התקופה העות'מאנית בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

גם במאה ה-19 המשיך השלטון העות'מאני לסבול מבעיות בירוקרטיה ושחיתות. מיעוט האוכלוסייה והמצב הכלכלי הירוד בפרוס המאה ה-19 הביא לירידה בהכנסות ממסים ולדעת השלטון,ולשלטון לא הייתה הצדקה בהשקעת מאמצים לטובת האוכלוסייה. הארץ הוזנחה. מושלי הסנג'קים וראשי הערים גבו מסים מופקעים והיו שמרדו והכריזו על עצמאותם. כמה משפחות נכבדות מוסלמיות - משפחות טוקאן, גראר ועבד אל אדר - ניצלו את חולשת השלטון העות'מאני והשתלטו על סנג'ק שכם. הם ניהלו מאבק מוצלח נגד נפוליאון ב[[מסע נפוליאון בארץ ישראל|מסע הכיבוש שלו בארץ ישראל]] והפכו את הר השומרון לאזור עצמאי. השלטון העות'מאני נאבק לחיסול העצמאות המקומית, אך ללא הצלחה. במשך שנים רבות בין 1799 ל-1840, המשפחות ניהלו בינן מאבקים על שליטה בהר שהיו מלווים בהרוגים והרסהשליטה כפריםבשומרון. בהרי יהודה השתלטה משפחת אבו ע'וש על הדרך הראשית לירושלים וגבתה "דמי מעבר" גבוהים מצליינים נוצרים, עולי רגל יהודים ושיירות סוחרים.

בשנת 1831 פלש הצבא המצרי בפיקודו של [[איברהים פאשה]], בנו של [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]], ששלט מטעם הסולטאן במצרים, לארץ וכבש אותה. הכיבוש המצרי נמשך מ-1831 עד לראשית 1841. בתחילה ניהל איברהים פשה מדיניות מתונה כדי לרכוש את אהדת האוכלוסייה והמנהיגות המקומית. הוא ביטל את החלוקה למחוזות והשליט שלטון ריכוזי ודפוסי שלטון מודרניים. הוא השליט בארץ סדר ובטחון על ידי בלימת פשיטות הבדואים, והחזרת הביטחון לערים ולדרכים וחיסול ההתנכלויות לפלאחים. הכיבוש המצרי הביא לארץ לשינוי דמוגרפי מהותי. עשרות אלפי מצרים התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה ([[עמק חפר]]) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון [[פג'ה]], [[סומייל]], [[ג'לג'וליה]], אמלבס ([[פתח תקווה]]), קובּיבה ([[כפר גבירול]]); תושבי קטרה ([[גדרה]]) באו בתקופה זו מ[[לוב]]; ב[[ואדי ערה|וואדי ערה]] ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של [[מהגר]]ים מצריים בכפרים [[עארה]], [[ערערה]], [[כפר קרע]], [[כפר קאסם]], [[טייבה]], [[קלנסואה]], [[אום אל פאחם]] ואחרים. כדי לממן את פעולות השלטון הכביד איברהים פשה את עול המסים, והם נגבו באכזריות ועוררו התנגדות. השלטון המצרי נתקל בהתנגדות לא רק בשל מדיניות המיסוי, אלא גם בשל הגיוס הכפוי לצבא, ובמאי 1834 פרץ "מרד הפלאחים", שהפך למרד כללי נגד השלטון המצרי. המרד דוכא באכזריות אבל השלטון העות'מאני לא היה מסוגל לסלק את המצרים. איברהים פשה שלט בארץ עד פברואר 1841 ורק בהתערבות המעצמות נאלץ לסגת בחזרה למצרים. בתמורה לסיוע נאלצו העות'מאנים לחתום על הסכמי ה[[קפיטולציות]] אשר פגעו בריבונותם. ההסכמה לחתום על הסכמים אלו, שהיו פגיעה מהותית בסמכותובסמכותם האימפריאלית של העות'מאנים, היווהיו ביטוי לחולשתה ההולכת והגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה.

בהדרגהלאחר נסיגת הצבא המצרי החל השלטון העות'מאני להתאושש בהדרגה ולהנהיג רפורמות על פי המודל האירופאי. תפקידי המושלים הוגבלו ושיטת המינהל הפאודלי בוטלה. השינוי בגישת השלטון העות'מאני הושפע במידה רבה מהעניין שהחלו מעצמות אירופה לגלות בארץ לאחר [[קרב וטרלו|מפלתו של נפוליאון]]. בשנת 1864 החליט '[[השער הנשגב|השער העליון']] - השלטון המרכזי ב[[איסטנבול|קושטא]], לארגן מחדש את המנהל והמשטרה וחילק את הארץ לשניים: וילאת (מחוז) ביירות ו-וילאת דמשק. וילאת בירות כללה את סנג'ק שכם, עכו וביירות, ו-וילת דמשק כללה את סנג'ק חורן, אל כרך, דמשק וירושלים. כך פוצלה הארץ לשני מחוזות שונים. ארבעה מהסנג'קים העות'מאנים חופפים כמעט לגבולות לארץ ישראל [[המנדט הבריטי|המנדטורית]]: סנג'ק עכו וסנג'ק שכם - שניהם כפופים לווילאייט ביירות, ו[[סנג'ק (האימפריה העות'מאנית)|הסנג'קים]] של ירושלים ועזה אוחדו למתצרפליק (בירת מחוז קטן) ירושלים שהוכפף ישירות לשלטון המרכזי. כך המחוזות של ארץ ישראל המערבית היו ליחידה מנהלית אחת הכפופה ישירות לשלטון ב[[איסטנבול|קושטא]].