המצור על ירושלים (70) – הבדלי גרסאות

צפונה לעיר התחתונה היה שטח [[הר הבית]] ובו [[בית המקדש השני]]. שטח זה היה המקום המרכזי בירושלים בפעילותו ובחשיבותו היה [[בית המקדש]]. הורדוס הכפיל את שטחו של הר הבית, וזה הפך למקדש הגדול ביותר ברחבי האימפריה הרומית. [[מקדש הורדוס]] היה מוקף ב[[סטואה|סטווים]] מפוארים ותוכו רוּצף וחוּפה בסוגי [[שיש]] יקרים ובזהב. הוא נישא עד לגובה של כ-70 מטרים מעל רחבת הר הבית, שאף היא הייתה גבוהה בהרבה מהעיר שתחתיה. המקדש והר-הבית נתמכו בחומות-תמך אדירות. בקצה המערבי של חומת הר-הבית הצפונית בנה הורדוס את [[מצודת אנטוניה]] שבפינותיה התנשאו ארבעה מגדלים גבוהים הצופים על פני השטח כולו. ובצלע הדרומי של ההר הקים הורדוס את [[הסטיו המלכותי]], ששימש גם למטרות ציבוריות. מפעל הבנייה הכביר התקדם אף בימי ממשיכיו של הורדוס עשרות שנים אחר מותו. בית המקדש שימש מוקד לאמונת [[עם ישראל]] והיווה את מרכז חיי הרוח. ההיערכות לקליטת [[עלייה לרגל|עולי הרגל]] והמון האדם שפקד את העיר, כללה בין היתר: סלילת דרכים, בניית שווקים, אספקת מים והכשרת מקומות אירוח. לקראת סוף ימי הבית השני, ככל שגברה העלייה לרגל, כך עלתה חשיבותה של ירושלים והיא הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית.

 

 

לעיר היו "מחסומים" טבעיים-[[טופוגרפיה|טופוגרפיים]]: [[נחל קדרון]] מהמזרח ו[[גיא בן הינום]] מהדרום. מסיבה זו אף נותרו גבולות העיר בצדדים אלו יציבים לאורך כל [[התקופה ההלניסטית בארץ ישראל|התקופה ההלניסטית]] עד לעת חורבן העיר.