ארנונה – הבדלי גרסאות

בתי עסק צורכים שירותים עירוניים מצומצמים, העיקרי שבהם הוא פינוי אשפה. לעומתם, שטחי מגורים צורכים בנוסף לפינוי אשפה גם שירותי [[חינוך]], [[רווחה]], [[תרבות]] ו[[תמיכות]] שונות, וזכאים לעתיםלעיתים להנחות בארנונה על בסיס מצב כלכלי ומספר נפשות במשפחה. למרות זאת, שיעור הארנונה הממוצע המוטל על [[עסק]]ים גבוה בהרבה מהשיעור המוטל על [[מגורים]], לדוגמה: פי 5.3 ב[[תל אביב]], פי 4.5 ב[[ירושלים]], ופי 4 ב[[גבעתיים]] וב[[בני ברק]] (נתוני [[2011]]){{הערה|{{TheMarker|נמרוד בוסו|ירושלים היא העיר בעלת הארנונה היקרה ביותר למגורים ולעסקים|1.2101840|20 באוגוסט 2013}}}}. התוצאה היא שהארנונה שמשלמים עסקים [[סבסוד|מסבסדת]] את השירותים העירוניים שמקבלים התושבים. על פי הערכות [[משרד האוצר]], כדי ש[[רשות מקומית]] תגיע לאיזון [[תקציב]]י, היחס בין שטח בנוי למגורים לשטח מסחר/תעשייה צריך לעמוד על לפחות 55:45{{הערה|{{TheMarker|נמרוד בוסו|רשימת קריאה|markerweek/1.2886583|18 במרץ 2016}}}}. בדיקה שנערכה ב־[[2016]] הראתה כי למעט יישובים בודדים באשכול סוציו-אקונומי גבוה, בנייה למגורים מובילה לגרעונות במאזני הרשויות (מאחר ששיעור הארנונה בפועל אינו מכסה את ההוצאות העירוניות פר-תושב), בשיעור העולה ככל שהמדד הסוציו-אקונומי של הרשות נמוך יותר, בעוד בנייה למסחר ועסקים מובילה לשיפור במאזנים. מאפיין זה מוביל ברשויות שונות להתנגדויות לתוכניות בנייה גדולות למגורים{{הערה|{{כלכליסט|אמיתי גזית|הרשויות משלמות את מחיר תנופת הבנייה|3697651|12 בספטמבר 2016}}}}. שיעור הארנונה המוטל על עסקים משתנה בין רשויות שונות, ונתון ל[[מיקוח]] מול ראשי הרשות, ולפיכך מהווה שיקול משמעותי בהחלטה של חברות גדולות היכן למקם את משרדיהן. על רקע זה נוצר מאבק בין רשויות עירוניות (להן אוכלוסייה רבה) לרשויות אזוריות (בהן אוכלוסייה מצומצמת) שהקימו אזורי תעשייה ומסחר בשטחן, וניסו למשוך חברות באמצעות שיעור ארנונה מופחת (שיעור שהיה די בו, בשל כמות תושבים נמוכה ברשות), כדוגמת מתחם [[איירפורט סיטי]] שמשך חברות מערי [[גוש דן]]{{הערה|{{גלובס|שלומית צור|עושק הארנונה: כך חולבות העיריות את העסקים|1000875246|26 באוגוסט 2013}}}}.