ויליאם וורדסוורת' – הבדלי גרסאות

בילדותו התפעל וורדסוורת' מהטבע כמעשה בראשית מפואר מרפא, משמח ומרומם, והטבע היה עבורו למקור השראה מיוחד, כאילו כוח טמיר כללי משוחח עמו. הוא התגורר באזורים כפריים בקרב רועי-צאן ובעלי אדמות אשר רוח אחוה ורעות שררה ביניהם. הוא התייחס לתושבי הערים לדורותיהם כחולים בנפשם, וסבר שהטבע מסוגל לתקנם. שירתו נכתבה בלשון הפשוטה של האנשים שהכיר, שואפת להתחקות אחר השורשים הטבעיים האמתיים של האנושות. וורדסוורת' הביע בשיריו פליאה מהטבע ואת הרגשות והמחשבות של ילד, ילדה, נערה, נער, זקן, אשה, וכל אותם אנשי-כפר פשוטים, נושאים אשר קודם לכן בדרך כלל תפסו מקום שולי בשירה המערבית. הוא השתדל שלא יהיה בשירתו לא מיתולוגיה ולא פנטזיה, לא אלגוריה ולא מלאכותיות אמנותית, אלא שתעסוק בחיי האדם בעולם הזה על כל היבטי המציאות, אף הקשים ביותר, מתוך רוח נמוכה, התפעמות אמיתית, ומחשבה רפלקטיבית להתבונן בדברים כהויתם. הפנייתו עורף למסורת הקלאסית והחדשנות של שירתו גררו ביקורות חריפות על שירתו. לדוגמה, ויליאם האזליט כתב: "שיריו פותחים את הצוהר להלך-רוח של מחשבה ורגש טוב יותר ועמוק יותר ממה שעשה או שניסה לעשות כל משורר מודרני אחר. הוא יצר רושם עמוק יותר, ועל מעגל קרוב קטן, יותר מכל אחד מעמיתיו. כוחותיו לא הובנו על ידי בני דורו, וגם הוא לא הבינם בדיוק בעצמו. הוא לא מסוגל ליצור מכלול. אין לו כושר בניה. הוא רק מסוגל לתת נימות מובחרות של מחשבה, רשומות בשכלו במקרה או מהטבע, כצלילים שסופה מפיקה מנבל איאולי - הוא לחלוטין חסר כל מנגנון של שירה".<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=ויליאם האזליט|שם=הרצאות על המשוררים האנגלים|מקום הוצאה=לונדון|שנת הוצאה=1818}}</ref>}} הביקורת המקפת ביותר על שירתו של וורדסוורת', על מעלותיה וחסרונותיה, נכתבה על ידי קולרידג' בחיבורו המונומנטלי "ביוגרפיה ליטרריה". בהדרגה מעגל המעריצים והחסידים של שירת וורדסוורת' הלך והתרחב, וכלל את גדולי המבקרים של הדורות הבאים, ובהם [[מת'יו ארנולד]], פרנסיס טרנר פלגרייב, אדוארד דאודן, ורבים אחרים, שקראו את שיריו של וורדסוורת' בכובד-ראש ובחיבה מיוחדת, עד שמקומו של וורדסוורת' כמשורר הגדול ביותר מאז מילטון הובטח ונחתם. היטיב לסכם את ייחודיות שירתו פרופסור ריילי: "יש איזו השפלה והלבנת-פנים המעיקות על הנפש בקרב "היחסים הדואבים של חיי היום-יום", הלהט הנוצר מהבדלים קטנים, הרעל הנרקם מחשדות קטנים, המשא הנכפה מדאגות קטנות. לברוח מהדברים האלו לעולם של רומנסה זה להימלט מהם ולהיות מובס על ידם. שפיות משתמרת על ידי עובדות, בידיעה שלהתרחק מהן זה להיות רך-לבב. כאן היה משורר שהתייצב פנים אל פנים לנוכח העובדות, ואשר העובדות לא הצליחו לגבור עליו. להכירו זה ללמוד אומץ מהו; להתהלך עמו זה להרגיש את הביקור של אויר רחב יותר וטהור יותר, את השלום של רקיע לא-ישוער".<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=וולטר אלכסנדר ריילי|שם=וורדסוורת'|מקום הוצאה=לונדון|שנת הוצאה=1903}}</ref>}}

