גליקל מהמלין – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תיקון שמות ע"פ התרגום של א"ז רבינוביץ. לדוגמה, השם ציפור = ציפורה = פייגל או פייגלה באידיש. להשתמש בשם ציפור במקום ציפורה המוכר בכל תפוצות ישראל ואשכנז בימי הביניים הוא אנארכרוניסטי ומוזר, עד כדי קריפיות. |
Liadmalone (שיחה | תרומות) ביטול גרסה 25586985 של 46.116.181.192 (שיחה) |
||
שורה 6:
==חייה==
אבי אמה של גליקל, נתן מעלרייך, היה עשיר וישב בעיר [[דטמולד]], עד שקיבל צו גירוש ועבר עם אשתו ובניו לעיר [[אלטונה]].{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 65-63.}}
אביה של גליקל, סוחר אבני החן לייב פינקֶרְלֶה שטאדה, היה נשוי במשך 15 שנה לרייצא, והייתה להם בת יחידה, מנישואיה הקודמים של רייצא, שנפטרה מאוחר יותר בזמן לידתה הראשונה. לאחר מותה של רייצא ללא ילדים משותפים,{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 61, 75-73.}} נשא אביה של גליקל את
עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, אורסה גליקל לחיים האמל (מהעיר [[המלין]]). כעבור שנתיים, עוד לפני שמלאו לה 14 שנים, הם נישאו בהמלין, אליה נסעה גליקל עם הוריה בעגלות איכרים.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 111-109.}} על השינוי הדרמטי בחייה כתבה: "הייתי ילדה...והיה עלי להישאר בלי אבי ואמי בארץ זרה אצל אנשים זרים... הייתי ילדה צעירה וגודלתי מנעורי בכל הפינוקים...לבוא מעיר כמו המבורג...האמיל עצמה היא מקום עלוב וחסר עניין. אבל כל זה לא היה חשוב לי משום נחת הרוח שהייתה לי מ[[חם (קרוב משפחה)|חמי]]".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שני, עמ' 115.}}
לאחר החתונה גר הזוג בבית הוריו של חיים בהמלין, ובשל מחסור באפשרויות מסחר עברו לאחר כשנה להמבורג והתגוררו בבית הוריה.{{הערה|שם=גליקל 129}} מיד לאחר שעברו להמבורג נכנסה להריון. 8 ימים לאחר שילדה את בתה הראשונה,
עוד לפני שמלאו לה 12 שנים, נערך שידוך
במהלך שלושים שנות נישואיה לחיים האמל, ילדה גליקל ארבעה עשר ילדים, שניים מהם מתו בילדותם.
אביה של גליקל נפטר כאשר אמה הייתה בת 44. למרות הצעות השידוכים שקיבלה, "העדיפה להישאר באלמנותה". היא נפטרה בשנת 1704, בגיל 75. כמו אמה, גם גליקל נתאלמנה מבעלה (חיים) בגיל 44 (בשנת 1689).{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר רביעי, עמ' 323, הערה 460.}} לאחר מותו{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר חמישי, עמ' 369.}} נאלצה לנהל בעצמה את עסקי המסחר שלו, ולנהל קשרי מסחר בשוקי [[אמסטרדם]], [[לייפציג]], [[ברלין]], [[וינה]], [[מץ]] ו[[פריז]].
שורה 34:
היא מספרת שבעת בריחת יהודי [[וילנה]] מעירם עקב [[קרב וילנה (1655)]] {{אנ|Battle of Vilnius (1655)}}, "רבים הגיעו להמבורג והייתה להם מחלה מידבקת", ואביה אירח בעליית הגג בביתם כעשרה חולים, שחלקם הבריאו וחלקם נפטרו, וגם גליקל ואחותה הגדולה עלקלי חלו במחלה.{{הערה|שם=גליקל 77}} בהיותה בהריון עם בתה מאטי (או מטה), נשדד ונורה למוות מרדכי, שעבד כסוכן של גליקל ובעלה, בדרכו ברגל מ[[הנובר]] ל[[הילדסהיים]] על ידי צייד כפרי, שלטענת גליקל הטיח בקורבן בעת השוד "נבלה יהודית שכמותך".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 149-143.}}
בתקופה שילדה את
:{{ציטוטון|הבחורים הפורטוגזים הצעירים לבשו בכל פעם את בגדיהם הטובים ביותר וחגרו סרט רחב של משי ירוק - זה היה המלבוש של שבתאי צבי. כך הלכו כולם בתופי' ובמחולות לב"ה שלהם ובשמחה כשמחות בית שאיבה קראו את האיגרות. מקצתם מכרו, מסכנים, את כל אשר להם, בית ונחלה, ורק קיוו יום יום שייגאלו}}.
