פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין שינוי בגודל, לפני 4 חודשים
קידוד קישורים, סקריפט החלפות (שנייה), קו מפריד בטווח מספרים
* קומוניזם התנדבותי היה נהוג בחברות קדומות, בימי הביניים ובעת החדשה; למשל בשבטים באיי [[האוקיינוס השקט]]; ב[[מנזר]]ים [[בודהיזם|בודהיסטיים]] ו[[נצרות|נוצריים]], ב[[אסיה]] ו[[אירופה]]; וב[[מסדר צבאי נוצרי|מסדר]]ים בעלי אופי וצביון משתנה. יש אשר מכנים אותו "הקומוניזם הפרימיטיבי", והוא התאפיין בבעלות משותפת על הרכוש.
* קומוניזם, המבטא את הגשמת אידיאל "ביטול הכפייה והניכור"{{הערה|1=קארל מרקס ופרידריך אנגלס, [[המניפסט הקומוניסטי]], הקיבוץ המאוחד, 1985, פרק ראשון.}} – משטר שאין בו הפעלת כוח (כלכלי או אחר) על מנת לאפשר את התנהלות החיים, וכל מעשי האדם נגזרים מתוך רצונו בהגשמה עצמית דרך עיצוב ה[[טבע]] והמציאות החברתית. בחברה כזו אין [[כסף (אמצעי תשלום)|כסף]], והקצאת המשאבים נעשית על פי "כל אחד מקבל לפי צרכיו ונותן לפי יכולתו". על פי ה[[מרקסיזם]], צורה זו היא האוטופיה הקומוניסטית, ותתאפשר לאחר תהליכי [[חינוך]] והשתנות החברה במסגרת ה[[סוציאליזם]]. (ביטול העבודה מובנו כאן – ביטול העבודה ה[[ניכור|מנכרת]] כפי שהיא מופיעה ב[[כלכלה]] הקפיטליסטית).
 
* קומוניזם על פי [[קרל מרקס|מרקס]], הדרך לאוטופיה הקומוניסטית עוברת דרך משטר הנקרא [[סוציאליזם]]. במשטר זה, [[הלאמה|מולאמים]] בכפייה כל אמצעי הייצור והפיכתם לרכוש בבעלות כלל הציבור. בדרך כלל מדובר במהפיכה שנעשית באלימות, כיוון שאנשים פרטיים אינם נוטים לוותר על רכושם ואמצעי הייצור בהסכמה. שיטה זו אינה שונה באופן מהותי מהשיטה הקפיטליסטית המושתתת על [[רכוש פרטי]], אלא הופכת את המדינה למעסיק היחיד. משטר זה מכונה בפי מרקס [[דיקטטורה של הפרולטריון]], כלומר – משטר בו מעמד הפועלים הוא השליט בהון ובאמצעי הייצור. הדבר נעשה באמצעות שליחה של נציגים של העובדים. ("דיקטטורה של הפרולטריון" אינה בהכרח דיקטטורה פוליטית – מרקס קרא גם לדמוקרטיה הבורגנית "דיקטטורה של הבורגנות"). בנוסף לבעלות ציבורית על אמצעי הייצור קיים מרכיב של [[כלכלה מתוכננת]] שבו משובצים האזרחים למקצועות שונים לפי הצרכים של המדינה, ובו נקבעים מלמעלה על ידי פקידי השלטון מכסות ייצור לעובדים השונים. במשטר הקומוניסטי שבו המדינה מנהלת את הכלכלה באופן ריכוזי נגזר גם ממשלה חזקה וגדולה שנוטלת לעצמה סמכויות רבות בניהול המדינה, ובדרך כלל פוגעת בחירויות הפרט.
 
== הקומוניזם במדינות שונות ==
הקומוניזם בגרסתו ה[[בולשביקים|בולשביקית]] היה שאיפתו של המשטר הסוציאליסטי אשר הונהג ב[[רוסיה]] [[מהפכת אוקטובר|במהפכה שבוצעה בשנת 1917]] עד ל[[התפרקות ברית המועצות]] ב[[שנות התשעים]]. לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] הפכו גם מדינות [[מזרח אירופה]] לקומוניסטיות, כולן, למעט [[יוגוסלביה]], בכפייה של שלטונות [[ברית המועצות]]. [[קובה]], השוכנת בים הקריבי, הפכה לקומוניסטית בעקבות מהפכה שהונהגה בידי [[פידל קסטרו]] ו[[ארנסטו צ'ה גווארה]].
 
