אמנת שנגן – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: \1מיסים |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1:
{{אמנת שנגן}}
'''אמנת שֶנְגֶן''' היא [[הסכם]] שנחתם בין מדינות ב[[אירופה]] על הנהגת מדיניות [[הגירה]] וביקורת [[גבול]]ות מתואמת. על האמנה חתומות 29 מדינות (כל מדינות [[האיחוד האירופי]] מלבד [[אירלנד]] ו[[בריטניה]], בתוספת [[איסלנד]], [[ליכטנשטיין]], [[נורווגיה]] ו[[שווייץ]], שאינן חברות באיחוד). מבין המדינות החתומות רק 26 מיישמות את האמנה הלכה למעשה, והאחרות מתכננות להצטרף במועד מאוחר יותר. בין המדינות המיישמות את האמנה הוסרה ביקורת הגבולות והונהגה [[אשרה (ויזה)|ויזה]] אחידה ("'''ויזת שנגן'''", התקפה לכל 26 המדינות). עם זאת, מדיניות ההגירה נשארה באחריותה של כל מדינה בנפרד.
האמנה נחתמה ב-[[14 ביוני]] [[1985]] ב[[אונייה]] על נהר ה[[מוזל (נהר)|מוזל]], בקרבת העיירה [[שנגן]] (Schengen) ב[[לוקסמבורג]], קרוב לגבול עם [[צרפת]] ו[[גרמניה]]. על האמנה חתמו חמש המדינות האירופיות השכנות: [[בלגיה]], [[צרפת]], [[גרמניה]], [[לוקסמבורג]], ו[[הולנד]].
שורה 8:
==דרכי הפעולה של אמנת שנגן==
{{ארגונים בינלאומיים באירופה}}
לפני הסכמי שנגן היו צריכים אזרחי [[מערב אירופה]] להראות [[תעודת זהות]] או [[דרכון]] כדי לחצות את הגבול למדינות השכנות. אזרחיהן של כמה מדינות נזקקו להוציא [[אשרה (ויזה)|ויזה]] נפרדת לכל מדינה אירופית שבה רצו לבקר. לאורך היבשת ולרוחבה הייתה פרושה רשת של מעברי גבול, שפגעה בתנועה ובסחר, מה שגרם לעיכובים ולהפסדים כלכליים בקרב עסקים ומבקרים באירופה.
מאז יישום ההסכם בוטלו עמדות ביקורת הגבולות בין המדינות החברות, ולעיתים קרובות אף נהרסו וסולקו. התנועה במכוניות אינה נעצרת בגבול, ואין עוד בדיקת דרכונים או תעודות זהות במעבר בין מדינות - בין אם ביבשה, בים או באוויר. אזרחים של מדינות מחוץ לאירופה המבקרים באירופה כתיירים וזקוקים לוויזה כדי להיכנס לאזור שנגן, צריכים לקבל רק ויזה אחת ("ויזת שנגן") התקפה לכל מדינות ההסכם, שאותה עליהם לבקש משגרירות המדינה הראשונה שאליה הם מתכוונים להיכנס. ויזה זו מאפשרת להם לבקר בכל מדינות אזור שנגן ללא הפרעה. במקרים יוצאי-דופן ניתן להגביל ויזה כזו כך שתהיה תקפה רק לכמה מהמדינות באזור, אולם מקרים כאלה הם נדירים.
אזרחי מדינות מחוץ לאיחוד האירופי שיש להם אישור-שהייה באחת ממדינות שנגן רשאים להיכנס לכל אחת מהמדינות האחרות ולשהות בהן עד שלושה חודשים.{{הערה|1=סעיף 21 באמנת שנגן.}} כדי לשהות באחת המדינות תקופה ארוכה יותר עליהם לקבל אישור-שהייה ממדינה זו. אזרחי חוץ שיש להם אישור למגורים ארוכי-טווח באחת ממדינות שנגן רשאים, בנסיבות מסוימות, להתגורר במדינות אחרות החתומות על האמנה.{{הערה|1=[http://eur-lex.europa.eu/LexUriServ/site/en/oj/2004/l_016/l_01620040123en00440053.pdf הוראת מועצת האיחוד האירופי בעניין מעמדם של אזרחי מדינות שלישיות בעלי אישור מגורים לטווח ארוך], ינואר 2004.}}
שורה 18:
על-פי תקנות שנגן (סעיף 45), נדרשים בתי מלון ובתי אירוח אחרים לנהל רישום של שמות האורחים, וכן אזרחות ומספר תעודת זהות או דרכון של אורחים זרים.
