עלילת החמור – הבדלי גרסאות

'''עלילת החמור''' הייתה עלילה שהופצה נגד ה[[יהודים]] ב[[העת העתיקה|עת העתיקה]] לפיה [[אלוהים (יהדות)|אלוהי היהודים]] זוהה עם ה[[חמור (תת-סוג)|חמור]]. כמו כן לפי אותה עלילה היהודים [[פולחן|סגדו]] לפסל בדמות חמור שהיה מוצב ב[[בית המקדש]] ב[[ירושלים]]. מקור העלילה ב[[מצרים העתיקה]], והיא מתוארת גם בכתבים מ[[יוון העתיקה]] ומ[[רומא העתיקה]]. העלילה בדבר [[פולחן]] חמור יהודי נחשבת בעיני חוקרים לאחת משלוש ההאשמות המבזות ביותר שהופנו כנגד היהודים בעת העתיקה, לצד [[עלילת המצורעים]] ו[[עלילת קורבן האדם]].{{הערה|שם=בר כוכבא 206|[[בצלאל#The ברImage כוכבאof the Jews|Bezalel Bar-Kochva]], '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 206}}

שורש העלילה היה הזיהוי המצרי של אלוהי היהודים עם [[סת]], אל הרוע המצרי, שלעיתים תואר בצורת חמור,{{הערה|שם=בר כוכבא 238-239|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], pp. 238-239}} וזוהה על ידי היוונים עם [[טיפון]].{{הערה|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 244}}

במצרים הפרעונית, לפחות מתקופת הכיבוש האשורי ב[[המאה ה-7 לפנה"ס|מאה ה-7 לפנה"ס]], רכש סת בהדרגה את דמות "השטן", האל הרע, מקור כל הרעות והאסונות התוקפים את המצרים ואת [[מיתולוגיה מצרית#רשימת אלי מצרים|אליהם]]. האסונות שהוא מביא כוללים [[חושך]], [[מוות]] המוני, [[מגפה|מגפות]] ו[[סערה|סערות]]. הוא גם נחשב כאלוהי הנוודים וכאל של הארצות הנוכריות ושל זרים המתגוררים במצרים, במיוחד מ[[שמיים (עמים)|העמים השמיים]]. בתקופת הכיבוש הפרסי ([[המאה ה-5 לפנה"ס]]), כתוצאה מהשעבוד הזר, גאתה השנאה לסת, האל של הזרים, והפולחן והתעמולה נגדו ונגד הזרים (הפרסים והיהודים) קיבלו תאוצה. לכן היה זה אך טבעי שהמצרים, שהוזכר להם מדי שנה על ידי שכניהם היהודים אודות סיפורי יציאת מצרים, יזהו את האל היהודי או את [[משה]] עם סת. מתוך האשמותיהם האנטי-יהודיות, ברור שהמצרים הכירו היטב את מסורות יציאת מצרים, מאחר שהם הפכו אותן במטרה להשמיץ את היהודים. המצרים העוינים לא יכלו להתעלם מהדמיון הברור בין כמה מ[[מכות מצרים]] במסורת היהודית לבין האסונות שבאו עליהם על ידי סת.{{הערה|שם=עלילת הדם ההלניסטית 23-21|בצלאל בר-כוכבא, '''עלילת הדם ההלניסטית - תוכנה, מקורותיה וגלגוליה''', עמ' 23-21; תרביץ, כרך סה, חוברת ג', תשנ"ו ניסן-סיון, עמ' 369-367.}}{{הערה|שם=בר כוכבא 245|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 245}}

זיהוי זה נעשה כבר על ידי ההיסטוריון היווני [[הרודוטוס]] ([[המאה ה-5 לפנה"ס]]), בשל טבעו ההרסני של סת ומאבקו ב[[אוסיריס]].{{הערה|שם=בר כוכבא 235|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 235}} הרודוטוס החליף את השם "סת" בשמו של האל היווני, כשכתב שטיפון "רצה למצוא את בן אוסיריס", ש"[[הורוס]] בן אוסיריס" הדיח את טיפון, ושטיפון נקבר תחת אגם סירבוניס {{אנ|Serbonian Bog}} שבמצרים.{{הערה|הרודוטוס, ספר 2, [http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A1999.01.0126%3Abook%3D2%3Achapter%3D144%3Asection%3D2 סעיף 144, 2]; [http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A1999.01.0126%3Abook%3D2%3Achapter%3D156%3Asection%3D4 סעיף 156, 4]; ספר 3, [http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus%3Atext%3A1999.01.0126%3Abook%3D3%3Achapter%3D5%3Asection%3D3 סעיף 5, 3].}}

