי עבור חברי המפלגה הבכירים ביותר היה חייב להיות מאושר על ידי מאו. גאו וונקיאן טען בספרו כי מאו הורה כי ג'ואו ואשתו לא ידברווידברו על האבחנה, לא יבוצע ניתוח, ואין צורך בבדיקות נוספות. [196]
ב- 1974 חווה ג'ואו דימום משמעותי בשתן. לאחר לחץ של מנהיגים סינים אחרים, שידעוו על מצבו של ג'ואו, הורה לבסוף מאו לבצע ניתוח ביוני 1974, אך הדימום חזר כעבור כמה חודשים, דבר שהצביע על גרורות של הסרטן באיברים אחרים. סדרה של פעולות במהלך השנה וחצי האחרונות לא הצליחו לבדוק את התקדמות הסרטן. [197] ג'ואו המשיך המשיך לעבוד במהלך שהותו בבית החולים, עם דנג שיופנג, כסגן ראש הממשלה הראשון. הופעתו הציבורית האחרונה היתה בפגישתו הראשונה של הקונגרס הארצי הרביעי של העם ב- 13 בינואר 1975, שם הציג את דו"ח העבודה של הממשלה. לאחר מכן הוא נעלם מן העין הציבורית לצורך קבלת טיפול רפואי נוסף. [198]
ג'ואו אנלאי מת מסרטן ב- 8 בינואר [[1976]], בן 77.
== מורשת ==
בסוף חייו נחשב ג'ואו כמייצג מתינות וצדק בתרבות הפופולרית הסינית. [204] מאז מותו, ג'ואו אנלאי נחשב כמנהל [[משא ומתן]] מיומן, מנהל מדיניות, [[מהפכה|מהפכן]] מסור, ומדינאיו[[מדינאי]] פרגמטי בעל תשומת לב יוצאת דופן לפרטים ולגוונים. הוא היה ידוע גם במוסר העבודה הבלתי נלאה והמסורתי שלו, בקסמו יוצא הדופן ובגאוותו בציבור.
הוא היה ידוע בתור הביורוקרט האחרון של שושלת[[מנדרין סיני|מנדרין]] במסורת הקונפוציאניתה[[קונפוציאניזם|קונפוציאנית]]. ההתנהגות הפוליטית של ג'ואו צריכה להבחן לאור הפילוסופיה הפוליטית שלו, כמו גם אישיותו. במידה רבה הציג ג'ואו את הפרדוקס הטמון בפוליטיקאי קומוניסטי עם חינוך סיני מסורתי: שמרני ורדיקלי כאחד, פרגמטי ואידיאולוגי, בעל אמונה בסדר ובהרמוניה וכן באמונה, שאותה פיתח בהדרגה לאורך זמן , בכוח ההתקדמות של המרד והמהפכה.
אף על פי שהיה מאמין מובהק באידיאל הקומוניסטי שעליו הוקמה הרפובליקה העממית. [210] יש להניח כי הגן בהצלחה על כמה מהמבנים האימפריאלים והדתיים בעלי חשיבות תרבותית והגן מטיהורים עלשל מנהיגים בכירים רבים, כולל דנג שיאופינג, אנשי אקדמיה ואמנים. [210] דנג שיאופינג צוטט באומרו כי ג'ואו נאלץ לפעמים לפעול בניגוד למצפונו כדי למזער את הנזק הנובע ממדיניות מאו. [210]
בעוד שמנהיגים סינים רבים אחרים היו נתונים לביקורת בתוך סין, הדימוי של ג'ואו נותר חיובי בקרב הסינים העכשוויים. סינים רבים ממשיכים להוקיר את ג'ואו כמנהיג ההומאניסטי ביותר במאה ה -20, שנותר סמל המפלגה הקומוניסטית. [211] אפילו היסטוריונים שמציגים את הפגמים של מאו מייחסים בדרך כלל את התכונות המנוגדות לג'ואו: ג'ואו היה תרבותי ומשכיל, שמולו מאו היה אדם פשוט; ג'ואו היה עקבי במקום שבו מאו היה בלתי יציב; ג'ואו היה [[האסכולה הסטואית|סטואי]] בעוד מאו היה [[פרנויה|פרנואידי]].
<br />
| 