===ביטחון לאומי===
על פי סעיפים 21-23 של קוד הגבולות רשאית מדינה חברה להפעיל מחדש ביקורת גבולות לזמן קצר, אם נקבע שהדבר חיוני ל[[ביטחון לאומי|ביטחונה הלאומי]], אבל לשם כך עליה לעבור הליך התייעצות המוסדר בתקנות. דבר זה קרה בפורטוגל בזמן אליפות הכדורגל [[יורו 2004]], ובצרפת במשך הטקסים לציון 60 שנה ליום הניצחון במלחמת העולם השנייה. נעשה שימוש בסעיפים אלו בצרפת פעם נוספת מעט אחר-כך, אחרי [[פיגועים בלונדון (2005)|הפיגועים בתחבורה הציבורית בלונדון]] ב-[[2005]]. פינלנד הנהיגה מחדש ביקורת גבולות זמנית במהלך אליפות העולם באתלטיקה ב-2005; גרמניה עשתה זאת ב[[מונדיאל 2006]] ופעם נוספת בעת פסגת ה-[[G8]] ב-2007.
חוקי שנגן כוללים גם תקנות לשיתוף מידע [[מודיעין משטרתי|מודיעיני]], כגון מידע על אנשים, מסמכים אבודים וגנובים, כלי רכב וכדומה, באמצעות ה-SIS. פירושו של דבר הוא שבני-אדם מבוקשים או כאלה הנחשבים "בעייתיים" אינם יכולים פשוט "להיעלם" באמצעות מעבר למדינת שנגן אחרת.
על-פי סעיף 41 להסכם, המשטרה ממדינת שנגן אחת רשאית לחצות את הגבול למדינה השכנה כדי לרדוף אחרי אנשים חשודים עד למרחק 30 קילומטר ("מרדף חם"). על השוטרים להיות לבושים מדים או להיות ברכב המסומן כרכב משטרה, והשימוש בכלי נשק מותר רק למטרות הגנה עצמית. מדינות שנגן רבות הנהיגו הסכמים דו-צדדיים נוספים בינן לבין שכנותיהן, המאפשרים שיתוף פעולה הדוק יותר בין כוחות המשטרה במדינות אלו; הסכמים כאלה מותרים במפורש על פי הסכמי שנגן. שיתופי-פעולה כאלה כוללים, בין השאר, תדרי-רדיו משטרתיים משותפים, מרכזי בקרה משטרתיים ויחידות גישוש משותפות באזורי גבול.
===מכס===
רוב המדינות החתומות על אמנת שנגן הן חברות [[האיחוד האירופי]], שביטל את כל המכסים בין המדינות החברות בו; לפיכך אין בדיקות מכס במעבר בין מדינות האיחוד. עדיין קיימת בדיקת מכס בין מדינות שנגן השייכות לאיחוד האירופי לבין שלוש מדינות שנגן שאינן חברות בו (איסלנד, נורווגיה ושווייץ). כמו כן, קיימות גם בדיקות מכס בין האיחוד האירופי לבין האזורים הלא-אירופיים של מדינות האיחוד, שאינם חלק מ"אזור המכס והמע"מ" באיחוד האירופי: למשל, בין [[הלגולנד]] לבין גרמניה גופא. במעבר בין שתי מדינות באיחוד האירופי שאחת מהן אינה חברה באזור שנגן, מתקיימת ביקורת דרכונים/תעודות זהות, אך לא ביקורת מכס - כך למשל המצב במעבר בין בריטניה לאירופה היבשתית.
כמה מהחברות באמנת שנגן שומרות על בדיקות בחיפוש אחר חומרים אסורים. לדוגמה, מדיניות ה[[סמים]] ההולנדית שונה מזו הצרפתית, ואדם עלול לקנות סמים בהולנד ולמכור אותם בצרפת בשוק השחור; לכן צרפת עשויה לדרוש לבדוק בכליו של מי שנכנס אליה מארצות השפלה. כך גם שוודיה ופינלנד שמרו על בדיקת מכס שנועדה לטפל בהברחות סמים ו[[אתנול|אלכוהול]]. האמנה מאפשרת בדיקות כאלה, ובלבד שלא עוצרים מכוניות אלא אם קיים חשש ממשי להברחה.
נורווגיה ואיסלנד, שאינן חברות באיחוד האירופי, אוכפות אותה רמה של ביקורת מכס לכל המדינות שאינן חברות "ההסכם הנורדי", כולל מדינות שנגן האחרות.
שורה 33:
==חברות ויישום==
===חברוּת===
להלן התאריכים בהם חתמו המדינות על ההסכמים. היישום בפועל התחיל כמה שנים לאחר תאריך החתימה; במקרה של חמש החותמות הראשונות לא הוחל ביישום עד [[1995]].