פרופסור ברדלי, בהרצאתו המפורסמת על וורדסוורת', אמר: "היו משוררים גדולים יותר מוורדסוורת', אבל אף אחד מהם לא היה מקורי יותר ממנו. הוא ראה דברים חדשים, או ראה דברים בדרך חדשה. הייתה בזה תועלת מעטה עבורנו לו דבריו החדשים היו שגיונות פרטיים, או אם השגתו החדשה הייתה שטחית. אולם לא כך היו הדברים. לו כך היו, וורדסוורת' אולי היה זוכה להכרה מוקדם יותר, אלא שלא היה זוכה להשפעתו האיתנה על שכלים פיוטיים. כמות שהוא, אלו בהם הוא יוצר טעם עליו מתענגים, אלו הלמדים לאהוב אותו (ובכל דור יש לא מעט כאלה), לעולם אינם מרפים ממנו. אהבתם אליו היא מהסוג שהוא עצמו שיבח, תשוקה מיושבת-דעת, אולי "מתחילה לאט", אך "אינה נגמרת", מושתתת על שרשי הוויתם. וזאת מהסיבה שהם מוצאים את דרך ראייתו את העולם, את חוויותו השירית, מה שארנולד כינה "ביקורת החיים", דבר עמוק, ולפיכך עומד וקיים. זה ממשיך להביא להם שמחה, שלום, כח, והתעלות. לא מתמעט ולא מתמוגג גם בהיותם מבוגרים ונבונים יותר; גם לא מאכזבם, כל שכן לא דוחה אותם, בשעת צער או אפילו במצוקה כואבת. ובכל זאת, ממשיך להרשימם במקוריותו, ויותר מכך. הם יכולים להיזכר ביום בו ראו לראשונה ענן כפי שוורדסוורת' ראה אותו, או כשלראשונה הבינו מדוע כתב שיר כזה או אחר; דרכו הייחודיות להתבונן ולהרגיש, למרות היותה כבר מוכרת ואהובה, עדיין מביאה להם לא רק שלום, כח, התעלות, אלא "תדהמה של הפתעה מתונה"; והפרדוקסים שלו, אשר כבר מזמן ידועים בעל-פה ומוכרים כמלאי אמת, עדיין נותרו פרדוקסים".<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=איי. סי. ברדלי|שם=הרצאות אוקפורד על השירה|מקום הוצאה=לונדון|שנת הוצאה=1909}}</ref>}}

אברהם רגלסון כתב על כוח הפשטות של שירתו: "ספּור בלשים ועתון הבוקר – אתה קורא בהם פּעם אחת, ושוב אין אתה רוצה לחזור עליהם. לא כן פּסוקי התנ"ך, או שיר מאת וורדסוורת. יותר שאתה מכירם, יותר הם חביבים עליך. אם יש בהם חידוש, הריהו חידוש '''לעומק'''. כלומר, עם כל קריאה אתה מגלה בהם צד שהיה נסתר ממך. השיר, כמו העולם, מוכן לתת לך כפי עשרך, בגרותך, כוח הבנתך."<ref>{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://benyehuda.org/regelson/pshutot.html|הכותב=אברהם רגלסון|כותרת=פשוטות|אתר=פרוייקט בן יהודה|תאריך=}}</ref>}}

