ויקיפדיה

חיים ויצמן – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
←‏1920–1925: שיחות עם ריאד א-סולח ב-1921
עוגן לנורמן רוז
שורה 38:
}}
|בת זוג=[[ורה ויצמן]]}}
'''חיים־עזריאל וַיצמן''' (ב[[כתיב]] המקורי: '''וויצמן''';{{הערה|כתיב זה (שהוא הכתיב ה[[יידיש|יידי]]) הוא ששימש את ויצמן עצמו}} [[27 בנובמבר]] [[1874]], [[י"ח בכסלו]] [[ה'תרל"ה]]{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], הערות, עמ' 300, א, הערה 11: "קשה לקבוע במדויק את מועד לידתו של ויצמן. התאריך המצוין לעיל, המקובל עתה על דעת רבים, מופיע בדרכונו הישראלי".}} – [[9 בנובמבר]] [[1952]], [[כ"א בחשוון]] [[ה'תשי"ג]]) היה [[נשיא מדינת ישראל|נשיאהּ]] הראשון של מדינת [[ישראל]], [[כימאי]], מראשי ה[[ציונות]].
 
ויצמן היה מנהיג זרם ה[[ציונות סינתטית|ציונות הסינתטית]]. ב-[[1917]] נבחר לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה, והיה גורם בעל השפעה בדיונים אשר הביאו ל[[הצהרת בלפור]] בסוף אותה שנה. ב-[[1920]] נבחר ל[[נשיא (ארגון)|נשיאהּ]] הרביעי של [[ההסתדרות הציונית]].
שורה 47:
===ראשית דרכו===
====ילדותו ונעוריו במוטול ובפינסק (1874–1892)====
חיים־עזריאל{{הערה|שם=רוז 10|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק א, עמ' 10.}}{{הערה|1={{בריטניקה|639181}}}} ויצמן נולד ב[[שטעטל|עיירה]] [[מוטול]] שב[[פלך גרודנה]] של [[האימפריה הרוסית]], ב[[תחום המושב]], בחבל [[פולסיה|פּוֹלֶסיה]] (כיום ב[[בלארוס]]), בנם של רחל־לאה (לבית צ'מרינסקי) ועוזר ויצמן, סוחר יערות ו[[חסידות קרלין|חסיד סטולין]]. מצד אביו היה אחיינו של עסקן החינוך חיים פיאלקוב; קרוב משפחה אחר היה הסופר [[חיים צ'מרינסקי]] (ר' מרדכילע).
עוזר ויצמן נולד בכפר סיירניקי, והגיע למוטילי הסמוכה כדי ללמוד בישיבה. כאשר פגשה אותו רחל־לאה, דרשה מהוריה לבטל את ה[[שידוך]] שכבר נקבע לה, ולחתן אותה עם עוזר. היא הייתה בת 13 והוא בן 15 כשהתארסו. עוזר היה היהודי היחיד שנבחר לכהן כ"זקן הקהילה" ("סטרוסטה") של מוטילי.{{הערה|שם=רוז 10}} במוטילי היו אז כ-200 משפחות יהודיות ואילו רוב אוכלוסיית העיירה הייתה רוסית.{{הערה|שם=רוז 12}} עוזר ירש את העסק שלו מאביו: חטיבת עצים ושילוחם בתעלות ובנהרות על [[רפסודה|רפסודות]] ענקיות עד לנמל [[דנציג]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק א, עמ' 14.}} המשפחה התגוררה על הגדה הימנית של הנהר, אזור מושבן של המשפחות המבוססות של העיירה, בבית עץ גדול שבו שבעה חדרים וחלונות גבוהים.{{הערה|נורמן [[#רוז|רוז, '''חיים ויצמן''']], פרק א, עמ' 15.}} עוזר נפטר בשנת 1911, בתחילת שנות ה-60 לחייו, ואילו רחל־לאה נפטרה ב[[חיפה]] בשנת 1939, בגיל 87.{{הערה|שם=רוז 12|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק א, עמ' 12.}}
 
חיים היה השלישי מבין 15 הילדים שילדה אמו, מתוכם נשארו בחיים 12 שגדלו והתבגרו: שבע בנות וחמישה בנים.{{הערה|שם=רוז 10}} רבים מהם התבלטו, בהם ה[[כימאי]]ם [[משה ויצמן]] ו[[אנה ויצמן]], הרופאה [[מינה ויצמן]] וה[[מוזיקאי]]ת [[גיטה דוניה-ויצמן]]. בילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי.
בגיל 4 החל ללמוד ב"[[תלמוד תורה|חדר]]".{{הערה|שם=רוז 12}} אחד ממוריו, רבי אברהם מטלנסקי, היה משכיל וחובב ציון, והוא האחראי גם על פגישתו הראשונה של ויצמן עם מדע ה[[כימיה]], כאשר הביא לכיתה ספר לימוד בנושא בשפה העברית. מגיל חמש חי ויצמן אצל הורי אמו, מיכאל יחיאל ופרומה, במשך שלוש שנים.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק א, עמ' 13.}} רק בגיל 11 החל ויצמן לדבר [[רוסית]].{{הערה|שם=רוז 12}} בסתיו 1885 עבר ללמוד בגימנסיה של [[פינסק]] הסמוכה,{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ב, עמ' 17.}} שם בלט בלימודי הכימיה וה[[מדעים]].
במשך כשלוש שנים התגורר יחד עם אחיו המבוגר ממנו, פייבל, אצל משפחה שהייתה מיודדת עם משפחת ויצמן. כאשר קיומו מחוץ לבית הפך לנטל, החל ללמד את בנו של אחד מעשירי העיר, בתמורה למגורים בביתו וסכום כסף שהספיק למימון לימודיו.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ב, עמ' 18.}} בפינסק הצטרף אל חוגי הציונים הצעירים והחל בפעילות ציונית.{{הערה|נורמן [[#רוז|רוז, '''חיים ויצמן''']], פרק ב, עמ' 19.}} בגיל 15 ייסד בעירו אגודה בשם "[[שפה ברורה]]", שמטרתה הייתה קידום [[תחיית הלשון העברית]]: הנחלת הדיבור ה[[עברית|עברי]]{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק א, עמ' 6: לאביו, כתב ויצמן אך ורק בעברית.}} להמוני היהודים. הוא נמנה עם חוג הפעילים ה[[ציונות|ציונים]] בעיר, לצד אישים כ[[יהודה לייב ברגר]], מרדכי מאיר שְטְרִיק וצבי הירש הילֶר.
במקביל, החל ללמוד צרפתית וגרמנית. מורהו לכימיה הצליח ליצור אצל ויצמן עניין בתחום. בגיל 18 סיים את הגימנסיה הריאלית של פינסק בהצטיינות יתרה. הוא החליט לוותר על הסיכוי להתקבל למוסד להשכלה גבוהה במסגרת ה[[נומרוס קלאוזוס]] של יהודים ברוסיה, ולצאת במקום זאת ללימודים אקדמיים למערב.{{הערה|שם=רוז 20|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ב, עמ' 20.}}
 
====לימודיו בגרמניה ובשווייץ====
באוגוסט 1892 חצה את הגבול ל[[הקיסרות הגרמנית|גרמניה]] ללא שום מסמך רשמי.{{הערה|שם=רוז 20}} מאחר שהיה צריך לשלם סכום גבוה עבור דרכון, הוא הבריח את הגבול. ויצמן התקשה להתאקלם: היידיש והגרמנית שלמד בעצמו, לא אפשרו לו לתקשר עם הגרמנים.{{הערה|שם=רוז 21|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ב, עמ' 21.}} למחייתו עבד כמורה לעברית ורוסית בפנימיה יהודית-אורתודוקסית בפפונגשטאדט. בית הספר סיפק לו אוכל, מגורים וקצבה קטנה מאד לשנה, תמורת שתי שעות הוראה מדי יום.{{הערה|שם=רוז 21}} גם שם נראה לו הסגל – חרדים מחמירים שראו עצמם "גרמנים [[בני דת משה]]" – כמוזר ביותר.{{הערה|Geoffrey Lewis, '''Balfour and Weizmann: The Zionist, the Zealot and the Emergence of Israel''', A&C Black, 2009. עמ' 38.}} הוא למד בפוליטכניקום ב[[דרמשטדט]] שבחבל [[הסה]] במשך שנה.{{הערה|שם=רוז 20}} בקיץ 1893 שב למוטילי ולאחר מכן נסע שוב לגרמניה, הפעם ל[[ברלין]], שם גם הצטרף ל"אגודה האקדמית הרוסית-יהודית",{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ב, עמ' 22.}} חוג סטודנטים יהודים ציונים מ[[האימפריה הרוסית|רוסיה]].
לאחר שנתיים בברלין, הפסיק את לימודיו וחזר הביתה למשך שנה, אל משפחתו, שעברה בינתיים להתגורר בפינסק.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ב, עמ' 24.}} בסתיו 1896 חזר ללימודיו בפוליטכניקום של שרלוטנבורג למשך שנה נוספת.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ב, עמ' 25.}} באותה שנה הצטרף למסדר "[[בני משה (אגודה ציונית)|בני משה]]", שנועד לסייע ל"[[חיבת ציון]]".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ב, עמ' 26.}} בקיץ 1897 עזב את ברלין ועבר ל[[אוניברסיטת פרייבורג]] שב[[שווייץ]], כדי להשלים את עבודת הדוקטור, בעקבות הפרופסור החביב עליו, שפיקח על מחקריו ועבר לשם. בינואר 1899 הגיש את עבודת הדוקטור שלו, מחקרים בתחום חומרי הצבע,{{הערה|כותרת ה[[דיסרטציה]]: "Elektrolytische Reduktion von 1-Nitroanthrachinon [und] Ueber die Kondensation von Phenanthrenchinon u. 1-Nitroanthrachinon mit einigen Phenolen".}} וקיבל תואר [[דוקטור]] בהצטיינות. באפריל אותה שנה עבר ל[[ז'נבה]] ובאוגוסט קיבל משרת [[פריבט-דוצנט]] ב[[אוניברסיטת ז'נבה]]. הוא מונה לעוזרו של פרופסור לכימיה והיה ממונה על חלק מהמעבדה שלו ל[[כימיה אורגנית]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ב, עמ' 27–28.}}
 
ויצמן נבחר לציר ב[[הקונגרס הציוני הראשון|קונגרס הציוני הראשון]] (1897) מטעם פינסק, אולם לא נכח בו, משום ששהה ב[[מוסקבה]] לצורך ניסיונות כושלים למכור את אחת התגליות המדעיות שלו. כעבור שנה השתתף ב[[הקונגרס הציוני השני|קונגרס הציוני השני]] (1898), בו פגש לראשונה את [[בנימין זאב הרצל]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ג, עמ' 31.}}
 
בשנת 1898 התארס ל[[סופיה גצובה]], סטודנטית ל[[רפואה]] ב[[ברן]]. אולם בנובמבר 1900 הכיר את [[ורה ויצמן|וורה לבית קצמן]], סטודנטית לרפואה בז'נבה, והתאהב בה.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ג, עמ' 35–36.}}
 
===פעילות ציבורית, 1900–1920===
====פעילות ציונית, 1900–1904====
לצד פעילותו המדעית, עסק ויצמן בפעילות ציונית, ועוד בצעירותו בלט כאופוזיציונר ל[[תיאודור הרצל|הרצל]]. בחורף 1900–1901 דרשה קבוצת סטודנטים יהודים מ[[מינכן]] לכנס ועידת נוער, שבה יוכלו לומר את דברם על דרך ניהול התנועה הציונית. ויצמן הפך את הקבוצה הזאת להתארגנות האופוזיציונית הראשונה בתנועה וכתוצאה מכך הוטל עליו לנהל את ההכנות לארגון הוועידה. באוקטובר 1901 נפגש ויצמן עם הרצל, שמנע עימות בכך שהסיר את התנגדותו לכינוס ועידת הציונים הצעירים. הוועידה התכנסה בדצמבר אותה שנה, זמן מה לפני פתיחת הקונגרס הציוני החמישי, ובה נוסדה [[הפרקציה הדמוקרטית]], שהושפעה מ[[אחד העם]]. בקונגרס עצמו נבחרה ועדת תרבות, שיעודה היה "חינוך העם היהודי ברוח הלאומיות" וויצמן היה אחד מחבריה. שני מנהיגיה הבולטים של הפרקציה, ויצמן ו[[לאו מוצקין]], הגיעו מהר מאד להתנגשות. ויצמן מונה לראש מחלקת האינפורמציה של הפרקציה בז'נבה. הוא גם יסד חוג סטודנטים ציונים בשם "השחר", שריכז סביבו את ההתנגדות להרצל. בקיץ 1902 ויצמן כבר היה האיש הדומיננטי בפרקציה. בספטמבר 1902 הופיעה הפרקציה בוועידה של ציוני רוסיה ב[[מינסק]], וויצמן היה חבר בוועדת ההיגוי.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ג, עמ' 33–35.}} באוקטובר אותה שנה יצא למסע תעמולה ציונית בדרום רוסיה.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ג, עמ' 36.}} מטרתו העיקרית הייתה הפרכת המצע של [[הבונד]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ג, עמ' 38.}}
 
