היתר מכירה – הבדלי גרסאות

עם הגידול במספר ה[[מושבה|מושבות]], לקראת השמיטה בשנת תרמ"ט (1889), החל לחץ מצד חלק מ[[חקלאות|חקלאי]] [[ארץ ישראל]] אשר חששו ששמירת השמיטה תשאיר אותם ללא מקור פרנסה. פקידי [[הברון רוטשילד]] פנו לרבני [[חובבי ציון|חובבי ציון:]] ה[[הנצי"ב|נצי"ב]] מוולוז'ין, רבי [[שמואל מוהליבר]] מ[[ביאליסטוק]] ורבי [[מרדכי אליאשברג]] בבקשת היתר. הנצי"ב סירב להתיר, הרב מוהליבר והרב אליאשברג צידדו בהיתר מכירה, אך רצו את הסכמתו של הרב [[יצחק אלחנן ספקטור]], שנחשב לגדול הדור. הרב ספקטור הצטרף להיתר, וכן הצטרפו אליו הרבנים [[ישראל יהושע מקוטנא|ישראל יהושע טרונק מקוטנא]]{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/root/data/pdfs/SHUT/yeshuotmalko.pdf שו"ת ישועות מלכו], יו"ד סימן נ"ג, עמוד 43.}} ושמואלו[[שמואל זאנווילזנוויל קלפפיש]] מ[[ורשה|וורשה]]. פסק ההלכה היה שניתן למכור את הקרקע לשנתיים לנוכרים ובאופן זה לעבוד את האדמה בשנת שמיטה, אך הרב ספקטור הורה שאת המכירה יערכו בהסכמת ועל ידי בית הדין שבירושלים. הרב מקוטנא סייג את היתרו בכך שכמעט ואין חקלאות בארץ ישראל ואין את ברכת השמיטה. רבני [[ירושלים]] ה[[אשכנזים]], ובראשם הרב [[יהושע לייב דיסקין]] (מהרי"ל דיסקין) והרב [[שמואל סלנט]] סירבו להצטרף להיתר וקבעו כי אין להתחמק משמירת השמיטה, ואדרבא יש לשמוח על ההזדמנות לשמור את השמיטה. גם הרב [[מרדכי גימפל יפה]] מחובבי ציון התנגד להיתר באמרו שלא ייתכן שמיד בשמיטה הראשונה לאחר הקמת המושבות לא יקיימו את מצוות שמיטה.{{הערה|{{ציטוטון|כי איך שתהיה ההלכה קבועה בעניין השמיטה בזמן הזה, דאורייתא או דרבנן, ראויים ומחויבים אנו לקיימה בזה עכ"פ בשמיטה הראשונה אשר זכינו למושבות, ולתת לנו יתד במקום קודשו}} ("החבצלת" תרמ"ט, גיליון 34).}} עם זאת, רבני העדה ה[[יהדות ספרד|ספרדית]] - הרב [[יעקב שאול אלישר]] והרב [[רפאל מאיר פאניז'יל]] תמכו בהיתר המכירה.{{הערה|1=[http://www.halachayomit.co.il/displayRead.asp?readID=461 היתר המכירה], באתר הלכה יומית - מפסקי הרב עובדיה יוסף. שם כתוב שההיתר התחיל מהרבנים הספרדים והרבנים האשכנזים הצטרפו אליו.}} בנוסף, הרב ספקטור סייג את תמיכתו בכך שיהודים לא יעבדו בשדות בשנה זו. פקידי הברון רוטשילד השמיטו את דעתו זו, מה שגרר מכתב חריף מצד הרב ספקטור.