פלוטרכוס מתווכח כאן עם סופרים שהוא לא מציין את שמם, שזיהו את אבי היהודים (ללא ספק התכוונו למשה) עם טיפון רוכב על חמור.{{הערה|שם=בר כוכבא 241|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 241}}

פסקה זו של פלוטרכוס מראה שהיה קיים סיפור על כך שסת מצא מקלט במדבר והשתמש בחמור לשם תחבורה, ושמקור כלשהו קישר אותו למשה. הפסקה משלבת באופן ברור שתי מסורות (לא-יהודיות). הראשונה נובעת מהמיתוס העתיק על סת, ואילו השנייה מייצגת קטע מתוך מסורת [[אפונים|אפונימית]] על משה, יהודה (יודיאוס) וירושלים (היירוסולימוס), שסיפקה הסבר מיתולוגי לשמותיהן של ארצם ועיר בירתם של היהודים ומופיעה גם אצל [[טקיטוס]],{{הערה|[http://www.sacred-texts.com/cla/tac/h05000.htm טקיטוס, '''היסטוריות''', ספר 5, פרק 2, סעיף 3] (בלטינית עם תרגום אנגלי).}} בן זמנו של פלוטרכוס. שתי המסורות "נתפרו" יחד מאוחר יותר על ידי סופר כלשהו וההתייחסות ל"שבעה ימים" (שגם היא מופיעה אצל טקיטוס{{הערה|[http://www.sacred-texts.com/cla/tac/h05000.htm טקיטוס, '''היסטוריות''', ספר 5, פרק 3, סעיף 6] (בלטינית עם תרגום אנגלי).}}) שולבה כדי להצביע על מקור ה[[שבת]].{{הערה|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 246}} התייחסות זו היא מסורת [[אטיולוגיה|אטיולוגית]] המסבירה מדוע חוגגים היהודים את השבת ביום השביעי.{{הערה|אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) '''נגד אפיון''', כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ב, הערה 21, עמ' 298.}}

תיאור משה רוכב על חמור יכול היה לקבל תמיכה גם ממסורות יהודיות. בספר שמות מסופר על כך שמשה ברח פעם מ[[פרעה (דמות מקראית)|פרעה]] למדבר.{{הערה|{{תנ"ך|שמות|ב|טו}}.}} החמור (ולא ה[[גמל]]) היה בשימושם של האנשים הפשוטים כבהמת-משא וכבהמת-רכיבה במצרים ומדבריותיה, ובספר שמות מסופר גם שמשה עצמו השתמש בו: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל '''הַחֲמֹר'''".{{הערה|שם=שמות ד כ|{{תנ"ך|שמות|ד|כ}}.}} השפעה אפשרית כזאת יכולה הייתה להיות גם למסורות בעל פה או בכתב על יציאת מצרים, שרווחו בוודאי בקרב יהודי מצרים, ומעידות על קיומן, גם אם בתקופה מאוחרת יותר, הטרגדיה על יצאת מצרים מאת המשורר היהודי-הלניסטי [[יחזקאל הטראגיקן|יחזקאל]], והגרסה הייחודית של [[עשר מכות מצרים]] המופיעה בספר החיצוני "[[חכמת שלמה]]".{{הערה|'''חכמת שלמה''', פרקים טז-יט.}}{{הערה|שם=בר כוכבא 249|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 249}}