[[קובץ:חיים ויצמן-JNF039526.jpeg|130px|ימין]]
ב[[הקונגרס הציוני השישי|קונגרס הציוני השישי]] ([[1903]]) תמך בתחילה ויצמן ב[[תוכנית אוגנדה]] שהציג הרצל, אך כבר במהלך הקונגרס שינה את טעמו. בכל משך הדיונים בקונגרס הוא לא השתתף בפולמוס הגלוי ורק טען כי "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציע לנו הצעה טובה מזו". בהצבעה על ההצעה, הצביע יחד עם שולליה. לאחר פיזור הקונגרס, נאם בישיבת "אומרי הלאו" ותקף את הפילוסופיה הציונית של הרצל. בין היתר אמר: "אין הרצל לאומי אלא בעל פרויקטים... הוא מתחשב רק עם התנאים החיצוניים, תחת אשר הכוח אשר עליו נשענים אנחנו היא הפסיכולוגיה של האומה והשאיפות החיות בקרבה. אנחנו ידענו שאי אפשר להשיג את פלשתינה בזמן קצר, ולפיכך לא נפל לבנו אם ניסיון זה או אחר לא הצליח". בנאומו הראשון בפני חברי הפרקציה הדמוקרטית לאחר הקונגרס, קרא להם לפתוח במערכה שתקיף את כל [[מערב אירופה]] נגד תוכנית מזרח אפריקה. ב-8 באוקטובר 1903 הגיע ללונדון כדי לבחון את רצינות ההצעה הבריטית, אולם נתקל בהתנגדות רבה בקרב יהודי אנגליה, שלדבריו היו "אחוזים קדחת אפריקה".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ד, עמ' 45–48.}} באפריל 1904 הגיע ויצמן לרוסיה כדי לפתוח במסע הסברה גדול בקהילות היהודיות הגדולות, אולם הסיור בוטל בשל העדר מימון - עדות להערכתם המועטת של הציונים ברוסיה כלפיו כתועמלן. רוסיה ספגה אז מפלות ב[[מלחמת רוסיה-יפן|מלחמה עם יפן]], וכמרבית יהודי רוסיה גם ויצמן קיווה לניצחון היפנים, אך חשש מפני פוגרומים נגד היהודים שיבואו כתוצאה מכך.{{הערה|שם=רוז 51|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ד, עמ' 51–52.}} בנסיעה זו לרוסיה התקיימה הפגישה המשפחתית האחרונה של ויצמן עד שובו לשם באפריל 1911.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ו, עמ' 73.}}
עם מותו הפתאומי של הרצל ב-3 ביולי 1904, כתב ויצמן: "עול כבד הוטל כעת על שכמי".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], עמ' 32, 54.}} אף על פי שהפך לאחד ממתנגדיה החריפים של "תוכנית אוגנדה", כיהן ויצמן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה ל[[מזרח אפריקה]] לבדיקת היתכנות התוכנית.{{הערה|{{עיונים בתקומת ישראל|ישעיהו פרידמן|הרצל ופולמוס אוגנדה|4|freidman|1994, עמ' 203-175}}}} ועדת סקר אפריקה פרסמה דין וחשבון שלילי, והקונגרס הציוני השביעי (1905) החליט בעקבות זאת כי רק בארץ ישראל יוכל העם היהודי להקים לו מרכז לאומי.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ד, עמ' 50.}}
 
ב-6 ביולי 1904 עזב ויצמן את ז'נבה. בדרכו ללונדון נועד ב[[פריס]] עם [[מקס נורדאו]] וב-10 ביולי הגיע לאנגליה.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ד, עמ' 54.}}
 
====במנצ'סטר, 1904–1915====
בלונדון החל להיפגש עם פקידים בכירים בשירות החוץ הבריטי: לורד פרסי, תת-שר החוץ, וקלמנט היל, הממונה על שטחי החסות הבריטיים באפריקה.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 55.}} לאחר מכן החל בעבודתו החדשה במנצ'סטר ובמשך הזמן השיג שליטה בשפה האנגלית.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 56–57.}}
ביולי 1905 הפך ויצמן לחבר בוועד הפועל הציוני, ובסוף אותו חודש נשלח לקונגרס הציוני השביעי בבזל כנציג מנצ'סטר. בקונגרס זה נבחר [[דוד וולפסון]], ממשיך דרכו של הרצל, לנשיא ההסתדרות הציונית. במשך שש השנים הבאות הקדיש ויצמן מאמצים רבים לסילוקו מהתפקיד. ויצמן ערך מפגשים רבים בערי אנגליה וסקוטלנד, בהם הטיף נגד כל תוכנית ליישוב היהודים מחוץ לארץ ישראל.{{הערה|שם=רוז 62|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 62–63.}}
לקראת הבחירות באנגליה בינואר 1906, פנה [[וינסטון צ'רצ'יל]] אל ויצמן באמצעות סוכנו, בבקשה שיסייע לו בקרב הבוחרים היהודים באזור הבחירה שלו, אולם ויצמן סירב להתערב בבחירות בגלוי והעביר את הפנייה אל וולפסון. זמן קצר לאחר מכן נפגש אישית עם צ'רצ'יל, לשיחת היכרות. ב-9 בינואר נפגש ויצמן עם מועמד נוסף בבחירות, ה[[לורד]] [[ארתור ג'יימס בלפור]], והרצה לו על עיקרי הציונות. ויצמן הסביר בפגישה את ההתעקשות על ארץ ישראל. לדבריו אמר לבלפור, "נניח שאני מציע לאדוני את [[פריז]] במקום לונדון". בלפור השיב: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו". ויצמן השיב על כך: "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון הייתה עוד אדמת ביצה". חילופי הדברים הללו עשו רושם רב על בלפור.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 64.}} בהקדמה לספרו של [[נחום סוקולוב]], "אישים", כתב בלפור כי שיחתו זו עם ויצמן היא ששכנעה אותו כי רק ארץ ישראל תוכל להיות בית לעם היהודי.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], הערות, פרק ה, הערה 60, עמ' 305.}}
 
בתקופה זו חי בנפרד מוורה, שנשארה בז'נבה כדי להשלים את לימודיה, אותם סיימה במאי 1906, אז קבלה הסמכה לרפואה. הניתוק ביניהם ארך שנתיים, עד אוגוסט 1906, במהלכן ביקרו זה את זה לפרקי זמן קצרים. הם נישאו ב-23 באוגוסט 1906 בצופוט, ליד דנציג. ירח הדבש היה משולב בעבודה: הזוג נסע ל[[קלן]], שם השתתף ויצמן בדיוני הוועד הפועל הציוני. בתום הדיונים נסע הזוג לשווייץ ומשם למנצ'סטר. במנצ'סטר קיימו טקס נישואין אזרחיים ושוב נישואין דתיים.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 57–59: דירתם החדשה במנצ'סטר הייתה ברחוב פארפילד בראשולם.}}
לחיים וורה ויצמן נולדו שני בנים: בנג'מין (בנג'י, נולד ביוני 1907){{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ו, עמ' 72.}} ומייקל (נולד בנובמבר 1916).{{הערה|שם=רוז 161|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יב, עמ' 161.}}
 
[[קובץ:חיים ויצמן-JNF039528.jpeg|140px|ימין]]
[[קובץ:Chairman Weizmann.jpg|180px|שמאל]]
בפברואר 1907 נבחר ויצמן לסגן נשיא ההסתדרות הציונית של אנגליה.{{הערה|שם=רוז 62}} ב[[הקונגרס הציוני העולמי#הקונגרסים עד הקמת המדינה|קונגרס הציוני השמיני]], באוגוסט 1907 ב[[האג]], יצא ויצמן בקריאה ל"[[ציונות סינתטית]]" שתמזג את [[ציונות מדינית|העבודה הפוליטית]] עם ה[[ציונות מעשית|התיישבות המעשית בארץ ישראל]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 65.}} מיד בתום הקונגרס, באוגוסט 1907, יצא ויצמן לביקורו הראשון בארץ ישראל. הוא הפליג מ[[מרסיי]] ל[[אלכסנדריה]] ומשם ל[[ביירות]], וב-10 בספטמבר ירד בחוף [[יפו]]. הוא סייר בארץ ישראל במשך שלושה שבועות בחברת [[יהושע חנקין]] והתרשם מן המושבות היהודיות. לגבי הבעיה הערבית, כתב: "הערבי שומר על אחיזתו הפרמיטיבית בקרקע, יצר האדמה חזק בו, ואם יעבוד אותה לאורך זמן, קיימת הסכנה כי הוא יחוש עצמו חלק בלתי נפרד ממנה, ויראה לעצמו זכות מוסרית עליה". ויצמן סייר גם בגליל והגיע בצפון עד [[מטולה]]. בירושלים נשא נאום פומבי. ב[[רחובות]] התארח בבית משפחת אייזנברג מפינסק, שהראו לו גבעה מחוץ לשטח המושבה, שלימים רכש אותה ובנה עליה את ביתו ואת [[מכון זיו]] (לימים [[מכון ויצמן למדע]]).{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 66–67.}}
 
בקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג, שנערך בדצמבר 1909, כיהן ויצמן כיושב ראש הוועדה המתמדת. הוא היה במיטבו, אולם וולפסון תקף את האופוזיציה וזכה לתשואות. ויצמן תקף אותו והגיש שורת הצעות-החלטה נגדו, אך הקהל היסה אותו בצעקות.{{הערה|שם=רוז 69|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 69–71.}} במרץ 1910 נפגש ויצמן בבית קפה בפריז עם [[ולדימיר לנין]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ו, עמ' 80.}} ביוני 1910 התפטר מן הוועד הפועל הציוני. בפברואר 1911 הוא מונה לסגן-הנשיא לערי השדה בפדרציה הציונית באנגליה. באוגוסט אותה שנה, בקונגרס הציוני בבזל, שוב פעל כיושב ראש הוועדה המתמדת, הפעם מאחורי הקלעים, ווולפסון התפטר מתפקידו.{{הערה|שם=רוז 69}}
 
בשנת 1913 עברה משפחת ויצמן לבית מרווח יותר, של המעמד הבינוני.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ו, עמ' 72: המשפחה עקרה מ"בית זעיר" ברחוב בירצ'פילד לבית מרווח ברחוב ברונסוויק, וויתינגטון.}}
ויצמן ניסה למשוך אליו את אילי ההון היהודים וב-3 בינואר 1914 נפגש לראשונה עם הברון [[אדמונד ג'יימס דה רוטשילד]] בביתו בפריז.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ו, עמ' 82.}} בתחילת נובמבר 1914 פנה אל כלתו של הברון, אשתו של בנו, ג'יימס, דורותי, וטיפח עמה קשר קרוב. בסוף דצמבר ביקר שוב את אדמונד, שהבטיח לוויצמן את תמיכתו והציג אותו בפני לורד ברטי, שגריר בריטניה בצרפת. בזכות קשריו עם משפחת רוטשילד, התוודע ויצמן באוגוסט 1915 גם ללורד [[רוברט ססיל (ויקונט)|רוברט ססיל]] {{אנ|Robert Cecil, 1st Viscount Cecil of Chelwood}}, שהיה אז תת-שר לענייני חוץ.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ז, עמ' 94–95.}}
 