מה המאפיינים את גאונותו של וודסוורת'? כתב אדוארד דאודן: "אצל הרבה גאונים כוחותיהם הנעלים סותרים זה את זה, או פועלים לבדם ונכשלים בעזרה הדדית. אין דבר המאפיין יותר את וודסוורת' מאשר ההרמוניה שבין תכונות טבעו; מגוון כוחותיו לא רק פועלים באחדות, אלא נראים מתמזגים זה בזה, כל אחד חי ומתנועע ברעהו. הגאונות של ביירון מרשימה אותנו כתוהו מפואר אך נאבק; דחפיו האצילים נפגשים ומתבלבלים מתשוקותיו הנמוכות; והתוצאה הציניות של "דון ג'ואן". אצל קיטס התחושה לפעמים רודה במחשבה. הרצון של קולרידג' נכשל בלהחזיק דמיון ומחשבה, כך שיצירותיו נעשות מקוטעות. היה צד מעשי לשכלו של שלי, אלא שהיה שמור לפרוזה שלו; בשירה, אם לא איש חזון, הרי הוא כמעט אידיאליסט טהור. זה אכן נדיר שהשלמה אינטלקטואלית ומוסרית שלמה מושגת אצל כל אחד מאיתנו. הרוח נלחמת בחושים, והחושים ברוח; האינטלקט לא בוטח בדמיון, והדמיון נרתע מהאיטלקט; המצוי והרצוי נראים כסותרים זה את זה או כנפרדים זה מזה; עתה החיצוני תופס אותנו, ושוב אנו מוצאים מקלט במבצר הנשמה; תשוקה ומצפון נמצאים במחלוקת; התרגשות פוגמת בשלוות נפשנו או שאיזו קהות מכבידה על רגשותינו האצילים; חפצנו בחירות מורד בציות לחוק, או שאנו מוסרים את עצמנו לקלות ולשיעבוד של מנהגים, מוסכמות, אמונות טפלות; אנו מבחינים, אוספים, מנתחים, ומאבדים את הכח המאחד והמחיה של השכל; בגרותנו בזה או מבכה את נעורינו, זקנותנו מתשת את ענייני בגרותנו. בטבעו של וורדסוורת' וביצירתו מושגת הרמוניה בין יכולות ומצבי-רוח, אשר אצל רוב האנשים מתחרים זה בזה על שליטה עליונה או בלעדית. המאפיין המיוחד, של מה שהשיג, הוגדר באופן קולע על ידי מר אוברי דה ויר, ככולל: "ראשית, מספר גדול ויוצא-דופן של איכויות, לא רק שונות מאד זו מזו, אלא ככל הנראה מתנגדות זו לזו, המיוצגות בשירתו הנעלה; שנית, האחדות המוחלטת בה מתמזגות איכויות אלו; ושלישית, החוזק המוסרי המופתי הנולד ממבע אחדותן.... במיטב שירתו היסודות השונים של האינטלקט ושל הלב האנושי מצויים, לא רק במגוון גדול יותר, אלא באחדות הדוקה ורוחניות יותר מאשר בכל שירה אחרת בת זמנו".<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=אדוארד דאודן|שם=מבחר שירי וורדסוורת'|מקום הוצאה=בוסטון, לונדון|שנת הוצאה=1897}}</ref>}}

וורדסוורת' מוכר לרבים בעיקר בעבור השראתו המיוחדת. כתב ג'ון מורלי: "כשרונו המיוחד, תרומתו המתמשכת, נמצא בכנות ובהתבוננות מיוחדות ומתאמצות שעמן תחילה ראה כאידיאל והלל את העולם העצום שמסביבנו, ואז עשה ממנו, לא במה עליה אנשים משחקים את תפקידיהם (כתפיסת שקספיר במחזה "[[כטוב בעיניכם]]"), אלא הויה חיה, המתמזגת בעיסוקינו, שופכת עלינו רוח ידידותית, ו-"נושמת הדר עלי הפנים הצנועות ביותר של החיים האנושיים".<ref>{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=ג'ון מורלי|שם=היצירות הפיוטיות של וורדסוורת'|מקום הוצאה=|שנת הוצאה=}}</ref>}}