לאחר מלחמת העולם השנייה מספר מדינות במזרח יבשת אסיה הושפעו מהמשטר בברית המועצות והפכו להיות קומוניסטיות. בראשן [[הרפובליקה העממית של סין]] בהנהגתו של [[מאו דזה-דונג]], [[קוריאה הצפונית]], וצפון וייטנאם שלאחר [[מלחמת וייטנאם]] הפכה כולה לקומוניסטית. [[לאוס]] הפכה למדינה בעלת משטר קומוניסטי בשנת 1975.
 
במדינות מערב אירופה היו מפלגות קומוניסטיות שקיבלו על עצמן את כללי המשטר הדמוקרטי, בין תום מלחמת העולם השנייה לנפילת ברית המועצות, והתמודדו בבחירות לפרלמנט כיתר המפלגות. הגדולה שבהן הייתה [[המפלגה הקומוניסטית האיטלקית]]. ראויה לציון גם [[המפלגה הקומוניסטית של צרפת|המפלגה הקומוניסטית הצרפתית]], השניההשנייה בגודלה ב[[מערב אירופה]], שנוסדה בשנות ה-20 של [[המאה ה-20|המאה העשרים]], ובשיאה (בשנות ה-50) השיגה 25-3025–30 אחוז מקולות הבוחרים.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://hagada.org.il/2003/04/24/%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%AAועידת-%D7%94%D7%9E%D7%A4%D7%9C%D7%92%D7%94המפלגה-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AAהקומוניסטית-%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%AAהצרפתית-%D7%9E%D7%A4מפ/|הכותב=אפרים דוידי|כותרת=הגדה השמאלית|אתר=ועידת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית – מפלגה בעלת שתי נפשות|תאריך=24-4-2003}}}} בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים גיבשו מפלגות קומוניסטיות רבות במערב תפיסה עצמאית מהדוקטרינה המרקסיסטית-לניניסטית והכתבות מוסקבה, תפיסה זו נקראה [[אירו-קומוניזם]]. אחרי [[נפילת ברית המועצות]], חלק מן המפלגות החלו לנוע לכיוון ה[[סוציאל-דמוקרטיה]], ושינו את שמן, אך רוב המפלגות הקומוניסטיות עשו שינויים [[סמנטיקה|סמנטיים]] בלבד, ונשארו עם האידאולוגיה ה[[מרקסיזם|מרקסיסטית]].
 
== הקומוניזם בישראל ==
רעיונות קומוניסטיים נשמעו ב[[היישוב|יישוב היהודי החדש]] בארץ ישראל כבר בתקופת [[העלייה הראשונה]]. הם הובאו עם ה[[חלוציות|חלוצים]] מארצות [[מזרח אירופה]]. המדברים בשבחם, שהתמצאו בזרמים [[מהפכה|מהפכניים]] עדכניים באירופה, הציגו אותם בדרך כלל כ[[אוטופיה]], אך היו אשר האמינו בהיתכנותם גם בחברה היהודית, ואף בכלל האוכלוסייה, בארץ ישראל. בתקופת [[העלייה השנייה]], התגבר הטון הקומוניסטי בעיקר בחוגי [[מעמד הפועלים]], וה[[רטוריקה]] של ה[[אידאולוגיה]] הקומוניסטית הושמעה הרבה כלפי ה[[איכר]]ים ב[[מושבות העלייה הראשונה|מושבות העבריות]], אשר מיאנו לתת עבודה לפועלים העולים החדשים, חסרי הון ורכוש.
 
[[דב בר בורוכוב]] היה מהאבות האידאולוגים של התפיסה ה[[מרקסיזם|מרקסיסטית]] ב[[ציונות]]. הוא סבר כי יש להקים מעמד פועלים בארץ ישראל שייאבק בבורגנות ויקים חברה מרקסיסטית נטולת מעמדות. הוא סבר כי רק בארץ ישראל יהיה אפשר לרכז את היהודים ולהפכם לפועלים.
 