בדצמבר 1914 נפגש ויצמן עם [[הרברט סמואל]], היהודי המוצהר הראשון שהיה חבר הקבינט הבריטי. בתום שיחתם, ניסח סמואל תזכיר רשמי בשם "עתידה של ארץ ישראל", אותו הגיש לקבינט בינואר 1915. יחד עם סמואל, נפגש ויצמן באותו חודש לראשונה עם [[לויד ג'ורג']], שהתרשם עמוקות מאישיותו. במקביל, נפגש ויצמן שוב עם בלפור, שהודה בפניו כי הוא שותף לרבות מן הדעות האנטישמיות שבהן החזיקה [[קוזימה וגנר]] {{אנ|Cosima Wagner}} (אשתו של ה[[מלחין]] [[ריכרד וגנר]]). ויצמן טען כי למרות הסתלקותם של יהודים רבים מן היהדות ונסיונותיהם להתבולל, מגיבים הגרמנים, וגם שאר העמים, ב[[אנטישמיות]]: "הטרגדיה בכל זה היא, שבעוד שאנו איננו מכירים בהם כיהודים, מרת וגנר אינה מכירה בהם כגרמנים". הוא טען בפניו כי הפתרון לכך הוא חידוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ז, עמ' 93.}}
 
ב-1914 יריבו הקולני ביותר של ויצמן בתנועה הציונית היה [[זאב ז'בוטינסקי]], שעמד אז בראש המשרד הציוני-רוסי האחראי על הטיפול בענייני הקמת האוניברסיטה בירושלים. ביקורתו של ז'בוטינסקי עסקה בכל תחומי פעילותו של ויצמן.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ו, עמ' 83–84.}}
בפברואר 1915 התפטר ויצמן במחאה מן הוועד הפועל של הפדרציה הציונית באנגליה, בשל החלטתה לחדש את פעולת הוועד הפועל המצומצם ולהעביר את המשרד המרכזי מברלין להאג, מבלי להיוועץ בו.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ז, עמ' 91.}}
 
====בלונדון, 1915–1917====
[[קובץ:חיים ויצמן-JNF010719.jpeg|180px|שמאל]]
בסתיו 1915, על פי בקשת הממשלה, עבר ויצמן להתגורר בלונדון לצורך עבודתו המדעית על הפקת האצטון, לטובת המאמץ המלחמתי. הוא שכר דירה ברובע [[צ'לסי (לונדון)|צ'לסי]] וחלק אותה עם [[זאב ז'בוטינסקי]]. כעבור שלושה חודשים הגיעו גם אשתו ובנו והמשפחה עברה לרובע [[קנסינגטון]]. באוקטובר 1916 חכר ויצמן בית מפואר בן 15 חדרים באדיסון רוד. ב-1919 עקרה המשפחה לבית מפואר שרכשה ורה באדיסון קרסנט.{{הערה|שם=רוז 98}}{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], עמ' 160: אדיסון רוד 67; עמ' 150: אדיסון קרסנט 16; עמ' 157: בבית באדיסון קרסנט עמדו לרשות ויצמן משרת אישי, נהג, אומנת, טבח ומשרתות. כמו כן, נסע במכונית [[רולס-רויס]] בבעלותו.}}
בשנים 1915–1916 פיתח ויצמן קשרים חברתיים עם משפחות בעלות השפעה, שבזכותם יצר קשרים גם עם קבוצות פוליטיקאים, פקידי ממשל, עיתונאים ואקדמאים.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ז, עמ' 95.}}
בינואר 1916 סייע לכינון הוועד הפועל הציוני של אנגליה, בו היו חברים בין השאר ז'בוטינסקי, אחד העם וסוקולוב.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ז, עמ' 103.}}
ב-28 בינואר 1917 נפגש יחד עם סוקולוב עם פקיד הממשל הבריטי [[מארק סייקס]]. הם הגישו לו את טיוטת ההצהרה שהכינו, לפיה "ארץ ישראל תוכר כבית לאומי יהודי". בפגישה נוספת עם סייקס ב-7 בפברואר, תבע יחד עם משתתפים ציונים נוספים את כינונו של [[פרוטקטוראט]] בריטי על ארץ ישראל. ב-11 בפברואר נבחר ויצמן לנשיא הפדרציה הציונית באנגליה. ב-22 במרץ נפגש לשיחה בנושא עם שר החוץ בלפור.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ח, עמ' 106–107.}}
 
ביוני 1917 כתב ויצמן לפקיד משרד החוץ רונלד גריהם, כי הגיע הזמן שממשלת בריטניה תתן ביטוי באופן גלוי "לאהדתה ולתמיכתה במטרות הציוניות ותכיר בצדקת התביעות היהודיות בארץ ישראל" גריהם הסכים עמו וכך גם בלפור. ב-19 ביוני הציע בלפור לוויצמן ולרוטשילד שיגישו נוסח הצהרה כזו לעיון הממשלה. ביולי נשלח ויצמן, על פי הצעתו שלו, כנציג ראשי מטעם ממשלת בריטניה (מלווה בקציני מודיעין בריטים) לשליחות ב[[גיברלטר]], שמטרתה הייתה לסכל את מאמצי [[הנרי מורגנטאו (האב)|הנרי מורגנטאו]] האמריקני לחתום עם טורקיה על הסכם שלום נפרד. מאוחר יותר ביטל מורגנטאו את שליחותו שלו, שכשלה. הייתה זו תופעה יוצאת דופן, שמנהיג ממוצא זר נמנה עם יועצי קבינט המלחמה. הדו"ח של ויצמן הופץ אחר כך כמסמך של הקבינט.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ח, עמ' 111–112.}}
 
הציונות הרוסית, שוויצמן עצמו בא מתוכה, דחתה את מדיניותו הפרו-בריטית במלחמת העולם הראשונה. [[יחיאל צ'לנוב]] טען כי תמיכה בבריטניה מסכנת את היישוב בארץ ישראל ואת היהודים במדינות בשלטון [[מעצמות הציר]]. הוא הזהיר גם כי ממשלת בריטניה תומכת במשטרו של הצאר, השנוא על ידי היהודים. העולם הציוני היה מפולג: הציונים במדינות האנגלו-סכסיות תמכו בוויצמן, אולם הציונים האירופיים נקטו במדיניות נייטרלית. ויצמן תמך במאבקו של ז'בוטינסקי להקמת [[הגדוד העברי]]. כנגד הקמת גדוד כזה, נטען כי הפרדת היהודים בבריטניה ליחידה משלהם עלולה להתפרש כאילו יש לשחד אותם כדי שיתרמו למאמץ המלחמתי. ויצמן היה מבודד בין המנהיגים הציונים. ב-17 באוגוסט 1917 קיבל נזיפה בנושא מאחד העם, והגיש את התפטרותו מכל תפקידיו בתנועה הציונית. אחד העם השיב לו כי התפטרותו תהיה "מעשה של בגידה" וויצמן חזר בו בסופו של דבר.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ח, עמ' 113–114.}}
 
ויצמן הגיש ל[[ממשלת בריטניה]], בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה, הצעה שכללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות [[התנועה הציונית]] בארץ ישראל.
ב-28 בספטמבר 1917 הדגיש ויצמן בפני [[לויד ג'ורג']] את דחיפותה של ההצהרה לגבי ארץ ישראל. ג'ורג' הורה לכלול את הנושא בסדר היום של ישיבת הקבינט הבאה, ב-4 באוקטובר. יום לפני הישיבה שיגרו ויצמן ורוטשילד תזכורת נוספת לבלפור בנושא. ויצמן ניהל תעמולה נרחבת בבריטניה, שמטרתה הייתה לשכנע את הממשלה שקיימת תמיכה המונית בציונות ועד סוף החודש קבלו כ-300 ארגונים יהודיים החלטות בזכות המצע שלה. ב-31 באוקטובר התכנס הקבינט, בעוד ויצמן ממתין בחוץ, והושמע בו קול אנטי-ציוני אחד בלבד. [[הצהרת בלפור]] התקבלה ופורסמה. ויצמן לא היה מרוצה מהנוסח הסופי: מכפל ההתחייבויות הבריטי ומכך שהשתמעו ממנו כוונות דיכוי מצד הציונים, וכן מכך שהמחויבות הבריטית לנהל את ארץ ישראל לא הוזכרה כלל. הוא רצה התחייבות מפורשת יותר לעם היהודי. למרות זאת, ההצהרה נחשבת להישג החשוב ביותר שלו. לראשונה מאז [[חורבן בית שני]] בשנת 70, הכירה מעצמת-על בזהותו הלאומית של העם היהודי. ויצמן ראה בה את "[[המגנה כרטה]] של זכויות החופש היהודיות" והשווה אותה ל[[הצהרת כורש]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ח, עמ' 115–116.}} עד לכינון ממשלתו של לויד ג'ורג', היה ויצמן קול של מיעוט בהנהגה הציונית. אולם לאחר פרסום הצהרת בלפור התייצבה התנועה הציונית כולה לימינו.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ח, עמ' 118.}}
 
====עבודתו המדעית (עד 1917)====
[[קובץ:Einstein Apr.1921 SS Rotterdam 32100.jpg|ממוזער|250px|שמאל|[[מנחם אוסישקין]], ויצמן, [[אלברט איינשטיין]] ו[[בן-ציון מוסינזון]], ברוטרדם, ניו יורק, 2 באפריל 1921.]]
[[קובץ:ד"ר חיים ויצמן.-JNF043812.jpeg|ממוזער|150px|ד"ר חיים ויצמן, 15 בדצמבר 1926]]
בתחילת המאה ה-20 התרחבה התעשייה הכימית במהירות, והגורם הראשון לכך הייתה הדרישה הגוברת של תעשיית הטקסטיל לחומרי צבע סינתטיים. בתחילת שנות ה-90 של [[המאה ה-19]] החל לפתח קשרים עם כריסטיאן דיכלר. שניהם התמקדו במחקרם בכימיה של חומרי הצבע. הם פרסמו מאמרים יחד ורשמו [[פטנט]]ים משותפים. הם חתמו חוזה עם מפעלי "באייר" וויצמן זכה בהכנסה קבועה.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ג, עמ' 37.}} בעת ביקורו בלונדון באוקטובר 1903, יצר את מגעיו הראשונים עם כימאים אנגליים. ב-1904 קיבל הצעה מוויליאם פרקין, פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, להתמנות לעוזרו. מנצ'סטר הייתה אז מרכז חשוב של תעשיית צבעים.{{הערה|שם=רוז 51}} בסתיו 1904 מונה לעמית-מחקר. בינואר 1905 הרצה לראשונה בשפה האנגלית וביולי אותה שנה התמנה למדגים במעבדה לכימיה אורגנית.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 60.}} בינואר 1905 החל ויצמן לעבוד על מחקרו במפעל לייצור חומרי צבע של חברת "קלייטון אניליין", בבעלותו של צ'ארלס דרייפוס, תעשיין, חבר הוועד הפועל של הפדרציה הציונית האנגלית ונשיא האגודה הציונית של מנצ'סטר. באפריל אותה שנה נרשם פטנט על "שיפורים בתהליך ייצורו של הקמפן" על שם "צ'ארלס ויצמן".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ה, עמ' 61.}}
 
בשנת 1906 קיבל ויצמן משרת מרצה בכיר ב[[אוניברסיטת ויקטוריה של מנצ'סטר|אוניברסיטת מנצ'סטר]].
בתקופת מגוריו במנצ'סטר, בשנים 1904–1915, פרסם 31 מחקרים, כולם בשיתוף עם מדענים אחרים. מלבד הפקת חומרי צבע, עסק גם בתהליכי הייצור של שמן [[קמפור]]. בסוף שנת 1907 ערכה חברת "ז'יוודן" השווייצרית, המתמחה במוצרי [[קוסמטיקה]], חוזה על הזכות לשימוש בפטנטים של ויצמן להפקת קמפור. בעקבות הצלחתו זו, פנה לתחום חדש: [[מיקרוביולוגיה]]. החל באביב 1909 החל לבלות את חופשותיו ב[[מכון פסטר]] בפריז. הוא החל לבחון את תהליכי התסיסה בייצור גומי סינתטי. בסתיו 1909 נבחר ללמד קורס של כימיה אורגנית לתלמידי רפואה, אז פגש לראשונה בהיבטים הביולוגיים של הכימיה.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ו, עמ' 76.}}
 
ויצמן הציג את מועמדותו לחברות ב"[[החברה המלכותית|חברה המלכותית]]", אולם על פי חוקי החברה יכולים להיבחר אליה רק אזרחים בריטיים. ויצמן פנה אל [[משה גסטר]] כדי שיפעיל את קשריו בשלטון, ולאחר שצ'רצ'יל ו[[הרברט סמואל]] התערבו לטובתו, התבשר ב-20 בנובמבר 1910 כי [[התאזרחות|זכה באזרחות]] בריטית. אולם אף על פי שזכה לתמיכה מרשימה, נדחתה מועמדותו לחברה המלכותית.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ו, עמ' 79.}}
 
