פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 4 בתים ,  לפני 3 חודשים
מ
הוספת קישור להזכות לשוויון
מלבד הביקורת הבסיסית על קביעת בית המשפט העליון כי חוקי היסוד מהווים חוקה וכי בסמכותו לקיים [[ביקורת שיפוטית]] מכוחה, נמתחה ביקורת על האופן בו פירש בית המשפט את חוקי היסוד.
* '''הרחבת הזכויות המנויות'''
בית המשפט העליון הרחיב במספר רב של פסיקות את מניין הזכויות המוגנות מכוח 'חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'. על גישה זו נמתחה ביקורת מצד מתנגדים לאקטיביזם השיפוטי, ובפרט על הנוהג של 'קריאה לתוך' (reading in) חוק היסוד זכויות שאינן מנויות בו, ואף כאלה שהוצאו מנוסח החוק במכוון. כך לדוגמה נפסק כי הזכות לשוויון מוגנת מכוח האיסור לפגוע בכבוד האדם, שכן פגיעה בשוויון פוגעת בכבודו של המופלה לרעה. זאת אף שהזכותש[[הזכות לשוויון]] הייתה חלק מהנוסח המקורי של חוק היסוד והיא הוצאה ממנו במכוון במהלך הדיונים בכנסת{{הערה|[[גדעון ספיר (משפטן)|גדעון ספיר]], 'המהפכה החוקתית', הוצאת ידיעות ספרים, 2010, עמ' 107–110}}.
* '''מבחן המידתיות'''
עמדתו של הנשיא אהרן ברק, שזכתה להסכמת רוב השופטים, הייתה כי מבחן המידתיות שבפסקת ההגבלה מעניק לבית המשפט סמכות לא רק לבחון אם החוק הפוגע בזכות יסוד עושה זאת באופן המצומצם ביותר האפשרי והאם יש קשר רציונלי בין תכליתו לבין הוראותיו, אלא גם האם התועלת שבתכלית החוק, מצדיקה את הפגיעה הנגרמת ממנו. מבחן זה מכונה 'מבחן המידתיות הצר'. בקביעה זו הוענקה לבית המשפט סמכות לבחינה ערכית, האם מטרה פלונית (שהוגדרה כבר כראויה וכתואמת את ערכיה של המדינה), מצדיקה את הפגיעה שתיגרם מן החוק. המבקרים טענו כי בכך מעמיד עצמו בית המשפט כ'מחוקק על' השוקל את שיקוליה של הרשות המחוקקת, "האם ראוי לפגוע בערך פלוני לשם השגת ערך אלמוני". הנשיא הפורש שמגר התנגד בפסק הדין להכללת הבחינה הזו בדרישת המידתיות.