גליקל מספרת שחמיה עזב את ביתו בהאמיל ועבר להילדסהיים, ושלח אל גליקל וחיים בהמבורג שתי חביות גדולות מלאות במזון, משום שתכנן להפליג מהמבורג אל ארץ ישראל, אולם הגאולה לא באה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שלישי, עמ' 157-151, הערות 51, 55.}}
שורה 43:
בסיפורה על חתונת בנה זנוויל, היא מציינת שנערכה "בכל הכבוד וההדר עד כמה שאנו היהודים יכולים", ככל הנראה בשל הצורך שלא להתבלט לעיני השכנים.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר חמישי, עמ' 457-456, הערה 493.}}
בסיפורה על השידוך שנערך לבתה
גליקל משווה לקראת סוף זיכרונותיה את הקהילה היהודית של מץ בתקופה זו של חייה לאותה "קהילה נאה והגונה" שהכירה כשהגיעה לשם. בתקופה המאוחרת, אופנת חבישת הפאות מזמנו של לואי הארבעה עשר החלה להתקבל בקרב חשובי יהודי מץ, הם החלו להתדיין בערכאות משפטיות של גויים והייתה "ראוותנות גדולה". אם כי היא מעירה שגם כאשר הגיעה למץ "היו לעיתים קצת מחלוקות, כמו שנהוג בעו"ה אצל היהודים".{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שביעי, עמ' 579-578, הערות 129-128.}}
את זיכרונותיה היא מסיימת באירוע שהתרחש במץ ונזכר גם במגוון מקורות אחרים. ב-5 ביוני 1715, יום שני של [[חג שבועות]], בזמן תפילתו של החזן הנודד הידוע ר' יוקלי מרישא ([[ז'שוב]] ב[[גליציה]]), נשמע בבית הכנסת רעש גדול "כאילו בניין גדול קורס תחתיו". הגברים חששו שכיפת בית הכנסת עומדת לקרוס וקראו לנשיהם שתרדנה מהר. ב[[עזרת נשים (בית כנסת)|עזרת הנשים]] פשטה תבהלה והנשים מיהרו לרדת למטה כדי להציל עצמן ולהגיע אל בעליהן: "ומכיוון שכל אחת השתוקקה להקדים את רעותה, נפלו רחמנא ניצלן זו על גבי זו". במשך חצי שעה נמשך האירוע, בו 6 נשים נרמסו למוות: "על המדרגות שכבו יותר מחמישים נשים, והיו מעורבבות כל כך זו בזו כאילו הודבקו בזפת זו על גבי זו, והחיות עם המתות". אנשים רבים, תושבי העיר שאינם יהודים, "באו לרחוב היהודי עם סולמות וגרזנים" כדי "להוריד את הנשים מן העזרה העליונה". גליקל עצמה ישבה בעזרת הנשים התחתונה, אולם לא שמעה את קול הנפץ הגדול, אלא רק את התרוצצות הנשים בעזרה העליונה. בעודה מסייעת לבתה ההרה אסתר לרדת את 5 או 6 המדרגות ביציאה מעזרת הנשים התחתונה, נפלה גליקל במדרגה האחרונה: "ובמקום הזה שבו שכבתי מוכרחים היו לעבור כל הגברים שרצו לעזור לנשים שעל מדרגות העזרה העליונה, ואילו חלף ממש עוד רגע אחד הייתי נרמסת. אבל לבסוף הבחינו בי הגברים ועזרו לי לקום". בבדיקה שנערכה לאחר מכן, לא נמצא דבר שנפל מהתקרה ולא נתברר מקור האסון. גליקל תולה את סיבת האסון בעוונות הקהילה ובמיוחד ב"חטאים שנעשו בחג [[שמחת תורה]]", כשמונה חודשים לפני כן, לאחר שהגביהו את ספר התורה כנהוג: "התחילה קטטה אצל הנשים והן קרעו בעו"ה אישה מעל ראש רעותה את השביסים ועמדו גלויות ראש בעזרת הנשים. משום זה התחילו הגברים בעזרת הגברים ג"כ לריב ולהתקוטט זה עם זה". משתתפי הקטטה נענשו על ידי פרנסי הקהילה.{{הערה|[[#GluckelMem|גליקל, זיכרונות 1691–1719]], ספר שביעי, עמ' 605-587.}}
|