באביב 1915 ביקש משרד המלחמה הבריטי מהמדענים הבריטים לדווח על כל תגלית שעשוי להיות לה ערך צבאי, וויצמן דיווח למשרד על תהליכי התסיסה שעסק בהם. הוא רשם פטנט על התהליך שפיתח, שעורר עניין רב במשרד [[הצי הבריטי]], שעוד בתחילת העשור השני של המאה ה-20, היה מודאג בשל המחסור ב[[אצטון]], שהיה חיוני ליצירת הקורדיט - [[חומר נפץ|חומר הנפץ]] שבו השתמשו הכוחות הצבאיים הבריטים. בכמויות הנכונות הוא מפחית את כמות העשן שנוצר על ידי אבק השרפה בזמן הירי ומנמיך את טמפרטורת הפיצוץ ובכך מפחית את הבלאי של התותחים והרובים.{{הערה|שם=רוז 97|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], עמ' 77, 97.}} את האצטון הפיקו עד אז מ[[סידן אצטטי]], אולם עם פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] נשארו רוב מרבצי [[מחצב]] זה בידי הגרמנים. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון על מנת למצוא דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון, והוא אכן מצא דרך ביוכימית יעילה יחסית לייצר אצטון מ[[תסיסה]] של חומרי גלם [[צמח]]יים, כמו [[תירס]] על ידי בידוד [[חיידק]] שנקרא על שמו: ''[[Clostridium acetobutylicum|Clostridium acetobutylicum Weizmann]]'', או בקיצור: חיידק B–Y{{כ}} (B – bacillus; ויצמן – Y).{{הערה|שם=רוז 97}}
הייצור נעשה בשיטה הקרויה Acetone–butanol–ethanol fermentation {{כ}}(ABE process).
על בסיס [[המצאה|המצאתו]] הוקמה תעשיית חירום צבאית. שר החימוש הבריטי, [[לויד ג'ורג']], ושר הימייה, [[וינסטון צ'רצ'יל]], לימים [[ראש ממשלת בריטניה|ראשי ממשלת בריטניה]], התוודעו באופן אישי לוויצמן, אשר המצאתו חילצה את [[האדמירליות]] ממשבר [[חימוש]] גורלי,{{הערה|1=[[ניר מן]], 'בריטים, ציונים וחיות אחרות - תשעים שנה להצהרת בלפור, ה-[[2 בנובמבר]] 1917', [[מקור ראשון]], 9 בנובמבר 2007.}}{{הערה|[http://www.bbc.co.uk/news/magazine-17011607 How Germany lost the WWI arms race] מאתר ה-[[BBC]]}}
הניסויים של ויצמן נחלו הצלחה רבה ובספטמבר 1915 הורחב היקפם ותוך זמן קצר בכל רחבי האיים הבריטים היו מזקקות שפעלו על פי התהליך שפותח על ידי ויצמן. לאחר מכן נפתח מפעל כזה גם ב[[טורונטו]] והוקמו שתי מזקקות נוספות ב[[אינדיאנה]] בארצות הברית. מאוחר יותר נעשה שימוש בהמצאתו גם בהודו. תהליך התסיסה היה תלוי באספקה סדירה של תירס מיובא מארצות הברית, אולם אספקה זו הופסקה עם פתיחת מלחמת הצוללות על ידי גרמניה. ויצמן מצא תחליפים: בבריטניה [[ערמונים]] ובהודו [[אורז]]. בשל ההצלחה החלקית של התחליפים, הועתקה הפקת האצטון ל[[צפון אמריקה]]. בספטמבר 1915 מונה ויצמן ליועץ טכני של כבוד בנושא אספקת אצטון למשרד הצי וקיבל מענק מחקר. במקביל, החל לעבוד כיועץ כימי לאספקת אצטון במשרד החימוש. באפריל 1916 מונה למפקח על מעבדות הממשלה במכון ליסטר בלונדון וליועץ למחקר בנושא הפקת אצטון. עבודתו בשירות הממשלה נמשכה עד יוני 1918.{{הערה|שם=רוז 98|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ז, עמ' 98–99.}}
עבודתו זו, כמו גם פעילותו בלונדון, הגבירה את השפעתו ב[[ממשלת בריטניה|ממשלה הבריטית]], ותרמה בצורה מכרעת לפרסום [[הצהרת בלפור]] ב-1917. הצהרה זו הביאה את ויצמן לעזוב את עבודתו המדעית כמעט לחלוטין, ולהתמסר לפעילות המדינית הציונית.
 
[[לויד ג'ורג']] היה האיש שביטא לראשונה את האגדה על כך שהצהרת בלפור הייתה גמול למאמציו של ויצמן בזמן מלחמת העולם הראשונה. ויצמן עצמו הפריך זאת, אולם ייתכן מאד שהישגיו המרשימים בהפקת אצטון השפיעו במידה כלשהי על יחסם של פקידי הממשל והפוליטיקאים הבריטים אליו.{{הערה|שם=רוז 100}}
 
ביוני 1917 החל ויצמן לקבל תמלוגים על הפטנטים שרשם, ובסוף מלחמת העולם הראשונה כבר היו ברשותו סכומי כסף משמעותיים. לאחר ששותפיו לשעבר כשלו בנסיונותיהם להפיק אצטון, תבע אחד השותפים, הלפורד סטרינג', לקבל בעלות על שיטתו של ויצמן וטען כי הוא העתיק את הפטנט שלהם. רק בפברואר 1926 הוכחה צדקתו של ויצמן בבית המשפט.{{הערה|שם=רוז 100|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ז, עמ' 100–101.}}
ויצמן רשם כמה עשרות פטנטים, וזכה לראות מספר יישומים משמעותיים של עבודתו המדעית. הודות ליישומים אלה נהנה מהכנסות כספיות שאִפשרו לו לוותר על שכר מהתנועה הציונית, אשר לה הקדיש את מרבית חייו הבוגרים.
 
====בארץ ישראל, 1918====
[[קובץ:Weizmann_and_feisal_1918.jpg|שמאל|ממוזער|250px|1918|ה[[אמיר]] [[פייסל הראשון מלך עיראק|פייסל]] וחיים ויצמן, יוני 1918]]
ב-6 בנובמבר 1917 העלה ויצמן רעיון לשגר לארץ ישראל משלחת שתייעץ לבריטניה לגבי מצב היהודים בארץ וכינון הבית הלאומי. בדצמבר הגיש לממשלה את הצעותיו. ב-4 במרץ [[1918]] התקבל ויצמן לראיון אצל [[ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת]] ב[[ארמון בקינגהאם]]. המלך הביע בפניו את אהדתו לציונות ואיחל לו הצלחה. באותו יום יצא ויצמן לפריז, ומשם לרומא ו[[טרנטו (עיר)|טרנטו]], שם עלתה המשלחת בראשותו על אנייה ל[[אלכסנדריה]], מצרים, בה נפגש עם הציונים המקומיים - פליטים מארץ ישראל ויהודים מצריים - ונאם בפני חיילים יהודים בקהיר. לאחר כשלושה שבועות במצרים, יצאה המשלחת ברכבת החוף לארץ ישראל, ובערב 4 באפריל הגיעו חבריה ל[[תל אביב]]. הביקור התקיים בזמן כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, שהחזיקו אז בקו חזית במרחק מספר קילומטרים מצפון לתל אביב. ויצמן נפגש עם קצינים בצבאו של הגנרל [[אלנבי]] וגילה שרבים מהם כלל אינם מודעים להצהרת בלפור (שפורסמה רשמית בארץ ישראל רק במאי 1920) או שהתנגדו לה. ויצמן מצא בקרבם רק ידיד אחד, קצין המודיעין של אלנבי, [[וינדהאם דידס]], שסיפר לוויצמן כי ניתן למצוא את החיבור האנטישמי המזויף "[[הפרוטוקולים של זקני ציון]]" אצל קצינים בריטיים רבים, שגם מאמינים בכל מה שכתוב בו. ויצמן שהה במפקדתו של אלנבי ב[[הוספיס]] הגרמני בביר סאלם, סמוך ל[[רמלה]], וקשר עמו קשרי עבודה. בסוף אפריל שוחח ויצמן עם קבוצת נכבדים ערבים, ובהם [[המופתי של ירושלים]] [[כאמל אל-חוסייני]], בארוחת ערב שערך [[רונלד סטורס]] בירושלים. ויצמן טען בפניהם כי הציונים שבים למולדתם ושיש בה מקום לשני העמים.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ט, עמ' 120–123.}}
 
משלחת המנהיגים הציוניים בראשות ויצמן כונתה "[[ועד הצירים]]" ותפקידה היה לעזור ל[[היישוב היהודי|יישוב היהודי]] בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, לקשר ביניהם לבין הכוחות הבריטיים, ולהניח את התשתית ל[[בית לאומי לעם היהודי|בית הלאומי]] ברוח הצהרת בלפור.
שורה 138:
 
====הסכם ויצמן–פייסל (1919)====
לקראת סוף מאי 1918 נסע ויצמן לפגישה עם [[פייסל הראשון|האמיר פייסל]], שעמד בראש הצבא הערבי ב[[עבר הירדן]], כדי להבהיר לו את עמדת הציונים לאחר הצהרת בלפור. יחד עם [[ויליאם אורמסבי-גור]], הוא הקיף את [[חצי האי סיני]] בספינת קיטור מ[[סואץ (עיר)|סואץ]] ל[[עקבה]]. לאחר שאורמסבי-גור חלה ב[[דיזנטריה]], המשיך ויצמן את מסעו בחברת הקולונל פירס צ'ארלס ג'ויס, הסוכן הבריטי בעקבה. הם רכבו על גמלים ונסעו במכונית אל מפקדתו של פייסל בוואדי וחידה מצפון לעיר. שיחתם הייתה מוצלחת מאד. ויצמן כתב על פגישתו עם פייסל: "הוא הערבי הלאומי האמיתי הראשון שפגשתי".{{הערה|שם=רוז 123|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ט, עמ' 123–124.}} בתחילת אוקטובר 1918 שב ויצמן ללונדון. ב-11 בדצמבר נפגש עם פייסל במלון קרלטון בלונדון. פגישה זו הובילה ב-[[3 בינואר]] [[1919]] לחתימת [[הסכם ויצמן-פייסל]], שקרא ל"שיתוף פעולה הדוק" בין הערבים ליהודים בפיתוח "המדינה הערבית וארץ ישראל", וקבע "גבולות מוגדרים וברורים" ביניהן. ההסכם חזה הגירה יהודית לארץ "בקנה מידה נרחב", תוך הגנה על זכויות ה[[פלאח]]ים הערבים ואף הבטיח סיוע כלכלי יהודי לערבים וכן חזית יהודית-ערבית מאוחדת בוועידת השלום. עם זאת, לא נזכרה בהסכם המדינה היהודית.{{הערה|שם=רוז 126|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ט, עמ' 126–127.}}
ההסכם הבטיח הכרה [[מדינות ערב|ערבית]] בציונות, אולם מעולם לא בא לכדי מימוש, כאשר פייסל סולק מהשלטון ב[[סוריה]], והפך ל[[מלך]] [[עיראק]].
 
