ויקיפדיה

גליקל מהמלין – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
תיקון שמות ע"פ התרגום של א"ז רבינוביץ. לדוגמה, השם ציפור = ציפורה = פייגל או פייגלה באידיש. להשתמש בשם ציפור במקום ציפורה המוכר בכל תפוצות ישראל ואשכנז בימי הביניים הוא אנארכרוניסטי ומוזר, עד כדי קריפיות.
ביטול גרסה 25586985 של 46.116.181.192 (שיחה)
שורה 6:
==חייה==
אבי אמה של גליקל, נתן מעלרייך, היה עשיר וישב בעיר [[דטמולד]], עד שקיבל צו גירוש ועבר עם אשתו ובניו לעיר [[אלטונה]].{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 65-63.}}
אביה של גליקל, סוחר אבני החן לייב פינקֶרְלֶה שטאדה, היה נשוי במשך 15 שנה לרייצא, והייתה להם בת יחידה, מנישואיה הקודמים של רייצא, שנפטרה מאוחר יותר בזמן לידתה הראשונה. לאחר מותה של רייצא ללא ילדים משותפים,{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 61, 75-73.}} נשא אביה של גליקל את בילאבילה, אם גליקל, שילדה לו שישה ילדים (5 בנות ובן אחד), בעיר [[המבורג]] ב[[האימפריה הרומית הקדושה|אימפריה הרומית הקדושה]]. בסוף מלחמת שלושים השנה, בשנת 1648, כשהייתה גליקל בת פחות משלוש, גורשה משפחתה מהמבורג יחד עם כל היהודים מהעיר [[אלטונה]] שהתיישבו בה בשני העשורים הקודמים, והם עברו לאלטונה הקרובה (כיום חלק מהמבורג) שהייתה בשלטון [[דנמרק|דני]].{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 51-49.}} במהלך חורף 1657–1658 פלשו השוודים לאלטונה, ויהודי העיר ברחו להמבורג המוגנת יותר. הם הורשו להישאר בעיר, והיו בעלי מעמד של יהודי חסות דנים. לטענת גליקל, אביה היה היהודי הראשון שהורשה לחזור ולהתיישב בהמבורג.{{הערה|שם=גליקל 55|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 55.}} סבתה מצד אמה התגוררה בביתם במשך 17 שנים ונפטרה בגיל 74.{{הערה|שם=גליקל 77|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 77.}}
 
עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, אורסה גליקל לחיים האמל (מהעיר [[המלין]]). כעבור שנתיים, עוד לפני שמלאו לה 14 שנים, הם נישאו בהמלין, אליה נסעה גליקל עם הוריה בעגלות איכרים.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 111-109.}} על השינוי הדרמטי בחייה כתבה: "הייתי ילדה...והיה עלי להישאר בלי אבי ואמי בארץ זרה אצל אנשים זרים... הייתי ילדה צעירה וגודלתי מנעורי בכל הפינוקים...לבוא מעיר כמו המבורג...האמיל עצמה היא מקום עלוב וחסר עניין. אבל כל זה לא היה חשוב לי משום נחת הרוח שהייתה לי מ[[חם (קרוב משפחה)|חמי]]".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 115.}}
לאחר החתונה גר הזוג בבית הוריו של חיים בהמלין, ובשל מחסור באפשרויות מסחר עברו לאחר כשנה להמבורג והתגוררו בבית הוריה.{{הערה|שם=גליקל 129}} מיד לאחר שעברו להמבורג נכנסה להריון. 8 ימים לאחר שילדה את בתה הראשונה, ציפורהציפור, ילדה גם אמה של גליקל בת: "לא הייתה לנו מנוחה בשל האנשים הרבים שמיהרו לבוא לראות את הפלא: אם ובת, יולדות שתיהן, שוכבות בחדר אחד".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 133.}} תינוקת זו של אמה, הייתה אחותה הצעירה ביותר של גליקל, רבקה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 315-314, הערה 430.}} כעבור שנה מאז שעברו להמבורג, עברו להתגורר בשכירות בבית משלהם וויתרו על התמיכה הכלכלית של הוריה של גליקל, שהביעה את שמחתה על חייהם החדשים והעצמאיים: "אני סבורה שלא היה בעולם זוג מאושר וחביב יותר מאתנו". כשהייתה ציפורהציפור בת שנתיים, ילדה גליקל את ילדה השני, בנה נתן.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 139-137.}} בסוף שנת 1665 ילדה את השלישית בילדיה, בתה מאטי (מטה).{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 151-148, הערות 32, 51.}} לאחר שילדה אותה, פרצה בהמבורג מגפת [[דבר (מחלה)|דבר]], וגליקל עזבה את העיר עם משפחתה ל[[הנובר]]. לאחר שגילתה אצל בתה ציפורהציפור [[מוגלה]] בבית השחי, פרצה בהלה בקהילה היהודית מהחשש שדוכס העיר ישמע כי פרצה בקהילה מגפה. הוחלט לשלוח את הילדה בסודיות לכפר מחוץ לעיר עם המשרתת, כדי שתלון בינתיים בבית של גויים: "נאלצנו לשלח מאתנו את ילדתנו החביבה...אניח אפוא לכל אב ואם הגונים לשפוט מה היה מצב רוחנו... אינני סבורה של[[אברהם אבינו]] כאב בשעת [[העקדה]] יותר משכאב לנו באותה השעה". לאחר שהבריאה, ניתן לציפורהלציפור לחזור להוריה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 175-157.}} הבת מאטהמטה נפטרה בגיל 3.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 233, 241.}} לאחר מותה, ילדה גליקל את הרביעית בילדיה, הנה (חנה).{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 235; ספר רביעי, עמ' 249-248, הערה 1.}} ילדה החמישי היה מרדכי{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 227; ספר רביעי, עמ' 261-260, הערה 62.}} והשישית אסתר.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 293-292, הערה 282.}}
 
עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, נערך שידוך לציפורהלציפור, וכעבור שנה וחצי (1673 או 1674) נסעה המשפחה לחתונתה באמסטרדם. סמוך למועד החתונה, נולד לגליקל ילדה השביעי{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 302, הערה 352.}}, בנה לייבליב. בין הנכבדים שנכחו בחתונה עצמה, היו גם בניו של פרידריך וילהלם האלקטור הגדול מברנדנבורג, הנסיכים קרל אמיל ופרידריך.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 273-265, הערות 100, 120.}} השמיני בילדיה של גליקל היה יוסף, שנקרא על שם סבו, אביו של חיים. זמן קצר אחרי הלידה, נכנסה שוב להריון וילדה בן נוסף שנפטר 14 יום לאחר לידתו. לאחר מכן ילדה את 5 ילדיה הצעירים: הענדלהענדילכן, זנוויל, משה, פריידאפריידכן ומרים.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 351-340, הערות 567, 633.}}
במהלך שלושים שנות נישואיה לחיים האמל, ילדה גליקל ארבעה עשר ילדים, שניים מהם מתו בילדותם.
הענדלהענדלי נפטרה 17 שבועות לאחר חתונתה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר חמישי, עמ' 415.}}
 
אביה של גליקל נפטר כאשר אמה הייתה בת 44. למרות הצעות השידוכים שקיבלה, "העדיפה להישאר באלמנותה". היא נפטרה בשנת 1704, בגיל 75. כמו אמה, גם גליקל נתאלמנה מבעלה (חיים) בגיל 44 (בשנת 1689).{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 323, הערה 460.}} לאחר מותו{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר חמישי, עמ' 369.}} נאלצה לנהל בעצמה את עסקי המסחר שלו, ולנהל קשרי מסחר בשוקי [[אמסטרדם]], [[לייפציג]], [[ברלין]], [[וינה]], [[מץ]] ו[[פריז]].
שורה 34:
היא מספרת שבעת בריחת יהודי [[וילנה]] מעירם עקב [[קרב וילנה (1655)]] {{אנ|Battle of Vilnius (1655)}}, "רבים הגיעו להמבורג והייתה להם מחלה מידבקת", ואביה אירח בעליית הגג בביתם כעשרה חולים, שחלקם הבריאו וחלקם נפטרו, וגם גליקל ואחותה הגדולה עלקלי חלו במחלה.{{הערה|שם=גליקל 77}} בהיותה בהריון עם בתה מאטי (או מטה), נשדד ונורה למוות מרדכי, שעבד כסוכן של גליקל ובעלה, בדרכו ברגל מ[[הנובר]] ל[[הילדסהיים]] על ידי צייד כפרי, שלטענת גליקל הטיח בקורבן בעת השוד "נבלה יהודית שכמותך".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 149-143.}}
 
בתקופה שילדה את מאטהמטה, החלו להגיע השמועות על [[שבתאי צבי]]. היא מספרת על האיגרות שהגיעו בעניינו להמבורג מסוף נובמבר 1665 עד פברואר 1666. את הציפייה שהייתה לגאולה והאכזבה ממשיח השקר, היא מדמה לאשה המצפה בכאבים ללידת תינוקה, "אבל כעבור כל ייסוריה ומכאוביה לא בא דבר מלבד קול של רוח". לשון מעודנת לומר שלא ילדה תינוק אלא פלטה נפיחה. היא מספרת שאת האיגרות קיבלה בשמחה גדולה הקהילה הספרדית. הספרדים קראו אותן בבית הכנסת שלהם ולכן הלכו גם האשכנזים ל"בית הכנסת הפורטוגזי", כדי לשמוע את קריאתן:
:{{ציטוטון|הבחורים הפורטוגזים הצעירים לבשו בכל פעם את בגדיהם הטובים ביותר וחגרו סרט רחב של משי ירוק - זה היה המלבוש של שבתאי צבי. כך הלכו כולם בתופי' ובמחולות לב"ה שלהם ובשמחה כשמחות בית שאיבה קראו את האיגרות. מקצתם מכרו, מסכנים, את כל אשר להם, בית ונחלה, ורק קיוו יום יום שייגאלו}}.
גליקל מספרת שחמיה עזב את ביתו בהאמיל ועבר להילדסהיים, ושלח אל גליקל וחיים בהמבורג שתי חביות גדולות מלאות במזון, משום שתכנן להפליג מהמבורג אל ארץ ישראל, אולם הגאולה לא באה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 157-151, הערות 51, 55.}}
שורה 43:
בסיפורה על חתונת בנה זנוויל, היא מציינת שנערכה "בכל הכבוד וההדר עד כמה שאנו היהודים יכולים", ככל הנראה בשל הצורך שלא להתבלט לעיני השכנים.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר חמישי, עמ' 457-456, הערה 493.}}
 
