הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לדי צייט |
מ הוספת קישור לעדת ישראל |
||
שורה 37:
ב-[[1914]], בעת [[מלחמת העולם הראשונה]], התגייס קרליבך ל[[צבא הקיסרות הגרמנית|צבא הגרמני]]. תחילה שימש כאיש קשר בתחנת מעבר ל[[מברק]]ים ב[[מיינץ]]. בהמלצת גיסו, הרב ד"ר [[ליאופולד רוזנק]], רבה של [[ברמן]], ששירת כ[[רב צבאי]] בליטא הכבושה ושימש כיועץ לשלטונות הכיבוש, הוא קוּדם לדרגת [[קפטן (דרגה)|האופטמן]] (קפטן) והתמנה על ידי רשויות הכיבוש של הפיקוד החזית הצפון-מזרחית – שרצו לעודד גרמניזציה של האוכלוסייה המקומית – לארגן את מערכת החינוך התיכונית היהודית בקובנה. בהתייעצות עם רבני ליטא ומלומדיה, בית הספר שייסד היה בית ספר בסגנון [[גימנסיה]], ברוח "[[תורה עם דרך ארץ]]" – שילוב בין [[לימוד תורה]] עם מודרניות ולימודי מדע. שפת ההוראה הייתה [[גרמנית]]. הואיל והשלטונות הגבילו את שעות לימודי הדת,{{הערה|"עדותו של יוסף אחאי", בתוך: [[מרים גיליס]], '''חינוך ואמונה: משנתו החינוכית של הרב יוסף צבי קרליבך''', תל אביב: מורשת; דון, תש"מ 1979, עמ' 150–151.}} קרליבך הגדיר את לימודי ה[[עברית]] כלימוד [[שפה זרה]], ובכך הכפיל את מספרן של השעות שהוקדשו ל[[לימוד תורה|לימודי הקודש]] ([[גמרא]] לבנים ו[[מקרא]] לבנות). [[תפילה (יהדות)|תפילה]] לא הייתה חובה ואף לא הונהגה בבית הספר, אך קרליבך יצא מנקודת הנחה שהרוצה להתפלל - התפלל בביתו. בשעות אחר-הצהריים ניתנה רשות להנהיג מספר בלתי-מוגבל של שעות לימוד תורה. [[ענישה גופנית]] הייתה אמצעי חינוך מקובל.{{הערה|לא מעט ביקורת הוטחה על אמצעי חינוך זה. [[אליהו בילס]] שהחל את דרכו החינוכית בקובנה ב-1913 בבית-הספר הרוסי למסחר ועם הכיבוש הגרמני עבר לגימנסיה הריאלית, מתח ביקורת קשה על שיטותיו של קרליבך להשליט את רצונו על התלמידים ביד חזקה ובהטלת פחד, מה שגרם לו בסופו של עניין לעזוב את הגימנסיה ולחזור לבית הספר למסחר שהפך ב-1920 ל[[הגימנסיה העברית ע"ש שוואבה בקובנה|גימנסיה העברית ע"ש שוואבה]]. וכך כתב בזכרונותיו: "נגד התלמידים היה משתמש [ד"ר קרליבך] בענשים קשים. את החוטאים היו סוגרים בחדר אפל (קרצר) וענשי גוף היו מעשה יום יום. לא פעם קרה שלא התעצל האדון הזה להעמיד כיתה שלמה בטור ערפי אחד כדי לסטור לכל אחד על לחיו זה אחר זה על עבירה של מה בכך. ... גם אני טעמתי במשך השנים האלה לא פעם את נחת זרועו של ד"ר קרליבך זה. וכאשר בשנת 1918 בהיותי תלמיד המחלקה החמישית, קיבלתי סטירת לחי על שלא הכינותי את השעור בצרפתית, לא יכלתי עוד לסבול את העלבון והחלטתי לעזוב את בית הספר ויהי מה." ראו: [[אליהו בילס]], 'זכרונותיו של בן המחזור הראשון – תת-פרק 4: הריאל-גמנסיון היהודי בקובנה', בתוך: ישראל יבלוקובסקי (עורך), '''היכל ששקע: החינוך העברי בקובנה – מוסדות ואישים''', תל אביב: ארגון בוגרי הגמנסיון העברי בקובנה, 1962, עמ' 105-104.}}
קרליבך הצליח לייבא מ[[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]] מספר מורים בעלי הכשרה גבוהה למאמץ החינוכי החלוצי לטובת הילדים היהודים בשטחים הכבושים – כולם, כמותו, קצינים בצבא הגרמני ובעלי אוריינטציה [[יהדות אורתודוקסית|אורתודוקסית]]. בין אלה היה הרב ד"ר [[שמואל דויטשלנדר|שמואל (ליאו) דויטשלנדר]] (שבהמשך, ב[[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]], הביא לביסוסה של רשת החינוך ה[[חרדים|חרדית]] לבנות "[[בית יעקב]]"), ד"ר נחמן שלזינגר (שלפני המלחמה ניהל את [[בית הספר תחכמוני (תל אביב-יפו)|בית הספר תחכמוני]] ב[[תל אביב הקטנה|תל אביב]], ובהמשך ניהל את בית הספר התיכון של קהילת '[[עדת ישראל]]' ב[[ברלין]]) וה[[מתמטיקאי]] ד"ר זיגברט הַלברשטאט (שהורה גם הוא באותו מוסד).{{הערה|[[מרדכי ברויאר (היסטוריון)|מרדכי ברויאר]], 'רבנים-דוקטורים בפולין-ליטא בימי הכיבוש הגרמני (1914–1918)', '''בר-אילן''', כד-כה (תשמ"ט), 135 (נדפס שוב בקובץ מאמריו '''אסיף: מפרי העט והעת''', ירושלים: רימונים, תשנ"ט, עמ' 196).}} כמו כן גייס מספר מורים מקומיים, מהמזרח. המוסד מומן בחלקו על ידי יהודי קובנה ובחלקו על ידי המִנהל הגרמני ומתרומותיהם של חוגי האורתודוקסים בגרמניה.{{הערה|ברויאר, 'רבנים-דוקטורים' (תשמ"ט), 136.}}
ב-[[15 בדצמבר]] [[1915]] נפתח בית הספר, ובו שלושה מורים וחמישים תלמידים (עשרים נערים ושלושים נערות).
| |||