שורה 144:
ב-4 בינואר 1919 יצא ויצמן ל[[ועידת השלום בפריז, 1919|וועידת השלום בפריז]],{{הערה|שם=רוז 126}} שעיצבה את העולם שאחרי המלחמה, וייצג בה את התנועה הציונית יחד עם [[נחום סוקולוב]] ו[[מנחם אוסישקין]].
ב-22 בינואר 1919, לאחר התנגשויות עם סוקולוב, נבחר ויצמן לוועד הפועל המצומצם של [[ההסתדרות הציונית העולמית]].{{הערה|שם=רוז 126}}
בזמן ועידת השלום התקבל לראיון אצל נשיא ארצות הברית, [[וודרו וילסון]], בו הסביר את עמדת היהודים בארץ ישראל ואת הצורך במתן המנדט על הארץ לבריטניה.{{הערה|שם=רוז 126}} ב-27 בפברואר הופיע בפני "מועצת העשרה", המועצה העליונה של הוועידה. למשלחת הציונית צורף, על פי דרישת צרפת, סילוין לוי, שתקף את ההצעות הציוניות שלאחר הצהרת בלפור ואת רעיון הבית הלאומי. ויצמן, בתגובה, התבקש להגדיר את "הבית הלאומי" והשיב לטענותיו של לוי, בנאום שבלפור תיארו כ"אבחת חרב". בצאתם מאולם הדיונים, סירב ויצמן ללחוץ את ידו של לוי ואמר לו: "אדוני ביקש לבגוד בנו".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ט, עמ' 127–128.}}
ביוני 1919 נפגש לראשונה בלונדון עם שופט העליון האמריקאי ומנהיג ציוני אמריקה, [[לואי ברנדייס]], שהיה למתחרהו הרציני היחיד על כס ההנהגה הציונית.{{הערה|שם=רוז 131|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק י, עמ' 131–132.}}
באוקטובר 1919 שב ויצמן לארץ ישראל. בקשתו להיכנס אליה נדחתה על ידי שלטונות הצבא הבריטי, אולם הקולונל [[ריצ'רד מיינרצהגן]] עקף אותם וסידר את הכניסה ישירות עם משרד החוץ. ויצמן נפגש עם אישים רבים מדי יום ולראשונה בחייו שכר שומר ראש, אברהם שפירא. בינואר 1920 שב ללונדון ופנה אל לויד ג'ורג', שיכלול בתחום המנדט את מקורות [[הליטני]] ואת [[פרשת המים]] של [[החרמון]]. בסוף מרץ שב לארץ ישראל. ב-10 באפריל 1920 פרצו [[מאורעות תר"פ]]. ויצמן שיגר שני מברקים אל לויד ג'ורג', בהם דרש להקים ועדת חקירה וטען כי רוב הפקידים הבריטים בארץ ישראל רואים בהצהרת בלפור טעות מדינית ופועלים בהתאם. ויצמן זעם על מאסרו של [[זאב ז'בוטינסקי]], אך סירב לנקוט צעדים דחופים שיביאו לשחרורו, לטובת משא ומתן ממושך. עם זאת, מאוחר יותר עשה מאמצים לבטל את הרשעתו.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ט, עמ' 128–129.}}
באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים של [[ועידת סן רמו]], אשר עסקה בעתיד השטחים של [[האימפריה העות'מאנית]] לשעבר. כישוריו הדיפלומטים נדרשו גם לשם הבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בינלאומית מחייבת.
 
שורה 159:
[[קובץ:Chaim Weizmann at Anglo-American Committee.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ויצמן נואם בפני [[ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל|הועדה האנגלו-אמריקאית]] ב-[[1946]]]]
====1920–1925====
ביולי 1920 נערכה [[ועידת לונדון (1920)|ועידת לונדון]], בה נבחר ויצמן ל[[נשיא (ארגון)|נשיא]] [[ההסתדרות הציונית העולמית]].{{הערה|שם=רוז 134|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק י, עמ' 134–136.}} בתפקידו זה, ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת [[היישוב העברי]] מול שלטון [[המנדט הבריטי]].
מנהיגי היישוב, כמו בן-גוריון ו[[ברל כצנלסון]], מתחו על ויצמן ביקורת קשה על מדיניותו.{{הערה|שם=רוז 131}}
ב-30 ביולי 1920 הסתיים הממשל הצבאי בארץ ישראל ו[[הרברט סמואל]] הגיע כדי לשמש בתפקיד [[הנציב העליון]] הראשון. ויצמן פעל למינויו של סמואל לתפקיד.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק ט, עמ' 130.}}
ב-1 במרץ 1921 כתב ויצמן לצ'רצ'יל מכתב בו ביקש לכלול את כל שטח [[עבר הירדן]] בתחום הבית הלאומי היהודי.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק י, עמ' 137.}}
 
ב-2 באפריל 1921 ביקר ויצמן לראשונה באמריקה. יהודי ניו יורק ערכו לכבודו קבלת פנים נרגשת לאורך הרחובות שהובילו אל מלון "קומודור". לאחר מכן נערכה לכבודו קבלת פנים באולם העירייה. אל ויצמן התלוו בביקור [[אלברט איינשטיין]] ואוסישקין. לאחר שבועיים שבמהלכם הבין כי אין סיכוי להסכמה עם הציונים האמריקנים, החליט לנתק את מגעיו עם ברנדייס. הוא הודיע על הקמת משרד של קרן היסוד באמריקה ופתח בגיוס הכסף. ביוני זכה בניצחון מוחץ בהצבעה בוועידת הסתדרות ציוני אמריקה ב[[קליבלנד]], מה שהביא להתפטרותו של ברנדייס מתפקידו. ויצמן נפגש עם נשיא ארצות הברית, [[וורן הרדינג]], וערך מסע הסברה ברחבי צפון אמריקה במטרה לגייס כסף לקופת קרן היסוד. בתחילת יולי שב לאנגליה.{{הערה|שם=רוז 134}}
באוגוסט 1921 הושלם הנוסח הסופי של כתב המנדט, שוויצמן נטל חלק בניסוחו. באותו חודש הגיעה ללונדון משלחת של [[ערביי ארץ ישראל]] ונשארה בעיר במשך כשנה. חברי המשלחת סירבו להיפגש עם ויצמן פנים אל פנים, אולם בהתערבותו של צ'רצ'יל אורגנה פגישה משותפת, שלא הסתיימה בהצלחה.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק י, עמ' 138.}}
בנובמבר 1921 קיים שיחות בביתו של [[ג'יימס דה רוטשילד]] בלונדון עם [[ריאד א-סולח]]. השיחה עסקה בשתי טיוטות להסדר בין היהודים והערבים בארץ ישראל, שאחת מהן הוכנה על ידי [[איתמר בן-אב"י]], תוך התייעצות עם סולח עצמו, והאחרת על ידי מזכיר ההנהלה הציונית בלונדון, אולם הצדדים לא הגיעו להסכם מפורש.{{הערה|[[יהושע פורת]], '''[[צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית (ספר)|צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינאית 1918–1929]]''', עמ' 91.}}
 
באביב 1923 הגיע ויצמן שוב לאמריקה, ותר אותה בלוויית [[פליקס ורבורג]] ו[[לואי מרשל]], נשיא [[הוועד היהודי-האמריקאי]], אותו פגש לראשונה בוועידת השלום בוורסאי ויצר איתו קשרי ידידות קרובים. המסע הסתיים בהצלחה גדולה וגויסו במהלכו סכומי כסף נכבדים. בין השנים 1923–1928 ביקר ויצמן בארצות הברית שש פעמים.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יא, עמ' 142–143.}}
 
בתחילת שנות ה-20 התיישבו אמו, חמש אחיותיו ושלושת אחיו של חיים ויצמן בארץ ישראל.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יב, עמ' 164: מרכז המשפחה היה ברחוב מלצ'ט 4 בחיפה.}}
ב-1 באפריל 1925 נחנכה [[האוניברסיטה העברית בירושלים]] על [[הר הצופים]]. בנאומו בטקס, אמר ויצמן כי על האוניברסיטה להיות "מקום למידה פתוח לכל גבר ואישה, בלא הבדל דת וגזע. בין כותלי המוסדות האלה פוסקות כל המחלוקות הפוליטיות ובני כל הדתות והגזעים יתאחדו, כך אני מקווה, במטרה המשותפת הגדולה, החיפוש אחר האמת".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יא, עמ' 148–149.}}
 
בנאומו לפני הקונגרס הציוני באוגוסט 1925, אמר ויצמן כי "ארץ ישראל חייבת להיבנות בלא לפגוע כהוא זה באינטרסים הלגיטימיים של הערבים" וטען כי הקונגרס "חייב להכיר בעובדה שארץ ישראל אינה [[רודזיה תחת שלטון חברת דרום אפריקה הבריטית|רודזיה]], אלא כ-600,000 ערבים מתגוררים בה, ומבחינת הצדק הבינלאומי יש להם זכות לחיות את חייהם בארץ ישראל, שאינה נופלת מזכותנו לבית לאומי שלנו".{{הערה|שם=רוז 123}}{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], הערות, פרק ט, הערה 21, עמ' 310.}}
 
====1929–1934====
בשנת [[1929]] העביר את סמכויות הניהול הביצועי של היישוב בארץ לידי [[הסוכנות היהודית]], גוף שיזם את הקמתו כדי לרתום את העם היהודי כולו, לרבות החוגים שלא הזדהו עד אז כציונים, אל משימת בניית הבית הלאומי.
בסוף יולי אותה שנה, כונס הקונגרס הציוני בציריך. ב-11 באוגוסט נשא ויצמן דברים בפני המושב הראשון של מועצת הסוכנות היהודית המורחבת, בו נבחר גם לנשיא הסוכנות היהודית.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יא, עמ' 154.}}
לאחר פרסום [[הספר הלבן של פאספילד]] בשנת [[1930]], השקיע מאמצים רבים כדי לשנות את המדיניות הבריטית, שצמצמה את זכויות היהודים ל[[עלייה לארץ ישראל|עלייה]] ול[[התיישבות]], וכמחאה הודיע ב-20 באוקטובר על התפטרותו מתפקידיו ופרסם תצהיר לעם היהודי בשם "בשעה קשה זו".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יג, עמ' 179.}} הוא חזר בו כששיגר אליו [[ראש ממשלת בריטניה]], [[רמזי מקדונלד]], [[איגרת מקדונלד|איגרת]] אוהדת לרעיון הציוני.
 
ב-1 ביולי [[1931]] התייחס ויצמן לבעיה הערבית בנאומו בפני הקונגרס הציוני שנערך בבזל: "יש לחזק את אצל הערבים את התחושה ולשכנעם, במעשים ובמלים כאחד, כי יהא היחס המספרי בין שתי האומות בארץ ישראל בעתיד אשר יהיה, אנו מצדנו איננו מעוניינים לשלוט בהם. אך עליהם גם לזכור, כי אנו מצדנו לא נהיה מוכנים לקבל עלינו את שליטתם". הוא השיב למבקרי מדיניות ה"דונם אחר דונם" של הסוכנות היהודית: "אם קיימת דרך אחרת לבנות בית, שלא באמצעות לבנה אחר לבנה, אני איני מכיר אותה". ב-3 ביולי הסביר ל[[הסוכנות הטלגרפית היהודית|סוכנות הטלגרפית היהודית]]: "שוויון אין פירושו [[מדינה דו-לאומית]], שהיא יצור מעורפל שאין פירושו בהכרח שוויון. אין בלבי כל אהדה או הבנה לתביעה לרוב יהודי. הרוב לא יבטיח בהכרח ביטחון... העולם כולו יפרש את הדרישה הזאת באופן אחד ויחיד – כי אנו רוצים ברוב על מנת לגרש מכאן את הערבים".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יג, עמ' 184–185.}} ויצמן לא נבחר לנשיא הקונגרס, עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית.
הוא שב עתה, בגיל 57, אל המעבדה.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יד, עמ' 187: הוא שכר דירה בהיי הולבורן בלונדון והכשיר אותה למעבדה.}}
 
ויצמן קרא את ספרו של [[אדולף היטלר]], "[[מיין קאמפף]]". חודש לפני עליית היטלר לשלטון, בינואר 1933, ביקר ויצמן בגרמניה והזהיר את הקהילה היהודית ב[[מינכן]] כי "היטלר מתכוון לכל מילה" ויעץ להם לברוח מהמדינה. במאי 1933 הצטרף לוועד הפועל של "הקרן הבריטית המרכזית למען [[יהודי גרמניה]]". בספטמבר התמנה מטעם הקונגרס הציוני בפראג ליושב ראש הלשכה המרכזית של הסוכנות היהודית ליישובם של יהודי גרמניה. ויצמן נועד פעמיים עם [[מוסוליני]], באפריל 1933 ובינואר 1934, בניסיון לגייס את עזרתו להקלת מצוקת היהודים בגרמניה. מוסוליני אמר לו: "אתם זקוקים למדינה יהודית". באוקטובר 1934 העיד ויצמן בתביעה המשפטית של יהודי שווייץ נגד הפצת "[[הפרוטוקולים של זקני ציון]]".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יד, עמ' 191–193.}}
 
====1935–1939====
ב-3 בספטמבר 1935, נבחר ויצמן מחדש לנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יד, עמ' 195.}} מיד לאחר מכן נתמנה לדיקן הפקולטה למדעי הטבע באוניברסיטה העברית.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק טו, עמ' 197.}} במחצית הראשונה של שנות ה-30 החל לשהות בארץ ישראל פרקי זמן ממושכים יותר. המשפחה התגוררה בצריף שכור ברחובות, רכשה קרקע ובקיץ 1935 החלה בבניית בית חדש, אליו עברה בדצמבר 1937. הבית המרשים בן שלוש הקומות כלל ברכת שחייה בין שני אגפי הבית.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יד, עמ' 189–190.}}
 