בסיפורה על השידוך שנערך לבתה ציפורהציפור באמסטרדם, היא מזכירה את המלחמה שהחלה ב-1672 בין [[לואי הארבעה עשר, מלך צרפת]] לבין הולנד.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 265, הערה 91.}} היא מזכירה גם את [[מלחמת תשע השנים]] (1697-1688){{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 315, הערה 437.}} ואת המלחמה בין לואי הארבעה עשר ל[[לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] (1714-1710).{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שביעי, עמ' 567, 571, הערה 60.}}
גליקל משווה לקראת סוף זיכרונותיה את הקהילה היהודית של מץ בתקופה זו של חייה לאותה "קהילה נאה והגונה" שהכירה כשהגיעה לשם. בתקופה המאוחרת, אופנת חבישת הפאות מזמנו של לואי הארבעה עשר החלה להתקבל בקרב חשובי יהודי מץ, הם החלו להתדיין בערכאות משפטיות של גויים והייתה "ראוותנות גדולה". אם כי היא מעירה שגם כאשר הגיעה למץ "היו לעיתים קצת מחלוקות, כמו שנהוג בעו"ה אצל היהודים".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שביעי, עמ' 579-578, הערות 129-128.}}
את זיכרונותיה היא מסיימת באירוע שהתרחש במץ ונזכר גם במגוון מקורות אחרים. ב-5 ביוני 1715, יום שני של [[חג שבועות]], בזמן תפילתו של החזן הנודד הידוע ר' יוקלי מרישא ([[ז'שוב]] ב[[גליציה]]), נשמע בבית הכנסת רעש גדול "כאילו בניין גדול קורס תחתיו". הגברים חששו שכיפת בית הכנסת עומדת לקרוס וקראו לנשיהם שתרדנה מהר. ב[[עזרת נשים (בית כנסת)|עזרת הנשים]] פשטה תבהלה והנשים מיהרו לרדת למטה כדי להציל עצמן ולהגיע אל בעליהן: "ומכיוון שכל אחת השתוקקה להקדים את רעותה, נפלו רחמנא ניצלן זו על גבי זו". במשך חצי שעה נמשך האירוע, בו 6 נשים נרמסו למוות: "על המדרגות שכבו יותר מחמישים נשים, והיו מעורבבות כל כך זו בזו כאילו הודבקו בזפת זו על גבי זו, והחיות עם המתות". אנשים רבים, תושבי העיר שאינם יהודים, "באו לרחוב היהודי עם סולמות וגרזנים" כדי "להוריד את הנשים מן העזרה העליונה". גליקל עצמה ישבה בעזרת הנשים התחתונה, אולם לא שמעה את קול הנפץ הגדול, אלא רק את התרוצצות הנשים בעזרה העליונה. בעודה מסייעת לבתה ההרה אסתר לרדת את 5 או 6 המדרגות ביציאה מעזרת הנשים התחתונה, נפלה גליקל במדרגה האחרונה: "ובמקום הזה שבו שכבתי מוכרחים היו לעבור כל הגברים שרצו לעזור לנשים שעל מדרגות העזרה העליונה, ואילו חלף ממש עוד רגע אחד הייתי נרמסת. אבל לבסוף הבחינו בי הגברים ועזרו לי לקום". בבדיקה שנערכה לאחר מכן, לא נמצא דבר שנפל מהתקרה ולא נתברר מקור האסון. גליקל תולה את סיבת האסון בעוונות הקהילה ובמיוחד ב"חטאים שנעשו בחג [[שמחת תורה]]", כשמונה חודשים לפני כן, לאחר שהגביהו את ספר התורה כנהוג: "התחילה קטטה אצל הנשים והן קרעו בעו"ה אישה מעל ראש רעותה את השביסים ועמדו גלויות ראש בעזרת הנשים. משום זה התחילו הגברים בעזרת הגברים ג"כ לריב ולהתקוטט זה עם זה". משתתפי הקטטה נענשו על ידי פרנסי הקהילה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שביעי, עמ' 605-587.}}
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/גליקל_מהמלין"