ארוין לביא – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ החלפת פרמטרים לשמות פרמטרים אחידים בתבניות (תג) |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 27:
לביא נולד ב[[טרנסילבניה]] שב[[רומניה]] בן להורים [[ניצולי השואה]]. ב-[[1959]] עלה עם משפחתו ל[[ישראל]], בתחילה גר עמה ב[[צפת]], אך לאור קשיי פרנסה נשלח ל[[קיבוץ]] [[לוחמי הגטאות]].
ב-[[1965]] התגייס ל[[צה"ל]] ולאחר שנשר מ[[קורס טיס]] עבר לחטיבת גולני. בגולני עבר מסלול הכשרה כ[[לוחם]], ולאחר מכן עבר [[קורס מ"כים חי"ר]] ו[[קורס קציני חי"ר]]. ב[[מלחמת ששת הימים]] היה צוער ב[[קורס קצינים]] ובסיומו נשלח ל[[סיירת אגוז]]. כבר ביומו הראשון בסיירת היה מעורב בהתקלות עם מחבלים באזור ה[[הר הגלבוע|גלבוע]]{{הערה|[[על אזרחי]] עם ארוין לביא, [[גלי צה"ל]], 2 ביוני 2012}}. לאחר שירות כ[[מפקד מחלקה]] וסגן מפקד פלוגה באגוז, חזר לגולני ומונה ל[[מפקד פלוגה]] ב[[גדוד 13 (גדעון)]]. במהלך [[מלחמת ההתשה]] פיקד על [[מוצב|מעוז]] ב[[קו בר-לב]] והדף עם חייליו [[פשיטה]] מצרית שהסתיימה בכישלון. לאחר מכן מונה למפקד פלוגה ב[[גדוד 17 (אריות הגולן)|גדוד 17]] (הכשרת מפקדי כיתות), שירת כמפקד פלוגה ב[[בה"ד 1]]
בפרוץ [[מלחמת יום הכיפורים]] שימש כסגן מפקד [[גדוד 12 (ברק)]] של גולני ולחם ב[[רמת הגולן]]. לאחר נפילתו של מפקד הגדוד {{נזכור את כולם|93884|יעקב שחר}}, ביומה הרביעי של המלחמה, מונה לביא לממלא מקומו ופיקד על הגדוד ב[[קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן|קרבות הבלימה והתקפת הנגד]]{{הערה|1=[[אלישיב שמשי]], '''ולא אשוב עד כלותם''', הוצאת משרד הביטחון, [[2005]], פרק שני: הגנה על הישגי התקפה, סגן אברהם רונן – [[מפקד פלוגה|מ"פ]] [[חי"ר]] בקרב הגנה, עמוד 34, "'המג"ד, כפי שמעיד סגן רונן, השרה עליו ביטחון רב. 'ידעתי שאני נמצא בגדוד שמתפקד כמו שצריך,' אומר אברהם רונן, 'ה[[מג"ד]], [[רס"ן]] לביא, סייע לי בכל מה שהייתי צריך, כמו [[חיל השריון|טנקים]] ו[[קטרפילר די-9|דחפורים]], ואיפשר לי לפעול בשטח לפי הבנתי'."}} כנגד הצבא הסורי ברמה וכן ב[[קרב ההבקעה לסוריה ב-11 באוקטובר 1973|קרב ההבקעה לרמה הסורית]]. לאחר ההבקעה נערך הגדוד, בפיקוד לביא, ואיתו כוח [[חיל השריון|שריון]] בפיקוד [[אלי גבע]]{{הערה|1={{הארץ|אביחי בקר|הכריזמה של ארבינקא האפור|1.914612|1 באוקטובר 2003}}, "אחד עשר מלוחמי הגדוד נהרגו בהתכתשות שהתנהלה מטווחים קצרים, לסורים הפכה הפינה ההיא לבית קברות המוני, לא מעט הודות לכוח טנקים מאולתר בפיקודו של [[אלי גבע]], שנחשב כבר לבן בית בגדוד".}}, להגנה{{הערה|1={{הארץ|אביחי בקר|הכריזמה של ארבינקא האפור|1.914612|1 באוקטובר 2003}}, "מגבעת ה[[מג"ד]] הצופה אל הפלוגות שנערכו בהגנה הוא שלט היטב בנעשה ונהג ב[[גדוד 12 (ברק)|גדוד]] כאילו הוא מנצח תזמורת. 'השלווה הסטואית שארוין הקרין הייתה המפתח להצלחה', אומר דוד (בנזי) בר זוהר, מנהל [[בית ספר תיכון|תיכון]] עירוני ז' ב[[יפו]], שהוביל את [[פלוגה]] ג' מאז נפצעו המ"פ (אני) והסמ"פ (סגן השר וחבר הכנסת [[מיכאל רצון]])".}} בכפר [[מזרעת בית ג'אן]] והדפו בהצלחה התקפות קומנדו ושריון סוריים והרגו רבים מהם{{הערה|1={{הארץ|[[אביחי בקר]]|הכריזמה של ארבינקא האפור|1.914612|1 באוקטובר 2003}}, ברוך אלעד: "העמידה במזרעת בית ג'אן לא נחשבת כי לא הצלחנו לספוג מספיק אבדות וגם כי לחם שם אדם צנוע שהחיצוניות שלו לא מסגירה את תעצומות הנפש שהוא ניחן בהן, ושהוא והמ"פים שהיו תחתיו לא נופפו לראווה במעשיהם כדי לשווק את עצמם".}}. זמן קצר לפני הפסקת האש שסיימה את המלחמה נהרג סגן מפקד הגדוד רס"ן {{נזכור את כולם|95017|אהוד בר סבר}}.
| |||