הוויה וזמן – הבדלי גרסאות

ברמה הפורמלית היידגר מציע, כחלופה, להבין את ההוויה עצמה באופן מובחן מישויות אחרות. לפי היידגר, מה שמבחין את ההוויה מהישויות בעולם הוא שההוויה היא תמיד רק אפשרות, ולכן לא ניתנת לזיהוי עם אף ישות מסוימת. להפך, לטענת היידגר, אפיון הישויות נעשה מתוך שדה האפשרויות שנתפחותשנפתחות עבור היות-האדם-בעולם ולכן הוא כרוך באופן מהותי בצמצום האפשרויות הללו לכדי קביעה של ישויות. בספר היידגר מנסה לאפיין את התנאים להופעה של כל ישות באשר היא. היידגר טוען כי תפיסת ההוויה מובילה להבהרת משמעותה ("sinn des seins", "האופן שבו דבר-מה נעשה לניתן להבנה כדבר-מה"). לפי היידגר, ככל שמובן זה של ההוויה קודם לכל יחס מסוים לעולם לגבי אופן הקיום של כל ישות פרטיקולארית, הוא קדם-מושגי, לא-פרופוזיציונאלי ולפיכך גם קדם-מדעי. האונטולוגיה היסודית (כך היידגר מכנה את החקירה שלו ב"הוויה וזמן") תבאר את ההבנה הקודמת לכל אופן אחר של ידיעה או פרשנות, כמו השימוש ב[[לוגיקה]], תאוריה, אונטולוגיה ספציפית או מחשבה רפלקטיבית. לעומת זאת, היידגר מדגיש, אין גישה אחרת להוויה מאשר הישויות עצמן – כלומר, שאלת ההוויה צריכה להישאל באשר לישות כלשהי ובהתייחס להווייתה.

האפיון של ה-Dasein ב"הוויה וזמן" הוא דו-שלבי: בחטיבה הראשונה היידגר מאפיין באופן כללי את ה-Dasein כהיות-בעולם והיות-עם-אחרים. באפיון זה היידגר מבקש להבהיר את האופן הפרשני שבו אדם נגש לעולם באופן יום-יומי, בעיקר על בסיס הפעילויות הפרקטיות שהוא מבצע על בסיס יום-יומי ותפקידיו ביחס לאחרים. בחטיבה השנייה היידגר מאפיין את האדם ביחס לשאלת הופעתו השלמה (כמכלול של אפשרויותיו) מה שהיידגר מגנהמכנה 'אותנטיות'. הניתוח של היידגר מגיע למסקנה כי בבסיס הוויתו של ה-Dasein ישנה אי-אפשרות של האפשרות של הופעתו כמכלול, מה שחוסם בסופו של דבר אפיון אונתולוגי שלם של האדם משום שהאדם כשלם לעולם לא מופיע בעולם, אלא רק האדם בחלקיותו ובסופיותו.