תפוצתה של עלילת החמור בעולם היווני-רומי גרמה לרגישות רבה אצל היהודים, שנתנה ביטוי בצורה [[אפולוגטיקה|אפולוגטית]]. ייתכן מאד שזאת הסיבה שבגללה נמנעו מתרגמי התורה ליוונית ([[תרגום השבעים]]) בעקביות מן השימוש במילה "ὄνος" ("חמור") כאשר היא קשורה במשה, והשתמשו בתחליפים שונים במקומה. כך הם נרתעו מן הפסוק {{ציטוטון|וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל '''הַחֲמֹר'''}}{{הערה|שם=שמות ד כ}} והחליפו את המילה הזאת בביטוי "τὰ ὑποζύγια" ("בהמות משא"); ובפסוק שבו משה מצדיק עצמו כנגד האשמותיו של [[קורח]] ועדתו, {{ציטוטון|לֹא '''חֲמוֹר''' אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם}},{{הערה|{{תנ"ך|במדבר|טז|טו}}.}} מופיעה בתרגום השבעים המילה "ἐπιθύμημα" (חפץ נחשק) במקום "חמור".{{הערה|{{HebrewBooks|יעקב יחזקאל הלוי|'''בקורת התלמוד''' - א|30862|וינה, תרכ"ג. ערך '''אונקלוס ויב"ע''' פרק ח', עמ' 238|ללא|עמוד=239}}: "ועוד אפשר, מפני עלילה שהוציאו היונים שמצאו '''דמות חמור''' במקדש ה' כידוע". וראו שם סיבות אפשריות נוספות לשינוי.}}{{הערה|שם=כשר, נגד אפיון 382|אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) '''נגד אפיון''', כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ז, עמ' 382.}}{{הערה|שם=The Image of the Jews 240|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 240}}

כעדות תומכת לאמיתוּת הסיפור שלו על כניסת אנטיוכוס לבית המקדש וגילויו את פסל ראש החמור המוזהב, הוסיף אפיון סיפור נוסף, שהתרחש כביכול לפני שוד המקדש על ידי אנטיוכוס, וטען שהמקור לסיפור הוא הסופר היווני [[מנסיאס]] (200 לפנה"ס בערך).{{הערה|שם=בר כוכבא 207|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 207}}

גם הסיפור המיוחס למנסיאס הועבר על ידי יוסף בן מתתיהו, שכפי שהתברר מדבריו, לא קרא את חיבורו של מנסיאס, אלא התבסס על גרסת אפיון:{{הערה|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 209}}

נראה כי הסיפור הומצא באמצע [[המאה ה-3 לפנה"ס]], כאשר שני העמים נאבקו על שטח מחיה לקיומם והיהודים דחפו את האדומים באזור [[הר חברון]] ודרום [[השפלה]]. המאבק הוביל להתפתחות שנאה עמוקה שיש לה עדויות בספרות אותה התקופה.{{הערה|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], pp. 218-219}}

הסיפור הבסיסי על גניבת הפסל היה אדומי, שכנראה התפתח דרך מסורת בעל פה,{{הערה|שם=בר כוכבא 217|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 217}} וגם האגדה על פולחן חמור יהודי שולבה כבר בזמן מוקדם עם סיפור המאבק היהודי-אדומי. אולם נראה כי האגדה של מנסיאס נולדה במצרים ההלניסטית, באווירה עוינת כלפי היהודים. מאחר שישנן עדויות על אדומים שחיו במצרים כבר במאה ה-3 לפנה"ס (עדויות שהופכות נרחבות יותר במאה ה-2 לפנה"ס), ניתן לשער שהמאבק המשיך על אדמת מצרים ונראה כי המהגרים היהודים והאדומים במצרים המשיכו את העוינות ההדדית הארוכה ביניהם.{{הערה|שם=שטרן 98}}

ניתן להניח כי הלחץ הגובר של ההתנחלות היהודית המתרחבת בהר חברון היא זו שהניעה את ההגירה האדומית למצרים.{{הערה|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 224}}

בסיפור של מנסיאס חסר תיאור של הפסל שעמד בבית המקדש. בגרסתו זו ניתן לקבל את הרושם שהפסל היה של ראש החמור בלבד, משום שזה מה שזאבידוס האדומי גונב ולוקח אתו. אולם נראה כי הסיפור המקורי תיאר פסל שלם של חמור, כיוון שנאמר כי זאבידוס "הסיר" את הראש של החמור, כלומר, תלש אותו מגוף החמור. על פי ההיגיון הפנימי של הסיפור, זאבידוס לא יכול היה לסחוב את הפסל כולו ולקחת אותו לדורא. ייתכן והשימוש בביטוי "חמור משא" במקום פשוט "חמור", הוא שריד של גרסה שבה החמור היה נשא משא כלשהו, את משה למשל, כפי שמתואר בגרסה המופיעה אצל דיודורוס.{{הערה|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], pp. 220-222}}{{הערה|Bezalel Bar-Kochva, '''[https://books.google.co.il/books?id=MpZwfMmH0n8C&pg=PA315&lpg=PA315&dq#v=onepage&q&f=false An Ass in the Jerusalem Temple - The Origins and Development of the Slander]''', p. 315}}