באפריל 1936 פרצו [[מאורעות תרצ"ו]]. ב-9 ביוני נפגש ויצמן עם שר החוץ של עיראק, [[נורי א-סעיד]], שהציע לתווך במשבר בארץ ישראל. סעיד הציע להשעות מרצון את העלייה היהודית, כדי לשכך את חששות ערביי ארץ ישראל. למחרת, הציע ויצמן למנהיגי התנועה הציונית שהסוכנות היהודית "תציע מרצונה להשעות את העלייה לתקופה מוגדרת". ההצעה נדחתה בתוקף וויצמן נסוג מהצעתו, כדי לא לפגוע באחדות היהודית, בהיותה לדבריו, "הנכס העיקרי שלנו".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק טו, עמ' 200.}}
בבוקר 25 בנובמבר 1936 העיד ויצמן מטעם היישוב היהודי בפני [[ועדת פיל|וועדת פיל]], שנשלחה מבריטניה לארץ ישראל, כדי לחקור את הגורמים למהומות. ויצמן דיבר במשך שעתיים וחצי והגדיר את הבעיה היהודית במלים "חוסר מולדת". הוא תיאר את מצב היהודים שבמזרח לנהר [[ריין]]: "העולם נחלק בין מקומות שבהם אין הם יכולים לחיות, לבין מקומות שאליהם אין הם יכולים להיכנס". היהודים "הם מיעוט בכל מקום, ואין ולו גם מקום אחד שבו הם מהווים רוב". ויצמן הדגיש את זיקת היהודים לארץ ישראל: "מעולם לא שכחנו אותה; מעולם לא ויתרנו עליה". הוא סתר את הטענה שהצהרת בלפור הייתה תרגיל פזיז בשעת מלחמה וטען כי מדובר בהתחייבות שיש לה שורשים עמוקים במורשת הבריטית, שמטרתה הסופית הקמת מדינה יהודית.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק טו, עמ' 201.}} הוא תבע כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם.
לימים כתב הלורד פיל, כי עדותו של ויצמן הייתה היחידה שהותירה רושם על חברי הוועדה. דוד בן-גוריון כתב כי עדותו של ויצמן הייתה "הביטוי העמוק והחודר ביותר למצוקת העם היהודי". למחרת עדותו, עמד ויצמן בחקירה צולבת שנמשכה שלוש שעות. פיל שאל אותו כיצד ניתן לקחת אחריות על הבאת אלפי יהודים לארץ ישראל מבלי להעניק להם הגנה נאותה. ויצמן השיב כי "היהודים 'המוגנים' בפולין יעדיפו לחיות בלתי מוגנים בארץ ישראל". תשובתו זו הביאה את סר לוקס המונד לדמעות. רמבולד שאל את ויצמן: "מתי יהיה הבית הלאומי היהודי גמור"? ויצמן השיב: "לעולם לא, גם אנגליה איננה גמורה לעולם". בדיונים אלה העלו חברי הוועדה את רעיון חלוקת ארץ ישראל. לאור הדאגה לגורל יהודי אירופה, החליט ויצמן לאמץ אותו. הוא סבר שאין להציג אותו כיוזמה ציונית, אלא כתוכנית שנכפתה על הציונים, שמסכימים לשקול אותו בחיוב.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק טו, עמ' 202–203.}} ב-4 באוגוסט 1937 נשא ויצמן את הנאום המרכזי בפני הקונגרס הציוני בציריך: "אני אומר למעצמת המנדט: לא תתאכזרי אל האומה היהודית... אמרי לנו בגלוי שהבית הלאומי נסגר, ונדע היכן אנחנו עומדים". הוא סירב לדון בתוכנית החלוקה של ועדת פיל והודיע כי "אי אפשר לקבל אותה".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק טו, עמ' 206.}}
בדצמבר 1937 עקרו חיים וורה ויצמן מלונדון לביתם החדש ברחובות. לאור דיווחים על כך שכנופיות המופתי [[אמין אל-חוסייני]] הכריזו פרס בסך 2,000 ליש"ט למי שיהרוג אותו, הוקצו לוויצמן שומרי ראש.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק טז, עמ' 210.}}
 
ב-8 בפברואר 1939 נאם ויצמן ב[[ועידת סנט ג'יימס]]. ויצמן ובן-גוריון לא נכחו בישיבת הנעילה של הוועידה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם. למחרת נפרד ויצמן מהמשלחת היהודית ואמר: "כל מה שהתרחש כאן היה רק אפיזודה חולפת, עוד תהפוכה בשורת התהפוכות שידע עמנו". ב-10 במאי שב ללונדון למאמץ אחרון למניעת פרסום הצהרת המדיניות. למחרת נועד עם צ'מברליין ומקדונלד בבית הנבחרים ואמר להם: "מה שרוצים הערבים הוא דמם [של היהודים]. הם רוצים את חייהם, את בתיהם, את גניהם...הטרגדיה היא שהחוק יהיה לצדם, והכידונים הבריטיים יסייעו להם להשיג את מטרתם". ב-17 במאי פורסם [[הספר הלבן (1939)|הספר הלבן]]. ויצמן שלח לעיתונים בבריטניה מכתבי מחאה רבים ותדרך את תומכי הציונים בפרלמנט לקראת הדיונים בנושא.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק טז, עמ' 218–221.}}
 
====עבודתו המדעית בשנות ה-30 ובמלחמת העולם השנייה====
[[קובץ:PROF. CHAIM WEIZMANN WITH HIS SECRETARY MEIR WEISSGAL STANDING BEHIND HIM (L) TOUCHING THE EMBOSSED CORNERSTONE FOR THE WEIZMANN INSTITUTE IN REHOVOT.D671-030.jpg|ממוזער|200px|ויצמן מניח את אבן הפינה ל[[מכון ויצמן]], 3 ביוני 1946]]
החל משנת [[1931]] שב חיים ויצמן למחקר המדעי, לסירוגין, ועבד בין השאר במעבדה במכון דניאל זיו ב[[רחובות]], שאותו הקים על שם בנו של ידידו ה[[לורד]] [[ישראל זיו (לורד)|ישראל זיו]] ובמימונו. המכון נחנך ב-3 באפריל 1934.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יד, עמ' 188.}}
שמו של מכון זיו שונה ל[[מכון ויצמן למדע]] בשנת [[1949]]. כמו כן, עסק ויצמן בניצול [[פרי הדר]] לצורכי [[תעשייה]].
 
בימי [[מלחמת העולם השנייה]] נרתם שוב כמדען למען המאמץ המלחמתי של בריטניה. בסתיו 1939 נועד בשווייץ עם ריצ'רד וילשטטר בנוגע לנשק החשאי שברשות גרמניה, בעיקר בנוגע לסוגי הגז שפתחה. ביוני 1940 מונה על ידי שר האספקה, [[הרברט מוריסון]], ליועץ של כבוד לענייני כימיה למנהל המחקר המדעי. ניתנה לו מעבדה סמוך ל[[הייד פארק]], שם עבד בחברת כימאים נוספים. עבודה זו הייתה מעין המשך למחקרים קודמים: פיתוח שיטות חדשות להפקת כמויות גדולות של [[דלק מטוסים]] עתיר [[אוקטן]] ו[[גומי סינתטי]], על בסיס תהליכי התסיסה שלו. במכון זיו פיקח על מחקרים בתחום ה[[פרמקולוגיה]]. כמו כן, חקר גם בתחום ייצור תחליפי המזון, מה שהביא להפקת חומר שנועד לסייע לרעבים במלחמה, וכונה "מרק [[הבליץ]]". בארצות הברית שוחח ויצמן עם הנשיא וסגנו, [[הנרי וולאס]], על רעיונות שהעלה, אולם בעלי אינטרסים, בעיקר חברות הנפט, חששו שהתהליכים שפיתח מהווים סכנה לרווחיהם. ועדה ממשלתית מיוחדת שכללה מספר מדענים מכובדים, בראשות [[ברנרד ברוך]], בחנה את תוכניותיו להפקת גומי וייצור דלק והחליטה נגדן. בסופו של דבר העביר את המצאותיו לחברה פרטית בפילדלפיה, שניצלה אותן גם לאחר המלחמה. סגן הנשיא וולאס אמר מאוחר יותר: "לעולם לא ידע העולם מה חשובה הייתה תרומתו של ויצמן להצלחת התוכנית לייצור גומי סינתטי".{{הערה|שם=רוז 236|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יז, עמ' 236–237.}}
 
====בזמן מלחמת העולם השנייה (1939–1945)====
לקראת סוף אוגוסט 1939, נערך הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה. בנאום הפרידה שלו מצירי הקונגרס, פנה ויצמן לנציגי יהדות פולין ואמר: "יהי רצון, שגורלכם לא יהיה כגורל היהודים בארץ השכנה".{{הערה|[[מיכאל בר-זוהר]], '''בן-גוריון''', כרך א, פרק יט, עמ' 401.}}
ב-29 באוגוסט 1939 שב ויצמן ללונדון ושיגר מכתב לצ'מברליין, בו הבטיח לו כי "היהודים יעמדו לצד בריטניה הגדולה ויילחמו לצד כוחות הדמוקרטיה". כעבור ימים ספורים פרצה [[מלחמת העולם השנייה]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק טז, עמ' 224.}} בדצמבר 1939 שוב העלה ויצמן את הצעתו בפני מפקד המטה האימפריאלי, פילדמרשל [[אדמונד איירונסייד]], להקים "[[דיוויזיה]] יהודית". בפברואר 1940 נפגש עם נשיא ארצות הברית, [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]], והעלה בפניו מחדש את רעיון המדינה היהודית. ב-29 במאי הגיש לצ'רצ'יל תוכנית לתרומת היהודים למאמץ המלחמתי, בה הבטיח "הפניית המשאבים הכלכליים, הצבאיים, הפוליטיים והטכניים של העם היהודי בארץ ישראל ובכל מקום אחר למען הבריטים".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יז, עמ' 228–230.}} בעת מלחמת העולם השנייה פעל ויצמן להקמת [[הבריגדה היהודית]]. בשנת [[1942]] שכל את בנו הצעיר, מייקל (מיכאל), שהיה [[טייס קרב]] ב[[חיל האוויר הבריטי]] במלחמה; מטוסו הופל ב-11 באפריל 1942{{הערה|על פי נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יז, עמ' 233, המטוס הופל חודשיים קודם לכן: ויצמן קיבל את ההודעה על כך ב-12 בפברואר 1942.}} מעל [[תעלת למאנש]] בדרך למשימה ב[[מפרץ ביסקאיה]] ומקום קבורתו לא נודע.{{הערה|שמו של מיכאל ויצמן מונצח ב[[אנדרטת נעדרי חילות האוויר]] לזכר 20,337 הטייסים של בעלות הברית שנפלו במלחמת העולם השנייה ומקום קבורתם לא נודע.}}
 
