לורד צ'מברלין – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ולעשת->ולעשות - תיקון תקלדה בקליק
שורה 8:
בשנת [[1737]] העביר [[ראש ממשלת בריטניה]], [[רוברט וולפול]], חוק לפיו נקבע שהלורד צ'מברליין יהיה הצנזור הראשי של התיאטרון. ללורד הוענקה סמכות בלעדית למנוע הצגתם של מחזות, להעלות מחזות חדשים או לערוך שינויים במחזות קיימים ללא אישורו. בעלי תיאטראות היו צפויים להתבע לדין על ידי הלורד בעוון הפרת כללי הצנזורה. למעשה, החוק של 1737 רק עיגן סמכות בה השתמש הלורד צ'מברליין לגבי תיאטראות לונדון (שחויבו ברישיון מלכותי) במשך עשורים רבים והכליל אותה לתיאטראות מסחריים. על אף שסמכותו של הלורד בתחום זה נבעה מחוק פרלמנטרי, הרי שבהיותו זרוע מלכותית הוא נהנה מחופש פעולה כמעט מוחלט.
 
הדבר יצר [[מונופול]] של תיאטראות גדולים ומחוברים לשלטון ומנע התפתחותם של תיאטראות קטנים, קבוצות תיאטרון ומחזאי עצמאיים. ב[[שנות ה-30 של המאה ה-19]] גבר חוסר הנחת הציבורי משיטת המונופול של התיאטראות הגדולים. חוק התיאטראות של [[1843]] ניסה להגביל במעט את סמכותו של הלורד צ'מברליין, שנותר הצנזור הראשי, אך היה חייב לנמק את סירובו להעניק רישיון להצגה ולעשתולעשות זאת רק אם היא "פוגעת בטעם הטוב או בשלום הציבור". מכל מקום, פירוש הדבר היה שבירת המונופול והתרת הרסן עבור בתי תיאטרון קטנים.
 
התרופפות הצנזורה בתיאטראות הקטנים הובילה למצב בו הפקות מקוריות יכלו לצבור פופולריות בפריפריה, אך לא יכלו להגיע ל[[וסט אנד (תיאטרון)|וסט אנד]] ומחזאים ידועים נתבעו על ידו, בהם [[הנריק איבסן]] ו[[ג'ורג' ברנרד שו]]. ועדה פרלמנטרית שכונסה ב-[[1948]] ניסתה להגביל את הצנזורה לתחום הפגיעה בטעם הטוב, ל[[הוצאת דיבה]] ולכל הקשור לבית המלוכה, אך לא הצליחה להוביל את המלצותיה לחקיקה. ועדה דומה שכונסה ב-[[1960]] הובילה, לאחר דיון ציבורי סוער, לחוק התיאטראות 1968 שביטל כליל את הצנזורה על מחזות.