שלילת פוסידוניוס כמקורו של אפיון משאירה את אפולוניוס מולון כמקור הישיר לדיווח שלו. סביר להניח כי גם הדיווח אצל מולון כלל את "הגרסה הרכה" של משה רוכב על חמור, מכיוון שמולון גם האשים את היהודים ב[[אתאיזם]],{{הערה|יוסף בן מתתיהו, [[S:קדמות היהודים - נגד אפיון#יד 2|'''נגד אפיון''', מאמר שני, פרק יד]].}} והדבר לא יכול להתאים לגרסה "הקשה" של סגידה לראש של חמור. בגרסה "הרכה" הפסל לא מסמל אלוהות אלא משקף פולחן של "מייסד". משה וחוקיו עמדו במרכז דבריו של מולון על אופיו של העם היהודי, והגרסה "הרכה" של פסל משה עם ספר החוקים שלו הייתה יכולה להדגיש את ההערצה והצייתנות העיוורת של היהודים למשה. יוסף בן מתתיהו לא היה צריך להזכיר או לתקוף את הגרסה "הרכה" של אפולוניוס מולון, כי ממילא הפריך את גרסתו "הקשה" של אפיון.{{הערה|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], Apollonius Molon, p. 491}}

בהתחשב בבוז המצרי כלפי חמורים, עיבוד קיצוני זה התאים מאד למטרת אפיון ללעוג לדת היהודית, מכיוון שלא היה מצליח להשיג את אותו רושם על בני דורו המצרים ההלניסטים, שהיו מורגלים לפולחנים סביב מנהיג, מלך או מייסד, אם היה משתמש בגרסה על משה הרוכב על חמור. הדחף החזק של אפיון ללעוג ליהודים, שהתבטא בכך שנזקק לסיפור נוסף (של מנסיאס) על החמור במקדש היהודי, נבע מן הסתם מהאירועים של זמנו: הצו של [[קליגולה]] להציב את פסלו במקדש היהודי, המחאה היהודית, והמשלחות לרומא שהוא עצמו היה חלק מהן ([[40]] לספירה) לאחר המהומות העדתיות באלכסנדריה. לא היה יכול להיות טיעון יעיל יותר להפרכת הטענה היהודית שאלוהיהם אוסר על הצבת פסלים ותמונות במקדשו ובכך לחשוף את חוסר נאמנותם לקיסר.{{הערה|שם=בר כוכבא 242|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 242}}

ההיסטוריון [[בצלאל בר כוכבא]] הציע השתלשלות אפשרית של תהליך מסירת עלילת החמור. בתהליך זה היו קיימות שתי מסורות שונות, שהחלו את דרכן במצרים ועברו במקביל. מסורת אחת לפיה משה יושב על חמור ומסורת שנייה לפיה האל היהודי בצורת חמור.{{הערה|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 248}}

ייתכן שתחילתן כבר בתקופת השלטון הפרסי, אך בכל מקרה, הסיפור האדומי של מנסיאס וההימנעות בתרגום השבעים משימוש במילה הרגילה לחמור כאשר היא קשורה במשה, מראים ששתי הגרסאות של העלילה - העלילה על האל היהודי בצורת חמור והאגדה על משה רוכב על חמור - כבר היו ידועות במאה ה-3 לפנה"ס במצרים.{{הערה|שם=The Image of the Jews 240}}{{הערה|Bezalel[[#The Image of the Jews|Bar-Kochva, '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''']], p. 243}}

* {{עוגן|The Image of the Jews|[[בצלאל בר כוכבא|Bezalel Bar-Kochva]], '''The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period''', University of California Press 2010, Part I, 6. The Diachronic Libels and Accusations (A): Mnaseas of Patara and the Origins and Development of the Ass Libel, pp. 206-249}}