עד ל[[המתקפה על פרל הארבור|מתקפה על פרל הארבור]] בדצמבר 1941, עודדו הבריטים את ביקוריו הרבים של ויצמן בארצות הברית, מתוך אמונה שהוא מסמל את היהודים הנרדפים וכך מעורר שם אהדה לבריטניה, העומדת לבד מול גרמניה הנאצית. בפברואר 1942 פרסם ויצמן מאמר בכתב העת "[[Foreign Affairs]]", בו קרא להקמת מדינה יהודית.
במאי 1942 התקבלה [[תוכנית בילטמור]], שנוסחה על ידי שני עוזריו של ויצמן וייצגה את הנקודות העיקריות במאמר שפרסם.{{הערה|שם=רוז 236}} עם זאת, ויצמן טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה, ובמקום זאת, קרא להמשיך לנהל משא ומתן עם הממשל הבריטי למען ביטול גזירות הספר הלבן ולמען עליית יהודים, אשר ייצרו עם השנים רוב בארץ ישראל. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ב[[היישוב|יישוב]] נגד המדיניות הבריטית עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסום [[הספר הלבן של מקדונלד]]. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנות [[דוד בן-גוריון]] ושאר חברי [[ההנהלה הציונית]], שצמצם את השפעתו בהנהגה.
ב-7 ביולי 1942 נפגש ויצמן לשיחה בת 25 דקות עם נשיא ארצות הברית, [[פרנקלין דלאנו רוזוולט]], אולם לא הצליח להתקדם בקבלת תמיכת הממשל האמריקני במדינה יהודית.{{הערה|שם=רוז 236}} בתחילת 1943 פנה אל צ'רצ'יל בבקשה שיעצור את מדיניות הספר הלבן ויאפשר את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יח, עמ' 245.}} ב-4 בנובמבר 1944 נפגש לשיחה עם צ'רצ'יל שארכה שעתיים והגיש לו תזכיר בזכות חלוקת ארץ ישראל. למחרת נרצח [[הלורד מוין]] על ידי חברי [[לח"י]]. ב-15 בנובמבר הגיעו בני הזוג ויצמן לארץ ישראל. זמן קצר אחרי כן נאם ויצמן בפני חברי הוועד הפועל הציוני בירושלים ואמר כי רצח הלורד מוין הוא "טרגדיה של אומה שלמה".{{הערה|שם=רוז 249|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יח, עמ' 249–250.}} כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, סבל ויצמן מדלקת בעיניו והתקשה בקריאה.{{הערה|שם=רוז 159|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יב, עמ' 159.}} בארץ ישראל התגלה עתה לוויצמן כי הוא לוקה ב[[גלאוקומה]], שהביאה אותו בסופו של דבר לכמעט עיוורון.{{הערה|שם=רוז 249}} ויצמן תר את הארץ ונפגש עם מנהיגי כל המפלגות ביישוב, למעט ה[[רוויזיוניסטים]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יח, עמ' 251.}} בתחילת מאי 1945 נותח בעינו.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יט, עמ' 252.}}
 
====לאחר מלחמת העולם השנייה, 1945–1946====
ויצמן התנגד לפעולה ישירה נגד הבריטים וראה בכך "תוקפנות". הוא סבר שיש להגביל את הפעולות רק לכאלו שחותרות תחת "הספר הלבן", כמו עלייה בלתי לגאלית והקמת יישובים חדשים.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יט, עמ' 254.}} לאחר ניצחון [[מפלגת הלייבור (הממלכה המאוחדת)|מפלגת הלייבור]] ביולי 1945, בזמן שפעלה [[תנועת המרי העברי]], נפגש ויצמן באוקטובר לראשונה עם שר החוץ [[ארנסט בווין]]. בתוך חודש נפגש איתו שלוש פעמים. ב-13 בנובמבר אמר בווין ב[[מסיבת עיתונאים]]: "אם היהודים... רוצים להשיג יותר מדי בלא להמתין בתור כמו כולם, הם מסתכנים בתגובה אנטישמית נוספת". ויצמן הגיב מיד לדבריו מארצות הברית: "הדברים גסים, וולגריים ואנטישמיים, אך אני מניח שזה טבעו של הג'נטלמן הנכבד הזה". בוועידה של ציוני אמריקה באטלנטיק סיטי אמר כי עד לפני זמן קצר "הייתה ליהודים זכות קדימה גבוהה ביותר בתור שהוביל למשרפות [[אושוויץ]] ו[[טרבלינקה]]".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יט, עמ' 255.}} ב-4 בדצמבר נפגש ויצמן לראשונה עם [[נשיא ארצות הברית]] [[הארי טרומן]].{{הערה|שם=רוז 256|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יט, עמ' 256.}}
 
ב-8 במרץ 1946 הופיע ויצמן בפני [[הוועדה האנגלו-אמריקאית]] ב[[בניין ימק"א]] בירושלים ודיבר במשך שעתיים. ויצמן קרא לחבריה: "מצאו את האפשרות שהיא בבחינת העוול המועט". ויצמן גם הזמין אותם לביתו ברחובות.{{הערה|שם=רוז 256}} לימים אמר עליו חבר הוועדה [[ריצ'רד קרוסמן]]: "הוא היה המדינאי הגדול היחיד שפגשתי מעודי".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יט, עמ' 257.}}
ב-3 ביוני 1946, במהלך סימפוזיון בינלאומי בנושא "מגמות במדע המודרני", הניח ויצמן את [[אבן פינה|אבן הפינה]] ל"[[מכון ויצמן]]".{{הערה|שם=רוז 265|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כ, עמ' 265.}}
 
ב-5 בדצמבר 1946 הגיע ויצמן ל[[הקונגרס הציוני העולמי#הקונגרסים עד הקמת המדינה|קונגרס הציוני ה-22]] שנערך ב[[בזל]], לאחר שהחלים מניתוח עיניים נוסף.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יט, עמ' 262.}} הוא לא הצליח להתגבר על הברית שנכרתה בין [[אבא הלל סילבר]] ו[[דוד בן-גוריון]], ורובם המוחלט של הצירים מארצות הברית ומארץ ישראל ניצבו נגדו. הוא נאם את נאום הפתיחה באנגלית ואת דבריו הקשים ביותר הקדיש להוקעת פעולות ארגוני המחתרת הפורשים:{{הערה|שם=רוז 263|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יט, עמ' 263.}}
:{{ציטוטון|רצח, מארב, חטיפה וקטילת חפים מפשע זרים לרוח תנועתנו. באנו לארץ ישראל לבנות, לא להרוס; הטרור מעוות את הציונות. הוא פוגע בהיסטוריה שלנו; הוא שם ללעג את האידיאלים שעליהם חייבת החברה היהודית להיות מושתתת; הוא מזהם את דגלנו... [[מצדה]], על אף גבורתה הרבה, הייתה אסון בהיסטוריה שלנו... הציונות נועדה לשים קץ למוות רב ההדר שלנו ולעלייה על דרך חדשה, המוליכה אל החיים}}.{{הערה|שם=רוז 263}}
ויצמן לא זכה בקונגרס לתמיכת הבוחרים בעמדותיו לא להיאבק מאבק מזוין כנגד בריטניה, והוא התפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית.
שורה 223:
====לאחר פרישתו מתפקיד נשיא ההסתדרות הציונית, 1947–1948====
[[קובץ:Chaim Weizmann UNSCOP.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ויצמן מעיד בפני [[ועדת אונסקו"פ]], 1947]]
לאחר שפרש מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית, חזר ויצמן לעבודתו המדעית.{{הערה|שם=רוז 265}} אולם גם לאחר פרישתו, המשיך לנצל את קשריו והשפעתו ברחבי העולם למען הקמת המדינה היהודית. לקראת הגעתה של [[ועדת אונסקו"פ]] (ועדת [[האו"ם]] לשאלת ארץ ישראל), פנתה אליו הסוכנות היהודית בבקשה לסיוע בהצגת טיעוני התנועה הציונית. במקביל, ניהלו קבוצות הפורשים מערכת השמצות נגדו אישית ונגד מדיניותו. הופצו כרוזים שהאשימו אותו במכירת ארץ ישראל לבריטניה ועל הקירות הופיעו סיסמאות בנוסח "ויצמן – [[אנרי פיליפ פטן|פטן]]". ויצמן העיד בפני הוועדה ב-8 ביולי 1947 ואירח את חבריה בביתו ברחובות.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כ, עמ' 266.}}
 
ב-16 באוקטובר 1947 נאם ויצמן לפני עצרת האו"ם ב[[לייק סקסס]]. בנאומו הביע תקוה כי "הידידות המסורתית בין בריטניה ליהודים תשוב לקדמותה". הוא התייחס לאפשרות קיומו של מיעוט יהודי במדינה ערבית והציע בסרקזם לשאול על כך את "היהודים ב[[יהודי עיראק|עיראק]], ב[[יהודי תימן|תימן]] וב[[יהדות טריפולי|טריפולי]] – וגם את ה[[אשורים]] הנוצרים של עיראק". כמו כן, לעג לנציגי הערבים ואמר: "איני חולק על זכותם לדבר, בסמכותיות ומתוך היכרות עמוקה, על אופי ה[[נאציזם]]". הוא טען כי רק בחלוקת הארץ טמון פתרון שיבטיח "סופיות" ושוויון", ורק אז ניתן יהיה להגיע לשיתוף פעולה אמיתי בין הערבים והיהודים. הוא התייחס לממדיה הקטנים של המדינה היהודית המוצעת ואמר: "[[אתונה העתיקה|אתונה]] הייתה רק עיר קטנה אחת, ועד היום חב לה העולם חוב גדול". עם זאת, דרש שגבולות המדינה הזו יוכלו לקיים אותה ושהשטח שיוקצה לה יכלול את [[הגליל המערבי]], את ירושלים היהודית ואת [[הנגב]]. את נאומו סיים בציטוט מתוך [[ספר ישעיהו]].{{הערה|{{תנך|ישעיהו|יא|יא|יב}}.}} למרות מצב בריאותו והעובדה שכמעט ולא היה מסוגל לקרוא, ניהל ויצמן דיפלומטיה אישית מהסוויטה במלון בו התגורר.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כ, עמ' 268.}} הוא פנה אל [[לאון בלום]] וביקש את התערבותו בהחלטת צרפת על אופן הצבעתה. הוא פנה אל ידידו סמיואל זמורי, שיפעיל את השפעתו על הרפובליקות הקטנות של [[מרכז אמריקה]], פנה אל העם ה[[פיליפינים|פיליפיני]] וניהל שיחות רבות עם משלחת [[הודו]]. לאחר שהתברר כי משלחת ארצות הברית ביקשה להוציא את דרום הנגב מתחומי המדינה היהודית, נסע ב-19 בנובמבר לוושינגטון. הוא נפגש עם הנשיא טרומן ושכנע אותו כי דרום הנגב חיוני למדינה היהודית, משום שהוא מאפשר קשר ימי ל[[המזרח הרחוק|מזרח הרחוק]]. מהלך זה הביא לתמיכת ארצות הברית ב[[תוכנית החלוקה]] שהציעה ועדת אונסקו"פ. בימים הספורים שלפני ההצבעה על התוכנית, שיגר ויצמן בקשות לצרפת, הודו ולפיליפינים. ל[[הנרי מורגנטאו (הבן)]] כתב בקשה לסיוע עם [[יוון]], הפיליפינים ו[[האיטי]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כ, עמ' 269.}} ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה בהצבעה באו"ם. באותו ערב יצא ויצמן, מלווה ב[[משטרת ניו יורק]], לאספת המונים של תנועת העבודה הציונית, שם חגג את ההחלטה ההיסטורית באו"ם.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כ, עמ' 270.}}
 
למחרת ההצבעה באו"ם, רשם ויצמן הרהורים לגבי האתגר הניצב לפני העם היהודי במדינתו החדשה. בין היתר כתב: "אסור שתהיה [[חוקה]] אחת ליהודי וחוקה אחרת לערבי", וציטט מהתורה: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם".{{הערה|{{תנך|שמות|יב|מט}}.}} הוא ציין כי מדובר באזהרה עתידית, "הדרושה במיוחד מפני שיהיה לנו מיעוט ערבי גדול מאוד" והסביר כי כי הוא בטוח "שהעולם ישפוט את המדינה היהודית לפי מה שתתנהג עם הערבים". לדבריו, "גם אוהבינו וגם אויבינו... ישגיחו עלינו בשבע עיניים".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כ, עמ' 270–272.}}
 
באמצע דצמבר 1947 הפליג ויצמן מארצות הברית לאנגליה. עם התגברות האלימות בארץ ישראל וההתקפות הערביות על יישובים יהודים, החלה להתגבש בוושינגטון קואליציה חזקה שמטרתה לסכל את תוכנית החלוקה. טרומן אף ניתק מגע עם ההנהגה הציונית מתוך כעס על שיטות השתדלנות שנעשה בהן שימוש. לאחר שקיבל הזמנה רשמית מטעם הסוכנות היהודית, חזר ויצמן לניו יורק ב-4 בפברואר 1948 וב-18 במרץ נפגש עם טרומן לשיחה שנמשכה שלושת רבעי שעה.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כ, עמ' 272–274.}}
במאי הודיע ויצמן לשרת ובן-גוריון כי לדעתו יש להכריז על הקמת המדינה מיד לאחר שהבריטים יעזבו את גבולות ארץ ישראל. ב-13 במאי פנה שוב לטרומן וקרא לו להכיר ב[[מועצת העם]] כממשלה הזמנית של המדינה היהודית. בעוד נשיא ארצות הברית ועוזריו שוקלים את פנייתו, קיבלו את הידיעה על [[הכרזת העצמאות]] של בן-גוריון וטרומן הורה להכיר במדינת ישראל.{{הערה|שם=רוז 276|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כ, עמ' 276–277.}} בשידורו לעם ישראל לאחר הכרזת העצמאות, כינה בן-גוריון את ויצמן "בחיר העם". למחרת, יזם יחד עם [[פנחס רוזן]] את החלטת [[מועצת המדינה הזמנית]] לבחור בויצמן לנשיא.{{הערה|[[מיכאל בר-זוהר]], '''בן-גוריון''', כרך ב, פרק יד, עמ' 932–933.}} עם פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, שלח ויצמן מברק עידוד לראש הממשלה בן-גוריון. ב-16 במאי קיבל את תשובת בן-גוריון: "במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים את ברכותינו לך, אשר עשית יותר מכל אדם אחר החי עמנו לשם יצירתה... אנו מצפים ליום, שבו נראה אותך בראש המדינה אשר תיכון בשלום".{{הערה|שם=רוז 276}}
 