* [[14 ביוני]] [[1985]] - [[בלגיה]], [[צרפת]], [[לוקסמבורג]], [[גרמניה]], [[הולנד]]
שורה 41:
* [[28 באפריל]] [[1995]] - [[אוסטריה]]
* [[19 בדצמבר]] [[1996]] - [[דנמרק]], [[פינלנד]], [[איסלנד]], [[נורווגיה]], [[שוודיה]]
* [[1 במאי]] [[2004]] - [[אסטוניה]], [[הונגריה]], [[לטביה]], [[קפריסין]] (עדיין לא מיושם בפועל), [[פולין]], [[ליטא]], [[מלטה]], [[סלובניה]], [[סלובקיה]], [[צ'כיה]]
* [[16 באוקטובר]] [[2004]] - [[שווייץ]]
* [[1 בינואר]] [[2007]] - [[רומניה]] (עדיין לא מיושם בפועל), [[בולגריה]] (עדיין לא מיושם בפועל)
שורה 52:
* [[1997]] - איטליה ([[26 באוקטובר]]), אוסטריה ([[1 בדצמבר]]). יוון ([[8 בדצמבר]]) יישמה את ההסכם תאורטית אך בפועל משמר הגבול המשיך לפעול עד [[2000]]
*[[26 במרץ]] [[2000]] - יוון יישמה את ההסכם במלואו
*[[25 במרץ]] [[2001]] - דנמרק, פינלנד, נורווגיה, שוודיה, איסלנד
*[[21 בדצמבר]] [[2007]] - [[מלטה]], [[צ'כיה]], [[סלובקיה]], [[ליטא]], [[לטביה]], [[אסטוניה]], [[פולין]], [[סלובניה]], [[הונגריה]]
*[[12 בדצמבר]] [[2008]] - [[שווייץ]]
שורה 75:
==לא חתמו על ההסכם==
*[[סן מרינו]] אינה חלק מאזור שנגן באופן רשמי, אבל יש לה גבול פתוח עם איטליה; עם זאת, מדי פעם מתנהלות בדיקות אקראיות של ה[[ז'נדארמריה|קאראביניירי]] האיטלקים, של משטרת סן מרינו ושל "המשמר הפיננסי", כוח משטרתי-צבאי הכפוף למשרד האוצר האיטלקי.
*[[מונקו]], הגובלת בצרפת ובים התיכון: היישום בפועל הוא כאילו מונקו היא חלק מצרפת, והרשויות הצרפתיות מפעילות את ביקורת הכניסה והיציאה לאזור שנגן בנמל מונקו.
*[[קריית הוותיקן]] הביעה את רצונה להצטרף להסכם שנגן. יש לה כבר גבול פתוח עם איטליה, אבל הנהגת ההסכם תאפשר שיתוף-פעולה קרוב יותר בגישה למאגרי המידע של מדינות האמנה (Schengen Information System).
*[[אנדורה]] לא הצטרפה לאזור שנגן, ומעברי הגבולות בינה לבין שתי שכנותיה, צרפת וספרד, נשארו על כנם. על פי רוב אזרחים מחוץ לאיחוד שברשותם ויזת שנגן בתוקף רשאים להיכנס למדינה מצרפת או מספרד מבלי לעצור לביקורת במעבר הגבול.
===בריטניה ואירלנד===
[[הממלכה המאוחדת]] ו[[אירלנד]] הן שתי החברות היחידות באיחוד האירופי שלא חתמו על אמנת שנגן: שתיהן קיבלו אישור לבחור שלא להצטרף לאמנה (באנגלית '''opt-out'''). בין בריטניה ואירלנד יש "אזור נסיעה משותף" ללא ביקורת גבולות; לפיכך כל עוד בריטניה לא תצטרף לאזור שנגן, אירלנד אינה יכולה להצטרף לאזור שנגן בלי לבטל את ההסכם עם בריטניה, מה שיחייב ביקורת בגבול היבשתי בינה לבין [[צפון אירלנד]], שהיא חלק מהממלכה המאוחדת. בריטניה, מצידה, אינה מראה סימנים כי רצונה לוותר על מערכת ביקורת הגבולות הלאומית שלה. ב-1999 ביקשו הממלכה המאוחדת ואירלנד להצטרף לכמה מהתקנות הכלולות בהסכם שנגן, והבקשה אושרה ב-[[29 במאי]] [[2000]] על ידי [[מועצת האיחוד האירופי]].{{הערה|1=[http://eur-lex.europa.eu/LexUriServ/LexUriServ.do?uri=CELEX:32000D0365:EN:HTML טקסט ההחלטה] (אנגלית)}} לפיכך, שותפות בריטניה ואירלנד בהחלטות המועצה הנוגעות לשיתוף-פעולה משטרתי, אבל לא בתקנות הנוגעות ל[[מקלט מדיני]], ויזות וביקורת גבולות.
אי-רצונה של ממשלת בריטניה להצטרף לאמנת שנגן ספג ביקורת מצד [[בית הלורדים]], שהאשים את הממשלה בהכשלת המאבק נגד פשיעה בינלאומית, כיוון שלבריטניה אין גישה למאגרי המידע של '''מערכת המידע של שנגן''' (Schengen Information System או SIS), הכוללת מידע על בני-אדם בעלי עבר בעייתי.
| |||