אנשי [[העלייה השלישית]] אשר הגיעו לארץ ישראל לאחר [[מהפכת אוקטובר]] [[1917]], חזו בעלייתם לשלטון של ה[[בולשביקים]] בראשותו של [[ולדימיר לנין]]. חלקם העריצו את המשטר ה[[בולשביקים|בולשביקי]] החדש ב[[ברית המועצות]], אשר פסע אז את פסיעותיו הראשונות. במקביל, בשונה מתפיסת העולם של [[ציונות|ציונים]] אוהדי הקומוניזם, הקימו באותן שנים יהודים וערבים מפלגה קומוניסטית בלבד, היא [[המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה]].{{הערה|1=ראו, למשל: יהודה סלוצקי, מ-מ.פ.ס.ע. עד י.ק.פ. (פ.ק.פ.), '''[[אסופות (תנועת העבודה)|אסופות]]''', חשון תשל"ג אוקטובר 1972, עמ' 3 -18.}} בקרב [[גדוד העבודה]], שהוקם בקיץ [[תר"ף]] [[1920]], ופורק בקיץ [[תרפ"ט]] [[1929]], היו ציונים וקומוניסטים במנעד רחב של גוונים ותצורות. קבוצת חלוצים ציונים לשעבר, אשר האמינו במשטר הקומוניסטי ה[[סובייטי]] החדש בראשותו של [[מנחם אלקינד]] עזבה את הארץ אל [[ברית המועצות]] וקבלה מן השלטונות [[קרקע]] להקמת קיבוץ שנקרא: "[[וויו נובה]]" ('דרך חדשה'). אך לאחר שנים ספורות אולצו המייסדים להפיכתו של הקיבוץ ל[[קולחוז]] עם קבוצות פועלים נוספות: רוסים, אוקראינים ואחרים. בימי [[הטיהורים הגדולים]] של [[סטלין]], יושבי הקיבוץ הוגלו, ואבדו עקבותיו.
 
ב[[המאה ה-21|מאה ה-21]], פועלת בישראל, כמו במדינות רבות, [[המפלגה הקומוניסטית הישראלית]] (מק"י). מק"י רצה ל[[הכנסת|כנסת]] ברשימה משותפת עם גופי ציבור יהודים וערבים, המכונה: "[[החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון]]" (חד"ש, או בערבית בקיצור: אל-ג'בהה الجبهة). במפלגה חברים יהודים וערבים, אם כי רוב מצביעיה באים מן המגזר הערבי. למפלגה יש "משמרת צעירה", המכונה [[ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי]] (בנק"י).
 
ב[[הכנסת ה-16|כנסת ה-16]] היו חברים ראשי מק"י: מזכ"ל המפלגה [[עיסאם מח'ול]], ו[[מוחמד ברכה]]. ב[[הכנסת ה-17|כנסת ה-17]] ייצגו אותה [[ד"ר]] [[דב חנין]] ו[[מוחמד ברכה]]; וב[[הכנסת ה-18|כנסת ה-18]] ו[[הכנסת התשע עשרה|ה-19]], גם [[ד"ר]] [[עפו אגבריה]]. בכנסת העשרים היו חברי הכנסת מטעם מק"י: [[עאידה תומא-סלימאן]], דב חנין, [[יוסף ג'בארין]] ו[[עבדאללה אבו מערוף]].
 
מהכנסת ה-12 ועד הכנסת ה-15 בלטה במיוחד בין חברי הכנסת של מק"י [[תמר גוז'נסקי]], שעמדה בראש [[הוועדה לזכויות הילד]] והעבירה 37 חוקים, בעיקר בנושאים חברתיים.
==לקריאה נוספת==
* [[קרל מרקס]], [[פרידריך אנגלס]], '''[[המניפסט הקומוניסטי]]''', תל אביב: [[הוצאת הקיבוץ המאוחד]], 1975.
; מחקרים
* ארצ'י בראון, '''עלייתו ונפילתו של הקומוניזם''', ספריית אפקים, [[עם עובד]], תרגמה מאנגלית [[כרמית גיא]], 2012.
* [[אבנר בן-זקן]], '''קומוניזם כאימפריאליזם תרבותי: הזיקה בין הקומוניזם הארצישראלי לקומוניזם הערבי''', 1948-1919, תל אביב : הוצאת [[רסלינג]], 2006.
* אביבה וינגרטן, '''התמודדותם של הארגונים היהודים מול הקומוניזם: ומול הסנטור ג’וזף ריימונד מקארתי והאנטי קומוניזם ב[[ארצות הברית]] בראשית שנות החמישים''', עבודת דוקטור, [[אוניברסיטת בר-אילן]], רמת גן תשס"ד 2004.
* אלי רכס, '''המיעוט הערבי בישראל : בין קומוניזם ללאומיות ערבית, 1965-1991''', תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ג.