===נשיא מדינת ישראל (1948–1952)===
====נשיא מועצת-המדינה הזמנית====
[[קובץ:PikiWiki Israel 28786 Politics of Israel.jpg|שמאל|ממוזער|180px|נשיא [[מועצת המדינה הזמנית]] ויצמן מעניק ספר תורה לנשיא ארצות הברית [[הארי טרומן]], מאי 1948.]]
ב-16 במאי 1948, יומיים לאחר [[הכרזת העצמאות]] של מדינת ישראל, נבחר ויצמן כנשיא מועצת-המדינה הזמנית.{{הערה|דיון והצבעה לבחירתו [http://main.knesset.gov.il/About/Lexicon/Documents/CouncilFirstMeeting.pdf בפרוטוקול] הישיבה הראשונה של [[מועצת המדינה הזמנית]], 16 במאי 1948}} למחרת קיבל ויצמן מברק רשמי מבן-גוריון, המודיע לו על כך. ויצמן שלח לעמו מברק ראשון כנשיא מדינת ישראל, אותו סיים בפסוק האהוב עליו מ[[ספר ישעיהו]]: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה".{{הערה|{{תנך|ישעיהו|א|כז}}; נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יב, עמ' 158: מבין ספרי ה[[תנ"ך]], ספר ישעיהו היה האהוב עליו.}} באותו יום הונף [[דגל ישראל]] בחזית [[מלון וולדורף אסטוריה]], בו שהה בניו יורק. ב-25 במאי הגיעו ורה וחיים ויצמן לביקור רשמי בבית הלבן. בקבלת הפנים במדשאה הדרומית, העניק ויצמן לטרומן [[ספר תורה]], המסמל את המסורת היהודית. כעבור יומיים הפליג הזוג ויצמן לאירופה, אך לאור המצב הסכסוך עם בריטניה החליט לפסוח על לונדון, והמשיך ל[[צרפת]] ול[[שווייץ]]. בצרפת התארחו לארוחת ערב ממלכתית אצל הנשיא [[ונסן אוריול]] {{אנ|Vincent Auriol}} ב[[ארמון האליזה]] ב[[פריז]], ולאחר מכן נפגשו עם [[לאון בלום]] בביתו הכפרי. ביולי בילו באתרי מרפא לחוף [[אגם ז'נבה]]. באוגוסט נשלח ל[[סנטוריום]] ליד [[ז'נבה]], לניתוח נוסף בעיניו.{{הערה|שם=רוז 277|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כ, עמ' 277–278.}}
 
בספטמבר 1948 החזיר ויצמן את דרכונו הבריטי למשרד הפנים של אנגליה. ב-30 בספטמבר, לאחר שהחלים בז'נבה מהניתוח בעינו, הוטס למדינת ישראל, הפעם כנשיאה הראשון.{{הערה|שם=רוז 277}} עקב היותה של שווייץ [[מדינה נייטרלית]], נאסר על מטוסים צבאיים לנחות בה ועקב כך נצבע מטוס ה[[דאגלס C-54 סקיימסטר]], שהשתייך ל[[להק תובלה אווירית]], כמטוס נוסעים אזרחי של חברת "[[אל על]]", שהוקמה במיוחד עבור צורך זה.{{הערה|דוד מלמד, [http://moreshet.elal.co.il/posts/others/Pages/flight-from-genev-melamed.aspx "הטיסה מז'נבה נמשכה 10 שעות" (60 שנה לטיסת הבכורה ולהקמת "אל על" בספטמבר 1948)], אתר מורשת אל-על}}
משדה התעופה הצבאי ב[[תל נוף]], נסעו ויצמן ורעייתו לביתם ברחובות, בליווי אופנוענים ומשמר חמוש. בהמשך היום סייר ויצמן ב[[מכון ויצמן למדע|מכון המדעי שנקרא עתה בשמו]]. בשעה 17:00 הגיע לישיבת מועצת העם במוזיאון תל אביב שבשדרות רוטשילד. בנאומו שם הבטיח לפעול על פי הפסוק האהוב עליו, "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"{{הערה|{{תנך|ישעיהו|א|כז}}.}} וסיים ב[[ברכת שהחיינו]], במהלכה נשבר קולו.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], מבוא, עמ' 1–3.}}
 
====השבעתו לנשיא המדינה====
שורה 255:
[[קובץ:Alexander Knox Helm 1951.jpg|שמאל|ממוזער|220px|ויצמן עם שגריר בריטניה, נוקס הלם, בקבלת הפנים בבית הנשיא לכבוד [[יום העצמאות]] של מדינת ישראל, 10 במאי 1951.]]
את תפקיד נשיא המדינה מילא מביתו שברחובות, אשר שימש כ"בית הנשיא" לכל דבר.
על אף שהיה כבר חולה עוד בזמן כהונתו הראשונה, גילה התעניינות מתמדת בענייני המדינה, אך כמעט שלא השתתף בהחלטות בדבר מדיניותה. לבו לא היה שלם עם הגדרת תפקידו כייצוגי בלבד. הציקה לו גם העובדה ששמו לא נכלל ברשימת החותמים על [[מגילת העצמאות]].{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כא, עמ' 279.}} בשנותיו האחרונות סבל מבעיות רפואיות וכבר היה כמעט עוור.{{הערה|שם=רוז 159}} למרות מחלתו, שמר הנשיא על צלילותו המלאה, על שנינותו המפורסמת ועל חוש ההומור המלוטש שלו.
בפברואר 1949 יצא לאור ספר זיכרונותיו, "מסה ומעש", שזכה לביקורות משבחות.{{הערה|שם=רוז 285|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כא, עמ' 285.}} ב-2 בנובמבר 1949, נחנך בטקס רב משתתפים [[מכון ויצמן למדע]]. ויצמן אמר בנאומו: "אל לנו לסמוך רק, או בעיקר, על עצמתנו הפיזית. יש לנו נשק עז שעלינו לנצל ביוזמה ובמומחיות... נשק זה הוא המדע, מעוזנו ומקור התגוננותנו".{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כא, עמ' 284.}} באמצע שנת 1951 סיים את תפקידו כמנהל המדעי של המכון.{{הערה|שם=רוז 285}}
ויצמן תמך ב[[הסכם השילומים]] עם [[גרמניה המערבית]], אולם כאשר שהה במקרה באותו מלון בשווייץ עם [[קאנצלר גרמניה]] [[קונראד אדנאואר]], סירב להיפגש עמו.{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק כא, עמ' 283.}}
 
ויצמן זכה לרווחה כלכלית בזכות המצאותיו המדעיות, וחי בפאר יחסי למקובל בא"י המנדטורית ובימי ראשית המדינה. הוא סירב להתפרנס מכספי התנועה הציונית, ומעולם לא קיבל ממנה משכורת. בשנת 1949 אף הודיע ל[[ועדת הכספים|וועדת הכספים]] כי אינו מעוניין לקבל [[נשיא מדינת ישראל#משכורת ותנאי פרישה|משכורת]] מהמדינה עבור תפקידו כנשיא, וכי די לו ב[[תמלוגים]] שהוא מקבל בגין [[המצאה|המצאותיו]] המדעיות. המדינה סירבה לבקשתו וויצמן הסכים לכך, מתוך מחשבה על הנשיאים שיבואו אחריו.{{הערה|[[יואב שורק]], 'על גשם, ציונות, ונשיאנו הראשונים', [[מקור ראשון]], מוסף שבת, 26 בנובמבר 2010}} משכורתו הייתה סמלית.
שורה 266:
חיים ויצמן נפטר ב[[כ"א בחשוון]] [[ה'תשי"ג]], [[9 בנובמבר]] [[1952]], ונטמן, על פי בקשתו, בגן ביתו שב[[רחובות]], במתחם [[מכון ויצמן למדע]] הקרוי על שמו. [[מצבה|מצבתו]] עוצבה בפשטות, על פי דגם המצבות לחיילים הבריטים הנעדרים. לאחר מותו הוקמה [[יד חיים ויצמן]], האמונה על טיפוח מורשתו, אחזקת ביתו כמוזיאון וניהול [[גנזך ויצמן]]. במסגרת פעילותה פורסמו במרוצת השנים כתביו של הנשיא הראשון (לרבות התכתובת רחבת ההיקף, הכתובה בשש שפות). על פי צוואתו וצוואת רעייתו, נתרמו בית ויצמן, הגנים והגנזך לתועלת הציבור הישראלי.
 
לחיים ולוורה ויצמן נולדו שני בנים, שניהם בוגרי אוניברסיטאות שחיו בבריטניה. בנימין ([[1907]] [[מנצ'סטר]] - [[1980]] [[ג'רסי]]) לחם ב[[מלחמת העולם השנייה]] ולקה ב[[הלם קרב]]. הוא הוכר כנכה ושוחרר ב-1940 מהצבא.{{הערה|שם=רוז 163|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יב, עמ' 163.}} מיכאל עזר ([[1916]]–[[1942]]), [[מהנדס]] [[אלקטרוניקה]], היה טייס ב[[חיל האוויר המלכותי]] בדרגת סרן, נעלם עם מטוסו בפברואר 1942, במלחמת העולם השנייה.{{הערה|עזר ויצמן, '''לך שמים לך ארץ''', הוצאת מעריב, תל אביב 1975, עמ' 15}}{{הערה|[https://www.cwgc.org/find-war-dead/casualty/1531206/weizmann,-michael-oser/ מיכאל ויצמן], באתר [[ועדת חבר העמים לקברי מלחמה]].}} מטוסו הופל מעל [[מפרץ ביסקאיה]]. גופתו לא נמצאה והוא נחשב ל[[נעדר (צבא)|נעדר]].{{הערה|שם=רוז 163}}{{הערה|נורמן [[#רוז, '''חיים ויצמן'''|רוז]], פרק יז, עמ' 233.}} בנו של בנימין, דוד, חי בבריטניה.{{הערה|[http://www.geni.com/people/Chaim-Weizmann-חיים-ויצמן-First-president-of-Israel/6000000006330387750 באתר גני לגנאלוגיה]}} [[עזר ויצמן]], בנו של אחיו, [[יחיאל ויצמן|יחיאל]], היה נשיאהּ השביעי של מדינת ישראל.
 
על שמו של חיים ויצמן [[שמות רחובות בישראל#מאפייני השמות|רחובות רבים בישראל]], וכן המושב [[גן חיים]] וכפר הנוער החקלאי [[אשל הנשיא]].
שורה 295:
* [[ישעיה ברלין]], '''רשמים אישיים''', מאנגלית - [[אהרון אמיר]], עמ' 70–104, תל אביב: [[הוצאת עם עובד]], 1983.
* [[יהודה ריינהרץ]], '''חיים ויצמן''' (כרך א': בדרך אל המנהיגות. כרך ב': עלייתו של מדינאי), מאנגלית - דבורה ברזילי, [[הספרייה הציונית]], 1987.
* {{עוגן|רוז|נורמן רוז, '''חיים ויצמן: קורות חיים''', (תרגום מאנגלית: [[כרמית גיא]]), הוצאת עידנים, 1990}}.
* [[בנימין זאב קדר]] (עורך), '''חיים ויצמן: המדען, המדינאי ומדינאי-המדע''', [[האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים]], תשע"ה.
* [[אורי כהן (היסטוריון)|אורי כהן]] ו[[מאיר חזן]] (עורכים), '''ויצמן מנהיג הציונות''', קובץ מאמרים, ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]], תשע"ו 2016.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/חיים_ויצמן"